רי"ף על הש"ס/ברכות/דף טז עמוד ב
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריאהטקסט קיים בדף הפרק. הוא אינו מוצג כאן בגלל היעדר {{דף רי"ף}} ותגי קטע. אם ברצונכם לתרום לוויקיטקסט אנא הוסיפו אותם במקום המתאים.
שלטי הגיבורים על הרי"ף/ברכות/פרק ג
חידושי אנשי שם
שיטת ריב"ב
שיטת ריב"ב על הרי"ף (רבנו יהודה בר ברכיה)
הגהות והערות
עין משפט
הגהות הב"ח
הגהות הב"ח על הרי"ף (בעל ה"בית חדש" על הטור)
הגהות חו"י
הגהות חו"י על הרי"ף (חוות יאיר)
הגהות מא"י
הגהות מא"י על הרי"ף (מעשה אילפס)
 |
שימו לב! דף זה כולל תוכן חדש (למעלה) ותוכן ישן (למטה).
יש לשלב ביניהם ואח"כ למחוק תבנית זו. |
הלכות רב אלפס
צואת אדם, ולא כנגד צואת כלבים, ולא כנגד צואת חזירים, ולא כנגד צואת תרנגולין, ולא כנגד אשפה שריחה רעשא. ואם היה שם מקום שגבוה עשרה טפחים, או נמוך עשרה, יושב בצידו וקוראשב. ואם לאו, ירחיק מלוא עיניו. וכן לתפילה. וריח רע שיש לו עיקרשג, מרחיק ארבע אמות ממקום שכלה הריחדש וקורא קרית שמע.
אמר רבא: לית הלכתא כי הא מתניתאשה, אלא כי הא דתניא: לא יקרא אדם קרית שמע, לא כנגד צואת כלבים1 ולא כנגד צואת חזירים כל זמן שיש בתוכן עורותשו.
בעו מיניה מרב ששת: ריח רע שאין לו עיקר, מהו? אמר להו: תא חזיבא הני ציפי דבי רב, דהני גאנו והני גרסי. ולא אמרן דשרי אלא בדברי תורה, אבל בקריאת שמע לא. ובדברי תורה נמי לא אמרן אלא בדחבריה, אבל בדידיה לא.
איתמר, צואה עוברת. אביי אמר: מותר לקרוא קריאת שמע, ורבא אמר: אסור. והלכתא כרבא. אמר רבא: ופי חזיר, כצואה עוברת דמיא.
אמר רב יהודה: ספק צואה בבית, מותר. באשפה, אסורשז. ספק מי רגליים, אפילו באשפה נמי מותר. סבר לה כרב המנונא, דאמר: מי רגליים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד (הראשון)גא בלבד. הא נפל להו לארעא, משרא שרו, ורבנן הוא דגזרו בהו; וכי גזרו רבנן - בוודאן, אבל בספיקן לא גזרו רבנן. ובוודאן עד כמה? אמר רב יהודה אמר שמואל: כל זמן שמטפיחין. גניבא משמיה דרב אמר: כל זמן שרישומן ניכר.
אמר רבא: הלכתא, צואה כחרשׂ אסורה; מי רגליים, כל זמן שמטפיחין אסוריןשח. היכי דמי צואה כחרש? אמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן: כל זמן שזורקה ואינה נפרכת. ואמרי לה, כל זמן שגוללה ואינה נפרכתשט.
ואם לאו יתכסה במים ויקרא.
אוקימנא במים עכורין, אבל צלולין לא, משום דליבו רואה את הערווהשי. והלכה, עקבו רואה את הערווה, מותר; נוגע, אסורשכ.
אמר רבא: צואה
הערות, הגהות ושינויי נוסחאות
הערה בא: "אתו חזו" צ"ל. ב"ח.
הערה גא: תיבת "הראשון" מחוקה. הגא"י.
הערה 1: בגמ' וברא"ש איתא: לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת כלבים. גליון.
רש"י (ליקוטים)
צואת אדם — ואפילו אין לה ריח.
לית הילכתא כי הך מתניתין — דלעיל, דאסר צואת כלבים וחזירים אפילו אין שם עורות.
כל זמן שיש בהם עורות — אצואת כלבים וחזירים קאי, שדרך לתת בהם עורות; אבל צואת אדם – אפילו בלא עורות, כי אין דרך לתת בו עורות, הלכך על כרחך בלא עורות קאמר.
שאין לו עיקר — כגון הפחת רוח.
ציפי — מחצלות של בית המדרש.
דהנהו גאנו והנהו גרסי — ואף על פי שדרך הישינים להפיח.
אלא בדברי תורה — ומשום דלא אפשר, אבל בקריאת שמע יצא חוץ ויקרא קריאת שמע.
אבל לדידיהבב — הפיח הוא בעצמו, ימתין עד שיכלה הריח.
צואה עוברת — אם העבירו לפניו גרף של רעי, מותר לקרוא קריאת שמע ואין צריך להפסיק.
בבית מותר — דאין דרך להניח צואה בבית.
לא אסרה תורה במי רגלים — אלא לקרות כנגד הקילוח בלבד.
ובוודאן עד כמה — ישהו על גבי קרקע ויהא אסור.
כל זמן שמטפיחין — שיש בהן טופח על מנת להטפיח.
שרישומן ניכר — על גבי קרקע.
כל זמן שזורקה ואינה נפרכת — אז היא לחה, דיבשה נפרכת יותר מן הלחה. איכא דאמרי אף על פי שנפרכה על ידי זריקה, הואיל ואינה נפרכת על ידי גילגול לחה היא.
עקבו רואה את הערוהאא — רבותאחא נקט אפילו עקבו, דכל אבר שאין דרכו לראות הערוה, אם רואה את הערוה אסור, דקרינן ביה "ולא יהיה בך
הגהות, הערות ושינויי נוסחאות
הערה בב: צ"ל "בדידיה". ב"ח.
הערה אא: רש"י בד"ה עקבו רואה וכו' — כל זה הועתק מרש"י בגמ', לפי מה דסלקא דעתך דמקשן שרוצה לאסור בעקבו רואה את הערוה. ותלמיד טועה העתיקו כאן, וכזה תראה כמה פעמים ברש"י. וכבר ראיתי מי שרוצה ליישבו בדוחק, ואינו נוח לי. חידושי אנשי שם מהר"ן שפירא.
הערה חא: ליתא בגמ', וקאי אליבא דאיכא דאמרי ואליבא דאביי, עיין בגמרא. הגהות חות יאיר.
תלמיד רבינו יונה
פסק הרב אלפסי ז"ל דמותר, כרב הונא, והביא ראיה לדבריו כמו שכתוב בהלכות. אבל רבינו האי גאון ז"ל ומפרשים אחרים פסקו לחומרא, כרב חסדא, ואף על פיגב שמכח ההלכה נראה כרב הונא, מפני שהיה נראה רחוק בעיניהם להקל בעניין זה כל כך, רצו לפסוק מסברא כרב חסדא לחומרא. ומסתייעא קצת, מדחזינן בהאי אידך מימרא דריח רע שיש לו עיקר דהלכה כרב חסדא, דברייתא מסתייעא ליה. ואין זה כלום, שאם הלכה כמותו בעניין אחר שהברייתא מסייעות אותו, מה טעם הוא שנפסק כמותו במה שלא סייעוהו? אלא ודאי על פי ההלכה הנכון כמו שפסק הרב אלפס ז"ל. מפי מורי הרב נר"ו:
ואם היה שם מקום גבוה עשרה או נמוך עשרה וכו' — רבני צרפת ז"ל אומרים, דכי היכי שההפסקה מועילה לצואה עצמה, כן הכי נמי דמועילה לריח. אבל רבינו משה ז"ל אומר, דכיון שהריח מגיע אליו אין ההפסקה מועילה כלל. ולפי דבריו צריך ליזהר כשמתפלל בביתו ומריח ריח ממקום אחר, שיפסיק וישהה עד שיעבור הריח, ואם לאו ירחיק מלא עיניו. ובירושלמי מפרש שאפילו בלילה, אם הוא במקום שאם היה יום היה רואה אותו, אף על פי שאינו רואה אותו עכשיו אסור, אם לא ירחיק ממנו מלוא עיניו כמו שהיה מרחיק אם היה יום:
לא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת כלבים כל זמן שיש בתוכן עורות — כלומר, שאין צואת חזירים וצואת כלבים אסורה אלא בשעה שהיא בתוך העורות שמעבדין בה, אבל כשאין בהן עורות מותר לקרות כנגדן. רש"י ורוב המפרשים ז"ל אמרו, דמאי דאמר רבא: לית הלכתא כי הא מתניתא, לא בא לדחות כל הברייתא, אלא להודיענו דין צואת חזירים וכלבים בלבד, שאינו אסור לקרוא ולהתפלל כנגדן אלא בזמן שיש בתוכם עורות, שהם מסריחים הרבה. אבל מה שאמרו שצריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח, ושלא יתפלל כנגד צואת אדם ותרנגולים ואשפה שריחם רע, ודאי הלכה היא:
ובירושלמי אומר, דצואת תרנגולין שאסורה, דווקא באדומה, כלומר בצואה שלהם האדומה שמסרחת הרבה, אבל באחרת לא. ורבני צרפת ז"ל היו אומרים, שזה שאמרו: ולא כנגד צואת תרנגולים, אפשר שהוא בלול שלהן שהוא מאוס, אבל במקום אחר כיון שאין הריח מגיע אליו מותר:
וצואת כל שאר בהמות נראה לרב מורי נר"ו דמותר. ומביא ראיה מהירושלמי, דגרס התם: ר' יוסי בן חנינא אומר, איןבג מרחיקין מגללי בהמה ד' אמות. ר' שמואל בר רב יצחק אמר: ובלבד בשל חמור. ר' חייא בר אבא אמר: בבא מן הדרך. לוי אמר: מרחיקיןגג מצואת חזיר ומצואת נמיה ומצואת תרנגולין ד' אמות. הנה שלא אסר שום בהמה אלא בחמור הבא מן הדרך, שיש לצואתו ריח רע הרבה; אבל שאר בהמות, אף על פי שיש להם ריח רע מיד בשעת היציאה, אין הריח רע כל כך ומותר לקרוא קריאת שמע כנגד הצואה שלהם. וצואת חתולים, כיון שריחה רע מאד, נראה שדינה כמו צואת נמיה, אלא שאמרו נמיה בירושלמי מפני שהיו שם מגדלין אותה בביתם, כמו שעכשיו אנו מגדלין החתולים:
ולמדנו מזה, שהאדם יכול להתפלל כשהולך בדרך, ואף על פי שרואה צואה בשעת התפילה לא ניחוש, כיון שלא אסרו אלא של חמור הבא מן הדרך בלבד ואינו מצוי, ולמיעוטא לא חיישינן. מיהו כשהוא סמוך לכפר, שרוב הבהמות הם חמורים ומצויים שם, יש לחוש להתפלל באותה שעה. ור"מ ז"ל לא התיר אלא כנגד מי רגלי בהמה. ותימה הוא, למה החמיר כל כך, ולא התיר אפילו כנגד הצואה שלהן? שהרי בירושלמי התירו בפירוש גללי בהמה, כדכתבינן. ועוד יש לתמוה עליו, שכתב דדי לו שירחיק מריח רע שיש לו עיקר עד שיכלה הריח בלבד; דהא ודאי הלכה כרב חסדא, דאמר שצריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח. ומה שאמר רבא: לית הלכתא כי הא מתניתא, לא בא לדחות כל הברייתא דמסייעא ליה, אלא גבי צואת חזירים וכלבים בלבד כדכתבינן, וכן הגיה עליו הראב"ד ז"ל:
הני ציפי דבי רב דהני גאנו והני גרסי — פירוש מחצלאות שיושבים בהם התלמידים בבית המדרש, ויושבים שנים או שלשה במחצלת אחת, ופעמים שאין במחצלת ד' אמות, והאחד ישן והאחד לומד, ואף על פי שהריח יוצא מאותו שישן, אפילו הכי אין חבירו מניח מלקרוא3:
ובדברי תורה נמי לא אמרן אלא בדחבריה — כלומר, כי אמרינן דריח רע שאין לו עיקר מותר לקרוא בתוך ארבע אמות שלו, דווקא בדחבריה, שאף על פי שהריח מאוס לו יותר, הואיל ואין לו עיקר ואינו יוצא ממנו מותר. אבל בדידיה, אף על פי שאינו מאוס לו כל כך, הואיל ויוצא ממנו אין לו לקרות:
ופי חזיר כצואה עוברת דמי — ובגמ' אמרינן, אף על גב דסליק ואתי מנהרא, רוצה לומר שאין הרחיצה מועילה לו, דכיון שדרכו ללכלך פיו כל היום, מצואתו לא רוחץ ודיינינן ליה כגרף של רעי:
מי רגלים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד — פירוש, תרי קראי כתיבי, חד גבי צואה, והוא: "ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרת בהגד וכסית את צאתך" (דברים כג יד), רוצה לומר שאף על פי שמחוץ למחנה מושבו, צריך כיסוי, שלפעמים מדברים שם דברי תורה כשהיו הולכים חוץ. אבל כשהזהיר על מים קטנים בפסוק אחר, כתיב: "ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ" (שם, יג), לא הצריך כיסוי, אלא שישתין חוץ למחנה, מפני שבמחנה מדברים דברי תורה תמיד, ואם היה משתין שם היה אסור לדבר דברי תורה בשעת קילוח השתן ולפיכך אסור; אבל בחוץ לא הצריך כיסוי, מפני שאחר הקילוח אינו אסור אם מדברים דברי תורה ויהיו שם מי רגלים:
היכי דמי צואה כחרס — כלומר, שהיא אסורה? אמר רבי יוחנן כל זמן שזורקה ואינה נפרכת וכו'. יש מי שפסק הלכה כמו הלשון האחרוןאב, שאומר דכל זמן שגוללה ואינה נפרכת דיינינן ליה כחרס ואסורה, אבל אם גוללה ונפרכת, אף על פי שזורקה ואינה נפרכת, יוצאה מתורת חרס ומותרת דעפרא בעלמא הוא. ורבינו משה ז"ל פסק כלשון הראשון לחומרא, דאפילו כשזורקה ואינה נפרכת דיינינן לה כחרס ואסורה, ולעולם אינה מותרת אלא עד שיהא יבשה כל כך שאם זורקה תתפרך. וכן נראה למורי הרב יותר נכון, משום דאף על גב דבעלמא אנו הולכין אחר לשון האחרון, הני מילי בדיני ממונות שאין בהם קולא וחומרא, אי נמי באיסור והיתר במילתא דרבנן, נלך גם כן אחר לשון האחרון אף על פי שמיקל; אבל באיסורא דאורייתא לא נלך אחר הקולא, ואם הלשון הראשון מחמיר יותר נסמוך עליו, וכזה הורו הגאונים ז"ל בהרבה מקומות. והכא כיון דאיסורא דאורייתא הוא, דגבי צואה כתיב: "והיה מחניך קדוש" (דברים כג טו), אזלינן לחומרא כלישנא קמא:
אבל צלולין לא — מפרש בגמרא שיעכירם ברגליו, משום דליבו רואה את הערוה. ומאי דלא אמר משום דעיניו רואות, מפני שכיון שהגוף עומד בתוך המים, המים עצמם הם חציצה בין עיניו והערוה ואף על פי שהם צלולים; אבל הלב כשעומד בתוך המים עם הערוה אסור. ולפיכך יש ליזהר בשעה שעומד בתוך המים והמים צלולים, שאם ירצה לקרות קריאת שמע או דברי תורה, שיעשה הפסקה מבגד בין הלב והערוה. ואומרים רבני צרפת ז"ל, שאם האדם מחבק גופו בזרועותיו דיינינן ליה כהפסקה מבגד ומותר:
והלכתא עקבו רואה את הערוה מותר, נוגע אסור — מאי דנקט עקבו לאו דווקא, דהוא הדין בכל אבר אחר, שאם נוגע בערוה אסור
הערות, הגהות ושינויי נוסחאות
הערה גב: שמתוך. כצ"ל. הגא"י.
הערה בג: צ"ל "אומר מרחיקין", ותיבת "אין" נמחק. ב"ח.
הערה גג: אין מרחיקין. הגא"י. (ונראה לענ"ד דלפי הגהת הב"ח הנ"ל אין כאן תיקון. ויקיעורך.).
הערה 3: צ"ל מללמוד. גליון.
הערה גד: נ"ב "ושבת". הגא"י.
הערה אב: ד"ת: לא ירדתי לסוף דעת זה המפרש, כי האמת הוא שהלשון האחרון מחמיר, וכן פירש רש"י ז"ל, והדבר ידוע שיותר בקל נפרכת על ידי זריקה מעל ידי גלילה. אלא שיקשה לפי דעתו, איך הרמב"ם פוסק להקל? ואין זה שיטת איכא דאמרי. חידושי אנשי שם.
שיטת ריב"ב
לא כנגד צואת אדם — אף על פי שאין לה ריח רע.
לית הלכתא כי הא מתניתא — דאמר צואת כלבים וחזירים אפילו בזמן שאין בהן עורות. ואצואת כלבים וחזירים קאי, שדרכן לתת בתוכן עורות; אבל צואת אדם אפילו בלא עורות, שהרי אין דרך לתת בתוכן עורות.
שאין לו עיקר — הפחת רוח.
הני גאני — ואף על פי שדרך הישינים להפיח.
אבל בדידיה — הפיח הוא עצמו, ימתין עד שיכלה הריח.
צואה עוברת — אדם שנושאין לפניו גרף של רעי.
כנגד עמוד — כנגד עמוד הקילוח. ובגמרא יליף לה מקראי.
היבשה נפרכת היא יותר מן הלחה. איכא דאמרי לחומרא, אף על פי שאם זרקה נפרכת, הואיל ואינה נפרכת בגלגול לחה היא.
שלטי הגבורים
הערה שא: וכן כתבו מיימו ני וטור, דאין מחיצה והפסקה ושינוי רשות מועיל כלום היכא שמגיע לו הריח, ודלא כרבני צרפת:
- לשון ריא״ז:
היה עומד על גבי מקום שהוא גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה, הרי זה עומד בצידו וקורא, אף על פי שרואה אותו כנגדו, כמבואר בקונטרס הראיות, עד כאן לשונו, וכן כתב הטור:
הערה שב: כתב הרא״ש ז״ל: ולפי זה נראה, דאם צואה לפני הפתח מותר לקרוא בבית אפילו רואה אותה, אפילו תוך ד' אמות, אם אין הריח מגיע אליו – רשות אחרת היא, דפתח כנעול דמי והוה ליה כצואה בעששית ומותר, עד כאן:
הערה שג: אפילו אם הוא תותרן שאינו מריח, צריך להרחיק עד מקום שיכלה הריח למי שמריח. ומלפניו צריך להרחיק מלוא עיניו, אפילו בלילה שאינו רואה צריך להרחיק עד מקום שאינו יכול לראותה ביום:
הערה דש: מיימוני פליג על זה וכתב דאינו צריך להרחיק, רק מן הצואה עצמה ארבע אמות אם פסק הריח כשיעור זה, ולא משערינן ד' אמות ממקום הפסקת הריח רע שיש לו עיקר. וסמ״ג וטור פסקו כרבינו:
הערה שה: כתב הרא״ש: פירש רש״י, לית הלכתא כי הך מתניתא דלעיל דאסרה צואת חזירים באין בהם עורות, משמע אבל בצואת תרנגולים לא איירי ולא פליג אמתניתין דלעיל. ומיהו נראה מדהזכירה זו הברייתא צואת אדם הוא דאסירא בכל עניין, כלבים וחזירים דווקא במקום שיש בהם עורות, וצואת תרנגולים ושאר בהמות לא הזכיר, משמע שאין בהם איסור כלל. ואפילו אם תימצי לומר לאסור צואת תרנגולין, דווקא בלול שלהם שיש בו סרחון, אבל הגדלים בבית ואין שם אלא מעט, אין לאסור, עד כאן לשונו:
הערה שו: צואת חמור הרכה לאחר שבא מן הדרך, וצואת חתול ונמייה, ונבלה מסרחת, דינם כצואת אדם להרחיק מלפניו מלוא עיניו ולאחריו ד' אמות ממקום שכלה הריח. וכתב הרב יחיאל ז״ל: ההולך בדרך יכול להתפלל אף על פי שרואה צואה כנגדו אם אין הריח בא לו, ולא חיישינן למיעוט לתלותה בהחמור. ובסמוך לעיר יש אומרים שיש לחוש, לפי שרוג הבהמות המצויות שם הם חמורים. צואת תרנגולים ההולכין בבית, דינן כשאר צואת חיה, אבל בלול שלהן שיש בו סרחון הוא מאוס, דינו כואת אדם, לפניו מלוא עיניו ולאחריו ד' אמות ממקום שכלה הריח:
הערה שז: לשון ריא״ז: ונראה בעיני שבין אם היה מסופק אם יש בו צואה אם לאו, בין אם היה ספק צואת אדם ספק צואת כלבים, הרי זה ספק ומותר בבית ואסור באשפה, כמבואר בקונטרס הראיות:
הערה שח: מיימוני וסמ״ג פליגי על זה ופסקו דכל שרישומן ניכר אסורין, אפילו אינם טופחים, אם אינן טופחים על מנת להטפיח מותרים:
- לשון ריא״ז:
מי רגלים אסורים כל זמן שמטפיחין, אבל אם אינן מטפיחין, אף על פי שרישומן ניכר מותר לקרוא כנגדן כמבואר בקונטרס הראיות:
הערה שט: ופסק הטור שצריך שתהיה יבישה עד שבגלילה תהיה נפרכת:
- לשון ריא״ז:
הצואה אסורה אף על פי שהיא יבשה כחרס, כל זמן שגוללה ואינה נפרכת, כמבואר בקונטרס הראיות. אבל אם נפרכת מרוב היובש, מותרת:
הערה שי: רש"י פליג על זה וסבירא ליה דכל שעומד עד צווארו במים, אפילו ליבו רואה את הערוה מותר. וכל הפוסקים פסקו כרבינו:
- לשון ריא״ז:
ולא אמרו כן אלא לוותיקין, שהיו חרדין לעשות מצוה מן המובחר, וקורין קריאת שמע סמוך להנץ החמה וסומכין גאולה לתפילה ומתפללין אחר הנץ מיד. אבל שאר כל אדם קורין אחר הנץ עד שלוש שעות כמו שביארנו, ומתפללין אחר קריאתה כדי לסמוך גאולה לתפילה:
הערה שכ: כתב הרא״ש: והוא הדין לכל האיברים הנוגעים בערוה אסורין, והא דנקט עבקו, משום דקאמר "רואה את הערוה", אף על פי שהוא כנגדו ורואה מותר, עד כאן: