רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף נד עמוד א

הלכות רב אלפס

א"ל ידעת ביה בבר אחתך דמצי מעבר חדא חדא א"ל כבר צווחו קמאי דקמך וליכא דמשגח בהו איבו אפקיד כיתנא בי רוניא אזל שבאי שמטיה מיניה לסוף הוכר הגנב אתא לקמיה דרב נחמן חייביה לימא פליגא דרב הונא בר אבין דאמר נגנבה באונס ואח"כ הוכר הגנב אם שומר חנם הוא רצה נשבע רצה עושה עמו דין ואם שומר שכר הוא עושה עמו דין ואינו נשבע אמר רבא התם גברי דפרמוסקא הוו דאי רמא קלא הוו אתו אינשי מצילו ליה:

מתני' זאב אחד אינו אונס שני זאבים אונס רבי יהודה אומר בשעת משלחת זאבים אף זאב אחד אונס שני כלבים אינם אונס ידוע הבבלי אמר משום ר' מאיר מרוח אחת אינו אונס משני רוחות אונס הלסטים הרי זה אונס הארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו אונסין אימתי בזמן שבאו מאיליהן אבל אם הוליכן למקום גדודי חיות וליסטין אין אלו אונסין:

גמ' ת"ר רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב וטרף ארי ודרס אין אומרים אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור אמר (בגמ' הוא בשם רבה דא"ל אביי והא מר דאמר רועה כו') רב יהודה אמר רב רועה שהיה לו לקדם ברועים ובמקלות ולא קידם חייב לא שנא ש"ח ול"ש שומר שכר אלא ששומר חנם בחנם ושומר שכר בשכר ועד כמה עד כדי דמיהן והיכן מצינו שומר שכר שחייב באונסין דהדר שקיל דמיהן מבעה"ב ונפקא מינה לטירחא יתירא אי נמי לכושרא דחיואתה:

הלסטים הרי זה אונס אמאי ליקום גברא כלפי גברא אמר רב יהודה אמר רב בלסטים מזויין ואפי' רועה מזויין פטור דהאי מצי מסר נפשיה והאי לא מצי מסר נפשיה:

מתני' מתה כדרכה הרי זה אונס סיגפה ומתה אינו אונס:

עלתה לראשי צוקין ונפלה הרי זה אונס העלה לראשי צוקין ונפלה אינו אונס:

מתנה ש"ח להיות פטור משבועה והשואל להיות פטור מלשלם נושא שכר והשוכר להיות פטורין משבועה ומלשלם:

גמ' עלתה לראשי צוקין ונפלה הרי זה אונס והוא שתקפתו ועלתה תקפתו ונפלה:

מתני' כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל כל תנאי שמעשה בתחלתו תנאו בטל וכל שאפשר לו לקיימו בסופו והתנה עליו מתחלתו תנאו קיים:

גמ' תנא מתנה שומר חנם להיות כשואל אמר שמואל בשקנו מידו ר' יוחנן אמר אפילו תימא שלא קנו מידו בההיא הנאה דקא נפיק עליה קול דאיניש מהימנא הוא גמר ומשעבד נפשיה וכן הלכתא:

וכל שאפשר לו לקיימו בסופו והתנה עליו מתחלתו תנאו קיים הא אי אפשר לו לקיימו בסופו והתנה עליו מתחלתו תנאו בטל אמר רב טבלא אמר רב זו דברי

נימוקי יוסף

בבר אחתיך. כלומר בבן עמך ואומתך:

שבאי. שם הגנב ולסטים מזויין היה:

חייביה. לשלם הואיל והוכר הגנב ולא יפסיד כלום ועליו לטרוח אחר הגנב עד שיוציא מידו:

רצה ישבע. בפרק הגוזל קמא (דף קח:) אסיקנא דכל שהוכר הגנב קודם שנשבע בין שומר חנם בין שומר שכר עושה עמו דין ואינו נשבע והא דשלח רב הונא רצה נשבע מיירי דוקא בשנשבע קודם שהוכר הגנב ופירוש רצה נשבע רצה עומד בשבועתו קאמר וכיון דמקשינן מיניה לרב נחמן דהכא אם כן צריך לומר דהכא נמי הכי הוה שמתחלה נשבע ולבסוף הוכר הגנב ואפילו הכי חייביה רב נחמן לשלומי ומשום הכי אמרינן (ליה) לימא פליגא רצה עושה עמו דין:

דפרמוסקא. אנשי השלטון היו שם:

מתני' בשעת משלחת זאבים. שחיה רעה משלחת היא [לשון רש"י בגזירת המלך] (בגרנות) קופצת היא על אדם אחד:

הלסטים. חד לסטים קאמר:

ברדלס. מין חיה היא:

הוליכן למקום וכו'. הרועים אם הוליכו שם למרעה אין זה אונס:

קי"ל כסתמא דמתני' דזאב אחד אפילו בשעת משלחת זאבים אינו אונס וכן ב' כלבים אפי' מב' רוחות אין זה אונס וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' שכירות. אם יכול להציל כו' ואם אין הדבר ידוע חייב לשלם:

גמ' ארי ודרס. ארי דרכו לדרוס הבהמה במקום שמוצאה ודרך הזאב לטורפה חיה ומוליכה במקום שהוא בטוח ושם הורגה:

אם היה יכול להציל. ברועים ובמקלות ואם לאו פטור דעת הריא"ף ז"ל דאפילו עאל בעידנא דלא עיילי אינשי ולא שמע קול אריה אומדים אותו ואם אינו יכול להציל פטור כיון שלא בא האונס מחמת הפשיעה דאין זה תחבולה לינצל מאונס זה כלל אבל הראב"ד ז"ל כתב דהיינו דוקא כשמתה מחמת מלאך המות אז הוא פטור משום דאין תחבולה לינצל אבל מחמת ארי אמאי פטור כיון דעאל בעידנא דלא עיילי אינשי ה"ל לעיולינהו בהדיה דאילו עיילינהו לא מטא ליה פסידא כלום הלכך חייב ונראה שדברי הרשב"א ז"ל נוטה לדעתו ולפ"ז הא דאמרי' הכא פטור היינו דוקא דעאל בעידנא דעיילי אינשי:

ולא קדם חייב. ומשלם הכל כיון שלא קדם דפושע הוא ואפילו אם היה מציל היה נוטל שכר המצילין מבעל הבית מ"מ עכשיו שפשע אין מנכין לו כלום וכן היה נראה לכאורה וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' שכירות אלא שהראב"ד ז"ל כתב עליו בהשגות דבר זה צריך פירוש שאינו משלם כל דמי הבהמות אלא מנכין לו השכר שהיה צריך לשכור רועים להציל:

אלא ששומר חנם. יש לו לקדם בחנם ולא לשכור אנשים משלו וש"ש יש לו לשכרם:

עד כדי דמיהן. של בהמות:

והיכן מצינו וכו'. דקא רמית עליה לשכור אנשים משלו:

דהדר שקיל. תירוצא הוא כלומר לא יפרע כלום משלו דהדר שקיל מבעה"ב:

ונפקא מיניה. וא"ת א"כ מה ירויח בעה"ב אם יתן כדי דמיהן:

לטירחא יתירתא. שלא יצטרך לחזור לקנות בהמות:

כושרא דחיותא. כושר הבהמות שמכיר בהם ולמודות בביתו:

הא מסר נפשיה. הלסטים ע"מ כן בא או להרוג או יקח ממון אבל הרועה אין לו למסור נפשו על כך והא דאמרינן פטור משמע דאפילו תפס בעל הבהמה דמי בהמתו מן הרועה בפניו או בפני עדים מפקינן מיניה כדאיתא פרקא קמא דמכילתין:

מתני' סיגפה. עינה אותה ברעב או העמידה בקיץ בחמה ובחורף בצנה לענות נפש (במדבר ל) מתרגמינן לסגפא נפשא:

עלתה לראשי צוקין וכו' אונס. פירשה הריא"ף ורש"י ז"ל בשתקפתו ועלתה וכדאוקימנא לה פרק המפקיד [דף לו:] ואע"ג דלא צריכינן לאוקמוה התם הכי אלא לאביי דאמר שכל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב אע"פ שאין האונס בא מהפשיעה אבל לרבא דהלכתא כוותיה דאמר פטור לא צריך תקפתו היינו משום דרבא אמר לעיל [שם] הכי אליבא דרבה דסבר דכל דנטר כדנטרי אינשי פטור דאליביה הוא דפליגי אביי ורבא אבל אנן דלא סבירא לן כרבה אלא מחייבינן אי שריג חדא מינייהו במיא משום טעמא דאיבעי לאעבורי חדא חדא לא משכחת לה הרי זה אונס אלא בשתקפתו ועלתה כן העלו המפרשים בשם הרמב"ן ז"ל:

צוקין. הרים חדים וגבוהים:

גמ' מתנה שומר חנם להיות חייב כשואל. דכל תנאי שבממון תנאו קיים הן לחיוב כי הכא הן לפטור כי מתני':

אפילו תימא שלא קנה. וקי"ל כרבי יוחנן דלא בעיא קנין דכיון דכבר הוא בחיוב השומרים יכול להתנות אפילו בדברים להתחייב יותר אבל בדבר שלא היה בדין השומרים כלל בעינן קנין כדאמרינן פרק הזהב [דף נח.] גבי השוכר את הפועל לשמור את הזרעים:

מתני' תנאו בטל. בדבר שאינו של ממון:

שיש מעשה בתחלתו. שהקדים מעשה שעליו לעשות לתנאו שהוא שואל ממנו כגון הרי מעשה זה שלך על תנאי שתעשה לי דבר פלוני דלא דמי לתנאי בני ראובן אם יעברו ונתתם היינו תנאי קודם למעשה:

תנאו בטל. והרי המעשה קיים ואף על פי שלא קיים בעל התנאי את התנאי:

כל שא"א. בגמרא מפרש לה:

גמ' זו דברי רבי יהודה בן תימא. דקאמר שאפשר לקיימו הא אי אפשר לקיימו תנאו בטל והמעשה קיים:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט