רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף סז עמוד א

הלכות רב אלפס

א"ל הא תקינו רבנן דכארי כריא ויהיב טסקא ארעא דלית לה לא כריא ולא טסקא מאי א"ל איבעי ליה למחויי ואי לא מחא איהו אפסיד נפשיה וכן הלכתא:

אריס אומר למחצה ירדתי ובעה"ב אומר לשליש הורדתיו מי נאמן רב יהודה אמר בעה"ב נאמן ורב נחמן אמר הכל כמנהג המדינה והלכתא כרב נחמן:

יתומים אומרים אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח סבר רב חגא למימר על בעל חוב להביא ראיה מ"ט ארעא בחזקת יתמי קיימי ובע"ח לייתי ראיה ולשקול א"ל ההוא סבא הכי א"ר יוחנן על היתומים להביא ראיה מ"ט ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ויתמי נייתו ראיה ונשקלו אמר אביי אף אנן נמי תנינא ספק זה קדם וספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים אלמא כיון דלמיקץ קאי אמרינן ליה זיל קוץ ואי משום דמי אייתי ראיה ושקול ה"נ כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ויתמי נייתו ראיה ונשקלו אייתי יתמי ראיה דאינהו אשבוח סבר ר' חנינא למימר בארעא מסלקינן להו ולא היא בדמי מסלקינן להו מדר"נ דא"ר נחמן אמר רבה בר אבוה ג' שמין להן את השבח ומעלין אותן בדמים ואלו הן בכור לפשוט ובע"ח ליתומים ובע"ח ללקוחות

נימוקי יוסף

הא תקינו רבנן למארי ארעא דיהיב טסקא. מס הקרקע:

וכרי כריא. מתקן החריץ סביבות הגבולים:

למחויי. הוו יודעים שלא מכרתיה לו אלא משכון היא בידו והריא"ף וכל הגאונים ז"ל פסקו כרב יהודה דמלוה נאמן משום מגו ולא אמרינן כיון דהאי שטר לגוביינא קאי לפירות המשכנתא מיזהר זהירי בה אינשי והאי איערומי הוא דקא מערים והוי מגו במקום עדים דאנן סהדי דמערים. הא לא אמרינן. וכן נמי פסק הרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות שכירות:

אריס אומר למחצה. שכירי לימים או לחדשים ושכרתיו במעות הילכך [בעל הבית] נאמן בשבועת היסת ר"נ אמר וכו' והלכתא כוותיה דקי"ל הלכתא כר"נ בדיני ומהא שמעינן דלא אמרינן מגו לבטולי מנהג המדינה [דהא הכא איכא מגו דאי בעי אמר לקיטי ושכירי הוא ששכרתיו לימים או לחדשים ואפ"ה כיון דמנהג המדינה במחצה ה"ל האי מגו] כמגו במקום עדים וכן כתבו הגאונים ז"ל וכל המפרשים ז"ל (ונאמן בעל הבית בשבועת היסת):

יתומים אומרים אנו השבחנו. ואין לבעל חוב כלום במה שהשביחו יתומים:

כיון דלגוביינא קיימא. על כרחיך בדשויה ניהליה אפותיקי מפורש עסקינן דאי לא היכי אמרינן דקיימא לגוביינא ואפילו לוקח מצי מסלק ליה בזוזי כדאמרינן בסמוך וכל שכן יתומים ולפיכך [אמרי' כמאן דגביא דמי כלומר] אפילו לפי טענתם של יתומים גבי ליה לארעא אלא דבעי למיתב להו זוזי [ומש"ה] עליהם להביא ראיה ומדטעין בע"ח אביכם השביח על כרחין צ"ל שהחוב עולה כשיעור ארעא ושבחא דאי לא [מסיק ביה אלא שיעור ארעא] מאי טעין בעל חוב אדרבה הורע כחו בכך שאילו אשבחה אבוהון שקלי יתמי כולו שבחא ולא גבי בע"ח טפי משיעור חובו ואי אשבוח יתמי שקיל בע"ח בשבחא אלא דיהיב ליתמי דמי הוצאה או שישום להם כאריס כדין יורד לתוך שדה חברו ונטעה וכיון שכן טפי עדיף ליה מאי דטענו ליה יתמי ממאי דטעין איהו אלא על כרחין דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא עסקינן ובדשוייה ניהליה אפותיקי מפורש כן כתבו כל המפרשים ז"ל:

ספק זה קדם. בב"ב (דף כה:) באילן הנטוע תוך חמשים אמה לעיר וקתני התם אם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים ואם האילן קדם קוצץ ונותן דמים ספק זה קדם ספק זה קדם קוצץ ואינו נותן אלמא כיון דבין הכי ובין הכי למיקץ קאי דכי קדם אילן נמי קתני קוצץ כי מספקא לן אמרינן קוצץ ממה נפשך שהרי עליך לעשות נמצא הספק מוטל על הדמים ולא על קציצת אילן דאילו גבי אילן הסמוכה לבור של יחיד דקתני [גבי] ודאי דידיה אם הבור קדם קוצץ ונותן דמים ואם האילן קדם לא יקוץ תנן גבי ספק דידיה ספק זה קדם [ספק זה קדם] לא יקוץ אלמא גבי ספק אילן העיר טעמא משום דממה נפשך לקציצה עומד ה"נ בין יתומים השביחו בין אביהם השביח דינו ליטול קרקע עם השבח. ואם יתומים השביחו מעלה להם את השבח בדמים כדלקמן הלכך גבי לארעא עם השבח ממה נפשך נמצאו היתומים תובעים להוציא ממנו ועליהם להביא ראיה:

אייתו יתמי ראיה [כו'] בארעא מסלקינא להו. [יהבינן להו] גריוא דארעא שיעור שבחייהו:

ומעלין אותם. מן הקרקע בדמים ולא שקלי בארעא גופה:

בכור לפשוט. יתומים שהשביחו קרקע קודם שחלקו וקיי"ל (ב"ב דף קכד.) אין הבכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו נכסים לאחר מיתת אביהם דה"ל ראוי ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי דכתיב בכל אשר ימצא לו כשבאין לחלוק נוטל פי שנים בקרקע כשהיא משובחת ושמין את השבח ונותן לפשוט רביע שמגיע לו בשבח שבתוך חלקו של זה:

ובעל חוב [ליתומים. וכן] בע"ח שקדם שטר הלואתו לשטרי המקח של לקוחות טורפה עם מה שהשביח ושם ליה שבחא ונותן דמים וטעמא דכולהו משום דארעא מעיקרא דידיה הוא ואין לנו לכופו למכור להם קרקע שלו בשביל השבח אם יש בידו מעות ולקמן מוקי לה בקרקע שנעשית לו אפותיקי:

מי אית ליה שבחא ללוקח. מלוקח דוקא קשיא משום שכך כתב לו מוכר אנא איקום ואשפי וכו' עמליהון ושבחיהון ומשום תנאי של מוכר הוא דגבי בע"ח מיניה דלוקח אבל מיתמי לא מקשה דודאי אית להו שבחא אפילו בדמסיק זוזי שיעור ארעא ושבחא משום דליתמי הוה להו כמתנה שיפה כחו מכח מכר כדאיתא בפרק קמא [דף טו.] ומיהו מסתברא דשבחא דממילא כגון דיקלא ואלים ארעא ומסקא שרטון גבי ליה בע"ח אפי' מיתמי דהא במתנה נמי שיפה כחו מכח מכר כתב הריא"ף דגבי ליה וטעמא דמילתא משום דכיון דממילא מצי למימר ארעא דמשתעבדא לדידי אשבחא ביתמי נמי מצי אמר הכי ויש ראיה לדבריו מדתנן בפרק יש בכור לנחלה (דף נב.) דהאשה בכתובתה והבנות במזונותיהן אין נוטלין בשבח משום קולי כתובה ומזונות נמי תנאי כתובה נינהו שהיא ככתובה ובודאי דלגבי בנות מיתמי קאמר דאילו מלקוחות מאי איריא שבח אפי' מגופא דארעא נמי לא גבי דאין מוציאין מזונותיהם מנכסים משועבדים ומדיהיב טעמא משום קולי כתובה ש"מ דהא לאו הכי גבי משבחא וע"כ [שבחא] דממילא הוא דבשבחא דמחמת הוצאה ליכא למימר דהא ודאי לא גבי ליה וכדכתיבנא כן פירשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל והרנב"ר ז"ל ולשון הרמב"ם ז"ל מתנה ששבחה מחמת הוצאה אין בע"ח גובה משבחא כלום אלא רואין כמה היתה שוה בשעת מתנה וגובה וכן יתומים אבל אם שבחו הנכסים מאליהן גובה את השבח כולה וזה כמו שכתבנו והנה ביאר הרב ז"ל שהיתומים נוטלים כל השבח כששבח מחמת הוצאה:

המגיע לכתפים. שבח דמחמת הוצאה שעשה בכתפיו:

הא ניחא למ"ד פלוגתא היא (בהכותב) (דף פד.) אי אית ליה זוזי ללוקח שיעור דמי החוב [לא מצי מסלק ליה לבע"ח] שפיר איכא למימר דארעא מעיקרא דידיה הואי והאי דנחת לה שלא ברשות שקיל שבחיה בזוזי ולא בארעא הואיל והוא מסיק בה שיעור ארעא כולה:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט