רי"ף על הש"ס/כתובות/דף כה עמוד א

הלכות רב אלפס

תנו רבנן מניקה שמת בעלה בתוך כ"ד חדש הרי זו לא תנשא ולא תתארס עד כ"ד חדש דברי ר"מ ר' יהודה מתיר בשמונה עשר חדש וקי"ל בהא כר"מ דרב ושמואל דאמרי תרוייהו צריכה להמתין כ"ד חדש חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו ואפילו נתנה בנה למניקה או גומלתו אסורה לינשא עד כ"ד חדש אבל אם מת מותר מר בר רב אשי אמר אפילו מת נמי אסור דילמא קטלא ליה ואזלא ומינסבא הוה עובדא וחנקתיה ולא היא ההיא שוטה הות דלא חנקי נשי לבניהם:

תנו רבנן הרי שנתנו לה בן להניק הרי זו לא תניק עמו את בנה ולא בן חברתה פסקה קימעא אוכלת הרבה ולא תאכל עמו דברים הרעים פסקה קימעא אוכלת הרבה מהיכא אמר רב ששת משלה:

ולא תאכל עמו דברים הרעים כגון מאי אמר רב כהנא קישות וחזיז ואדמה אביי אמר אפי' קרא וחבושא רב פפא אמר אפילו קורא וכופרי רב אשי אמר אפילו שמכי ושכרא והרסנא מינייהו פסקי חלבא ומינייהו עכרי חלבא פירוש שמכי בצלים גדולים:

אמר רב הונא בדיק לן רב הונא בר חיננא היא אומרת להניק והוא אומר שלא להניק לה שומעין צערא דידה הוא הוא אומר להניק והיא אומרת שלא להניק מהו ופשטנא ליה כל היכא דהיא לאו אורחה לה שמעינן היא אורחה והוא לאו אורחיה מאי ופשטינא ליה עולה עמו ואינה יורדת עמו:

הכניסה לו שפחה אחת אמר רבי חנא ואיתימא רבי שמואל בר נחמני לא הכניסה לו ממש אלא כיון שראויה להכניס אע"פ שלא הכניסה תנא אחד שהכניסה לו ואחד שמצאת לו משלו:

ארבע יושבת בקתדרא א"ר יצחק בר חנינא אמר רב הונא אע"פ שאמרו ארבע יושבת בקתדרא אבל מוזגת לו כוס ומצעת לו ומטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו ואמר ר' יצחק ברבי חנינא אמר רב הונא כל מלאכות שאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ורגליו.

והצעת המטה אמר רבא לא אמרן אלא בפניו אבל שלא בפניו לית לן בה:

ומזיגת הכוס דביתהו דשמואל מחלפא ליה מימינא לשמאלא דביתהו דאביי מנחא ליה אפומא דכובא דבי רבא אבי סדיא דבי רב פפא אשרשיפא:

ואמר רב יצחק בר חנניא

רבנו ניסים (הר"ן)

גרסי' בגמ' [דף ס א] גונח יונק חלב בשבת. צנור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו בצנעא בשבת. וכתבה הרי"ף ז"ל במס' שבת בפ' חבית ושם פרשתי בס"ד:

מניקה שמת בעלה בתוך כ"ד חדשים: שנולד בנה:

עד כ"ד חדשים: שמא תתעבר ותצטרך לגמול את בנה ובעל זה אינו אביו שיקנה לו ביצים וחלב:

י"ח חדש: דיו לתינוק לינק בכך וכתב ר"ת ז"ל דבשנתגרשה בא מעשה לפני רבינו שמשון ז"ל והתירה לאחר ג' חדשים דכיון דקאי אב אי מתעברה ממסמס ליה בביצים וחלב כמ"ש בפ' החולץ [דף מב ב] אבל כשמת בעלה אשה בושה לבוא לב"ד לתבעם מן היורשין ונמצא ולד מת אבל ר"ת ז"ל אסר אפילו בגרושה לפי שאינה יכולה להיות רגילה עם הבעל לתבוע ממנו כדאמרינן בפ' האשה שנתאלמנה [דף כח א] ואינה נפרעת ממנו אלא ע"י אחר וכ"כ רב אחא ז"ל בשאלתות בפרשת וירא אליו ואיתתא דפטרה בעלה או דמית בעלה בעיא לאימתוני עד ימי מניקתה ע"כ ולכאורה הכי משמע מדקתני בברייתא בפרק החולץ (דף מב א) לא ישא אדם מעוברת חבירו או מינקת חבירו וסתמא קתני כל שהיא מניקת חבירו לא שנא גרושה ול"ש אלמנה וכ"כ רמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות גירושין ולא חלק וכתב הרשב"א ז"ל דבגרושה דוקא שהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה אבל קודם הזמן הזה לא דהא אי בעי לא תניק אותו כלל ואפי' בשכר וכדקתני לעיל בברייתא [דף נט ב] נתגרשה אין כופה אותה להניק ואם היה מכירה כופה ומעלה לה שכר ומניקתו מפני הסכנה:

ואפילו נתנה למניקה: משמת בעלה:

או גמלתו: בתוך זמנו ובגמרא פרכינן איני והא ר"נ שרא להו לדבי ריש גלותא. כלומר אלמנות שהיה בהן מניקות שנתנו בניהם למניקה והתירן לינשא ומפרקינן שאני דבי ריש גלותא דלא הדרי בהו. כלומר מניקה שפסקה להניק את בניהן יראה לחזור בה לפי שבני אדם מאוימין הם ויש מי שכתב דלאו דוקא דבי ריש גלותא אלא כל כיוצא בו ואחרים התירו עוד אפילו לאיניש דעלמא אם נשבעה המינקת להניקו כל ימי ההנקה ולא נ"ל כן דבגמ' אמר רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע הוו סברי למעבד עובדא כברייתא דתניא נתנה בנה למניקה מותר ואמר להו רב פפי ואתון לא תסברו מהא דתניא הרי שהיתה רדופה ללכת לבית אביה כו' או שהיתה היא חולה עקרה זקנה איילונית ושאינה ראויה לילד צריכות להמתין ג' חדשים דברי ר"מ ואמר ר"נ אמר שמואל הלכה כר"מ בגזרותיו. כלומר דאע"ג דאין כאן משום להבחין בין זרעו של ראשון לשל שני דהא לא מעברא לא פלוג רבנן בתקנת גזרות שלהם בין אשה לאשה וגזרו סתם שתמתין כל אשה ג' חדשים וה"נ לא פלוג רבנן במניקה שמת בעלה בין שהיא מניקתו בין שאינה מניקתו ואמרו ליה לאו אדעתין ומעתה קשה לי כיון דאפי' בשאינה ראויה לילד לא פלוג אמאי מפלגינן בדבי ריש גלותא אלא ודאי צריך לומר דשאינה ראויה לילד וכיוצא בה לית לה קלא ואתא לאיחלופי אבל דבי ריש גלותא קלא אית להו ומעתה אין להתיר בנשבעה דהא לית לה קלא והרי"ף ז"ל לא כתב הא דריש גלותא ולא הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל בפרק י"א מהלכות גירושין ולא ידעתי למה שאין לדחותה מהלכה (זו) מדתניא הרי שהיתה רדופה כו' דאלמא לא פלוג רבנן בהא דרב נחמן גופיה דפסק כר' מאיר שרא להו לדבי ריש גלותא אלא ודאי היינו טעמא משום דדבי ריש גלותא קלא אית להו ולא אתי לאחלופי ואפשר שהשמיטוה משום דסבירא להו דדוקא ריש גלותא ואין לנו כיוצא בו:

קימעא: פסקו ליתן לה מזונות מועטין אוכלת הרבה משלה כדי שיהא לה חלב ולא תמיתנו:

כשות: הומלין:

חזיז: עשבים של זרע תבואה:

חבושא: קדונ"ש:

קורא: רך הגדל בדקל מה שנוסף על הענף בשנה זו:

כופרא: תמרים בקטנותם:

כמכי: כותח:

והרסנא: דגים מטוגנים בקמח ובציר ושומן שלהם:

מינייהו פסקי חלבא: יש בדברים הללו שפוסק חלב האשה ויש בהן שאין מפסיקין אלא עוכרין ואיני יודע מנין לו לרמב"ם ז"ל שכתב בפרק כ"א מהלכות אישות שאם היתה מתאוה לאכול מאכל רע מפני חולי תאוה שיש לה בבטנה שאין הבעל יכול לעכב שמא ימות הולד מפני שצער גופה קודם:

צערא דידה היא: החלב רב בדדיה ומצערה והרב רמב"ם ז"ל כתב בפרק הנזכר שצער הוא לה לפרוש מבנה:

דהיא לאו אורחא: שאין דרך משפחתה להניק:

אלא כיון שראויה להכניס: פרש"י ז"ל שהכניסה נדוניא רבה שיש כדאי למביאה נדוניא זו לקנות ממקצתה שפחות להכניס ולשמש. ואחרים פירשו ראויה להכניס שדרך בנות משפחתה בכך או שדרך משפחתו בכך והכי מוכח בירושלמי אמר שמואל בר יצחק לא סוף דבר שהכניסה אלא אפילו שראויה להכניס כהדא דתנא עולה עמו ואינה יורדת עמו:

אבל מוזגת לו כוס ומצעת לו את המטה: משום דמילי דחיבה נינהו כדי שתתחבב עליו ולא דמי למצעת דמתני' דהתם להפך בכרים וכסתות דהוו דבר של טורח ובכפיה אבל הכא לפרוש סדין ולבדין דבר שאינו של טורח והני לא כפו לה אלא חכמים השיאוה עצה טובה להנהיג זאת בישראל כך כתב רש"י ז"ל אבל אחרים פירשו דמתניתין להציע המטות כולן אבל הכא להציע מטתו בלבד ובמתניתין לא גרסינן ומצעת לו אלא ומצעת את המטה והכא גרסינן ומצעת לו (בלבד) ותמה אני על הרמב"ם ז"ל שלא חלק בפרק כ"א מהלכות אישות בהצעת המטה בין עניים לעשירים וכתב בכולן בשוה ומצעת לו את המטה והיה לו להרבות בעניים:

חוץ ממזיגת הכוס כו': שהם דברים של קירוב וחבה ומביאין לידי הרגל דבר:

והרחצת פניו ידיו ורגליו: אע"פ שאינה אלא שופכת המים בלבד דאילו הרחצה ממש פשיטא דאסור דבלא רחיצה נמי אסור ליגע אפילו באצבע קטנה:

מיחלפא ליה: פירש רש"י ז"ל בימי ליבונה וכן ר"ח ז"ל דכל הני בימי ליבונייהו ור"ת ז"ל אומר שאין להקל בימי ליבונה יותר מימי נדתה לפי שהיא בנדתה עד שתבא במים והא דאמרינן בפ"ק דשבת (דף יג ב) בימי ליבוניך מהו אצליך לאו משום דקילי אלא משום שאליהו היה יודע שאותו תלמיד (לא) היה טועה ומיקל בדבר ודוחק גדול הוא לומר שאותו תלמיד היה טועה בכך לכך נראה לפרש הכא והתם שטובלות היו בסוף ימי נדות של תורה ואח"כ היו נוהגות חומרא דרבי זירא:

אבי סדיא: מראשותיו:

אשרשיפא: ספסל וי"א דדוקא כוס הוא שאסור להושיט מידו לידה אבל כלי אחר מותר ובלבד שלא יגע בבשרה והכי מוכח בירושלמי במסכת ברכות [פ"ב סוף הלכה ו] כלה לביתה אסורה כל ז' ואסור ליטול ממנה כוס דאלמא כלי אחר

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט