רי"ף על הש"ס/גיטין/דף לד עמוד א

הלכות רב אלפס

והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים אם אמר על לאו לאו ועל הין הין הרי יכתבו ויתנו:

אמרו לו נכתוב גט לאשתך אמר להן כתובו אמרו לסופר וכתבו לעדים וחתמו אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו וחזר ונתנו לה הרי הגט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו:

גמ' כתבו גט לאשתי ואחזו קורדיקוס וחזר ואמר אל תכתבו אין דבריו האחרונים כלום. אמר רבי שמעון בן לקיש כותבין ונותנין גט לאלתר ורבי יוחנן אמר אין כותבין אלא לכשישתפה מ"ט דר"ש בן לקיש דקתני אין דבריו האחרונים כלום ורבי יוחנן מאי אין בדבריו אחרונים כלום דלכי מיתציל לא צריך לאימלוכי ביה ולעולם אין כותבין אלא לכשישתפה והלכתא כרבי יוחנן:

נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו וכו':

וניחוש דילמא שיחיא דלאו לאו אי נמי שיחיא דהין הין נקטיה א"ר יוסף בר מניומי אמר רב נחמן דאמרינן ליה בסירוגין חד הין ותרין לאו חד לאו ותרין הין דבי ר' ישמעאל תנא אומרים לו דברים של ימות החמה בימות הגשמים ושל ימות הגשמים בימות החמה מאי. היא פירי:

תנו רבנן כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדיות ולירושות. לעדיות אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב ששת בעדות אשה דאקילו בה רבנן משום עגונא אבל עדות דעלמא לא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. ירושות לאו ירושות דעלמא אלא ירושת בנו הבכור דנכסי דידיה נינהו לכל מאן דבעי מזכי בהו ומשאות ומתנות נמי דידיה אבל לאסהודי בבדיקה לא וכי קאמרינן דבדקינן לגיטין דוקא למי שנשתתק אבל לחרש לא דתנו רבנן חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין אבל לא בגיטין והאי חרש דלא בדקינן לענין גטין דוקא שנשא כשהוא פקח ואח"כ נתחרש אבל חרש מעיקרו בדקינן ליה דתנן (יבמות קיב, ב) חרש שנשא פקחת או פקח שנשא חרשת רצה יוציא רצה יקיים כשם שכונס ברמיזה כך יוציא ברמיזה פקח שנשא פקחת ונתחרשה רצה יוציא רצה יקיים נשטית לא יוציא נתחרש הוא או נשתטה לא יוציא עולמית ותנן נמי (לעיל דף נט.) חרש רומז ונרמז בן בתירא אומר קופץ ונקפץ במטלטלין ואמר רב נחמן כמחלוקת במטלטלין כך מחלוקת בגיטין:

אמרו לו נכתוב גט לאשתך כו'. כבר כתבינן לה בפרקא דמקמי האי (בסי' תקכז) :

מתני' זה גיטיך אם מתי זה גיטיך מחולי זה זה גיטיך לאחר מיתתי לא אמר כלום מהיום אם מתי מעכשיו אם מתי הרי זה גט מהיום ולאחר מיתה גט

רבנו ניסים (הר"ן)

נמי כיון דידעינן דמחמת חליו נשתתק לא חיישינן לטירוף הדעת מיהו בירושלמי גרסי' עלה דמתני' תני בד"א בנשתתק מתוך בוריו אבל בנשתתק מתוך חוליו דיו פעם אחת אלמא משמע דפעם אחת מיהא בעי ובנפל מן הגג תניא בתוספתא דכותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה ואיכא מאן דאמר דדיניה כנשתתק מתוך בוריו ובעי בדיקה ג"פ שהרי יש לחוש שמתוך הנפילה נטרפה דעתו עליו ואני חוכך עוד להחמיר בכל נשתתק דצריך בדיקה ואפילו בשוחט בו שנים דאף על גב דאמרי' סתמא הרי אלו יכתבו ויתנו דילמא לעולם בבדיקה דהא לאו בהאי דינא עסיק אלא לומר שאע"פ שבודאי סופו למות אין דינו כמת מעכשיו ולעולם כל נשתתק בדיקה בעי וכי תימא אי בדיקה קאמר מאי פרכינן מינה לרבי יוחנן וריש לקיש לא קשיא מידי דמעיקרא סברי שאי אפשר שלא יבא קודם נתינת הגט לידי טירוף דעת כקורדיקוס ולא סגי ליה בבדיקה כדכתיבנא ומשני דלאו הכי דדעדתא צילתא אית ביה ואפי' נשתתק בבדיקה מיהא סגי ליה ומיהו בבדיק'ה בפעם אחת סגי ליה דלא גרע מנשתתק מתוך חליו לפי דברי הירושלמי אלא שמן התוספתא נראה דאפי' נשתתק מתוך חליו בעי בדיקה ג"פ דתניא התם היה חולה או משותק והרכין בראשו בודקין אותו ג"פ אם אמר על הן הן ועל לאו לאו דבריו קיימין כתב רבינו יצחק זכרונו לברכה דבגט שכיב מרע צריך ליזהר שלא תטרף דעתו עליו בשעת כתיבה ובשעת נתינה שאם תטרף דעתו עליו אפילו לריש לקיש לא מהני דהא לאו סמיה בידן ואפילו סמיה בידן לרבי יוחנן אין כותבין כיון שהוא מחסור מעשה וכל שהוא מטורף קצת איכא לספוקי אי חשבינן ליה כשוטה או שמא תונבא בעלמא הוא דנקיט ליה וכישן דמי וצריך בדיקה גם כן בשעת נתינה דגרסינן בירושלמי נתן לה את גיטה ואמר לא יהא גט אלא למחר ונעשה קורדיקוס פלוגתא דריש לקיש ורבי יוחנן כלומר דלרבי יוחנן צריך שיהא בדעתו בשעה שהגט גומר ולענין גוסס כתב הרב רבינו יואל זכרונו לברכה דכמת הוא חשוב ואף על פי שדעתו מיושבת עליו ודבריו מכוונים בפיו אינו יכול לגרש מדאמרינן בפ' יש נוחלין ובפ"י יוחסין ולר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם יכיר למה לי בנכסים שנפלו לא כשהוא גוסס ופר"ח ז"ל שאינו יכול להקנותם דכיון דרוב גוססים למיתה הרי הוא כמת ולפי זה כשם שאינו יכול להקנות נכסים כך אינו יכול לגרש ואף על גב דתנן בריש אהלות ובמס' שמחות הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו נוחל ומנחיל זוקק ליבום ובפוטר מן היבום היינו דוקא במילי דאתו ממילא אבל גיטו ומתנתו דמכח דעתו ודיבורו אתו לא והא דתנן בפרק כל הגט הניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים ואמרי' עלה בגמ' לא שאנו אלא חולה שרוב חולים לחיים אבל גוסס הרי הוא כחי לכל דבריו כל שהוא מדבר ודעתו מיושבת עליו מתנתו מתנה וגיטו גט מדאמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין ואין לך גוסס גדול מזה וגרע נמי מגוסס דפעמים שהגוסס מתרפא ושחט בו שנים אי אפשר להתרפאות ולחיות ומגוייד וצלוב נמי גוססין הן ואפילו הכי כותבין ונותנין ותניא נמי בפ"ק דערכין גוסס נודר ומעריך אלמא מתנתו מתנה דאי לא לא עדיפא אמירתו לגבוה ממסירתו להדיוט והיא דנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס היינו טעמא משום דרוב גוססין אין יכולין לדבר אבל בשיכול לדבר ודאי נותן ומזכה והכי נמי מוכחא ההיא תוספתא דכתיבנא לעיל דקתני דנפל מן הגג דכותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה:

וניחוש דילמא שיחיא לאו או דהן הן נקטיה חולי השגעון המלמדו להרכין תמיד ראשו לאו או הן ואינו משיב על דברי שאלתם:

שחיא השתחואה:

דאמרינן ליה בסירוגין חד הן ותרי לאו חד לאו ותרין הן דכי הך שחיא לא נקטיה:

אומרין לו כשבודקין אותו על לאו שואלין לו דברים הראוים לו בימות החמה ועכשיו ימות הגשמים:

מאי היא פירי שאין מצויין באותה שעה כגון פירוא"ש בימות הגשמים ובימות החמה נישפולא"ש ונמצאת בדיקה זו שלשה פעמים על לאו וג' פעמים על הן והכי איתא בירושלמי דאמרינן התם נכתוב גט לאשתך הן לבתך לאו לאשתך הן לאמך לאו לאשתך הן לחמותך לאו ואע"ג דבגמ' דילן לא אמרי' הכי אלא חד הן ותרין לאו חד לאו ותרין הן מכל מקום נלמוד ממנו שששה פעמים בודקין אותו:

ת"ר כשם שבודקין אותו אהרכין בראשו ונשתתק קאי:

בעדות אשה להשיאה דאקילו רבנן בה בעד אחד קרוב עבד ושפחה הרי"ף ז"ל כ' בפ"ב דיבמות ירוש' מצאו כתוב איש פלוני מת איש פלוני נהרג רבי ירמיה אומר משיאין את אשתו ר' בון אומר אין משיאין את אשתו מתני' מסייע לדין ולדין לר' ירמיה דתני' ע"פ עדים ולא ע"פ כתבם ולא ע"פ תורגמן ולא ע"פ ע"א ועכשיו הלא משיאין עד מפי עד ודכותה ע"פ כתבם וע"פ תורגמן משיאין מתני' מסייע לר' בון דתניא יפה כח העדים מכח השטר שהעדים שאמרו מת פלוני נהרג פלוני משיאין את אשתו מצאו כתוב בשטר מת פלוני אין משיאין את אשתו ולא פסק שם הרי"ף כלום ושמא סמך הרב ז"ל (בשטר מת) על מה שכתב כאן דבעדות אשה אפילו מפי כתבם מהני וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות גירושין מצאו כתוב בשטר איש פלוני בן פלוני מת או נהרג פלוני בן פלוני ונודע שזה כתב ישראל ה"ז תנשא אשתו וכתב הרמב"ן שם בפרק בתרא דיבמות וחזינא בה פלוגתא איכא מאן דאמר דוקא היכא דמקויים אבל אין עדים מצויין לקיימו אין משיאין ואיכא מאן דאמר אף על גב דאין עדים מצויין לקיימו דכיון דקיום שטרות דרבנן כדמפרש בריש גיטין בעדות אשה לא תקון רבנן דלא מיבעיא אחמורי דלא מחמרינן אדאורייתא אלא אפי' קולא נמי מקילינן בה טפי מדאורייתא דהא תלמוד מפי כתבם גופיה דרחמנא פסליה ואעפ"כ משיאין והוחזקו משיאין ע"פ עבד וע"פ שפחה אלמא אפי' עד א' כשר לא בעינן ולא דמי לגט דבעי בפני נכתב ובפני נחתם דהכא איתתא דייקא טפי ומינסבא ומילתא דעבידא לגלויי והדין סברא עדיפא טפי הילכך אפילו בעד אחד מפי כתבו ואף על פי שאינו מקויים משיאין ע"F:

ירושות לאו ירושות דעלמא כלומר להעיד על ירושה שהוריש אדם בעלמא:

אלא ירושת בנו הבכור אם רצה להשוות את הבכור לאחד מבניו ולהכי נקט ירושת בנו הבכור דאם לא לשנות על משפט הירושה של תורה הוא בא מה לנו ולדבריו הירושה מאליה תפול:

ומשאות ומתנות נמי דידיה שיכול לישא וליתן ברמיזה:

אבל לחרש לא כשאינו מדבר ואינו שומע:

כשם שכנס ברמיזה ולא היו קדושין גמורים:

נשטית היא משנשאת לא יוציא אסור להוציאה ואף על פי שפקחת ונתחרשה יוצאה דאשה לא בעי דעתה שהרי יוצאה לרצונה שלא לרצונה היכא דנשטית אמור רבנן דלא יוציא דכיון שאינה יודעת לשמור את [עצמה] ינהגו בה מנהג הפקר:

נתחרש הוא או נשתטה לא יוציא עולמית מפרשינן בגמ' דתנא עולמית למידק מינה מדתנא בסיפא עולמית וברישא דנשטית לא תנא עולמית משום דרישא דרבנן וכדכתבינא וסיפא דאורייתא דגבי מגרש בעינן דעת שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו:

רומז ונרמז מה שהוא רומז קיים ומה שהם רומזים לו והוא מתרצה קיים רמיזה בידו ובראשו קפיצה עקימת שפתים כמו קפצה פיה ואינו סימן ניכר כרמיזה:

מתני' הרי זה גיטיך אם מתי לא אמר כלם דמשמע לכשאמות ואין גט לאחר מיתה:

זה גיטיך מחולי זה משמע מחולי זה ואילך וכיון שמת מתוך החולי נמצא שאין הגט גגט ולא חל עליו אלא לאחר מיתה:

מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט מספקא לן אי תנאי הוי מהיום אם אמות וכיון שמת נתקיים התנאי ונמצא שהוא גט משעת נתינתו או חזרה הוי שחזר בו ממאי דאמר מהיום ואמר לאחר מיתה יהא גט ואינו כולם דבשלמא גבי מתנה איכא למימר מהיום גופא ופירות לאחר מיתה אבל הכא ליכא למימר הכי ואי משום

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט