רי"ף על הש"ס/חולין/דף ח עמוד ב

הלכות רב אלפס

פרק ב

שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה:

אין שוחטין לא לתוך הימים ולא לתוך הנהרות ולא לתוך הכלים אבל שוחט הוא לתוך אוגן של מים ובספינה על גבי כלים אין שוחטין לגומא כל עיקר אבל עושה הוא גומא בתוך ביתו כדי שיכנס הדם בתוכה ובשוק לא יעשה כן כדי שלא יחקה את המינין:

גמ' מאי שנא לתוך הימים דלא דאמרינן לשרא דימא הוא דקא שחיט לתוך האוגן של מים נמי אמרינן לבבואה קא שחיט אמר רבא בעכורים שאנו:

אין שוחטין בגומא אבל עושה הוא גומא בתוך ביתו:

והא אמרת אין שוחטין לגומא אמר רבא הכי קתני אין שוחטין לגומא כל עיקר והרוצה לנקר את חצרו כיצד הוא עושה עושה מקום חוץ לגומא ודם שותת ויורד לגומא ובשוק לא יעשה כן כדי שלא יחקה את המינין:

הדרן עלך השוחט

פרק ג

אלו טרפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ניקב קרום של מוח ניקב הלב לבית חללו נשברה השדרה ונפסק החוט שלה ניטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כלום הריאה שניקבה או שחסרה ר"ש אומר עד שתנקב לבית הסמפונות ניקבה הקיבה ניקבה המרה ניקבו הדקין הכרס הפנימית שניקבה או שנקרעה רוב החיצונה ר' יהודה אומר בגדולה טפח ובקטנה רובה:

גמ' אמר רבה שני עורות יש לו לושט חיצון אדום ופנימי לבן ניקב זה בלא זה וזה בלא זה כשר.

למה לי למימר החיצון אדום והפנימי לבן דאי חליף טרפה ואם ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה טרפה דזמנין דמתח ליה ומתרמו להו אהדדי והוו להו כנקב ואסור ואמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום.

ואמר רבה ושט

רבנו ניסים (הר"ן)

פרק ב

שנים אוחזין בסכין ושוחטין זה בראשו וזה בקתו:

לשם ד״א כשר שחיטה סתם:

גמ׳ גרסינן בגמרא רב נחמן ורב יצחק ורב עמרם דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומשמע דהכי הלכתא דסוגיין בגמ׳ כותייהו מיהו ר״ח ז״ל כתב דאפי׳ לדידהו דוקא במעשה זוטא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אבל במעשה רבה אדם אוסר אבל רש״י זכרונו לברכה כתב דאפי׳ במעשה רבה אין אדם אוסר ופשטא דסוגיא רהטא כותיה הילכך השוחט בהמת חבירו לע״ז לא מיתסרא בהנאה ומיהו איכא מ״ד דבאכילה אסורה ואפי׳ שוחט בהמת חבירו לשם הרים ונתכוין לרפואה וכיוצא בה אסורה באכילה שכל שיש בו סרך לע״ז מיתסרא באכיה וליכא למימר לענין איסור אכילה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהכא לאו איהו אוסר לה אלא דלא שרי לה והוה ליה כאילו לא נשחטה אלא שמתה מאליה:

מתני׳ אין שוחטין לתוך ימים דלא לימרו לשרא דימא קא שחיט:

ולא לתוך הכלים שלא יאמרו מקבל את הדם לזרקו לע״ז:

אבל שוחט הוא לתוך אוגן של מים אוגן מלשון אגן וקאמר דאע״ג דלתוך הכלים אסור כל שיש בו מעט מים שרי דתו ליכא משום חשדא:

ובספינה יכול לשחוט על גבי כלים והדם שותת ויורד לתוך המים וולית ביה משום אין שוחטין לתוך ימים כיון דלא שחיט לתוך הים בהדיא:

אבל עושה גומא משמע שהוא שוחט לתוכה ובגמ׳ פריך והא אמרת אין שוחטין לגומא וטעמא דגומא מפני שהוא חק המינין לע״ז:

שלא יחקה את המינין שאל יחזק ידיהם בחוקותיהן יחקה לשון חק:

גמ׳ לבבואה פרצוף שלו הנראה במים:

עכורין לא מינכרא בהו בבואה:

והא אמרת אין שוחטין לגומא והדר תני אבל עושה הוא גומא:

כל עיקר ואפי׳ בבית דמדת המינין הוא:

לנקר לנקות מקום חריץ קטן:

ובשוק לא יעשה כן שאין אדם חש לנקר בשוק:

מתני׳ בסוף פרקין הושחט לשם עולה לשם שלמים לשם אשם תלוי לשם פסח לשם תודה שחיטתו פסולה וטעמא דכל הני משום דכיון דבאין בנדר ונדבה הרואה אומר עכשיו הוא מקדישה ושוחטה וקדשים בחוץ שרו ומשום הכי גזור בה רבנן ופסולה:

ר״ש מכשיר דלא חייש למראית העין ולא קיימא לן כותיה:

שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטו פסולה:

השוחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשם בכור לשם מעשר לשם תמורה שחיטתו כשרה זה הכלל דבר הנידר והנידב השוחט לשמו פסול ושאינו נידר ונידב השוחט לשמו כשר וטעמא דמילתא דכשאינו נידר ונידב מידע ידעי דאחוכי קא מחייב ולאו קדשים נינהו שהרי אין בידו להקדישן עכשיו ואם איתא דהוו קדשים מעיקרא קלא אית להו ופסח נמי היינו טעמא הואיל והפרשתו כל שנה כולה:

ובגמרא פרכינן דהא אשם תלוי לאו בר נידר ונידב הוא ומתרצינן דהא מני רבי אליעזר היא דאמר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום פירוש לפי שבכל יום הוא עומד בספק חטא ואמרי׳ בגמרא אמר רבי ינאי לא שנו אלא תמימים אבל בעלי מומין מידע ידעי דמשקר ואפי׳ לשם דבר נידר ונידב כשרה רבי יוחנן אמר אפי בבעלי מומין נמי לא זמנין [דרמי ליה] מידי אמומא ולא ידיעא ומינה דשוחט אווזין ותרנגולין וכיוצא בהן כיון דכ״ע ידעי דאין אלו קריבין לגבי מזבח אלא תורים ובני יונה בלבד מידע ידעי דמשקר וכשרה ומפני שאין דינין הללו מצויין השמיטן הרב אלפסי זכרונו לברכה ומפני הטעם הזה גם כן ראיתי לקצר בהן:

הדרן עלך השוחט