רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף כג עמוד א

הלכות רב אלפס

מינייהו ולא ידע כמה איסתפק מינייהו אבל אי איסתפק מינייהו וידע כמה איסתפק מינייהו חזינן דידיה כמה הוו ודחבריה כמה הוו ומפקינן מאי דאיסתפק מינייהו וההוא חסרונא יהבינן מיניה לכל סאה חושבנא בד"א שמדד לו בימות הגורן והחזיר לו בימות הגורן אבל מדד לו בימות הגורן והחזיר לו בימות הגשמים אינו מוציא לו חסרונות מפני שהן מותירות:

מתני' יוציא לו שתות ליין רבי יהודה אומר חומש יוציא לו שלשת לוגין שמן למאה לוג ומחצה שמרים לוג ומחצה בלע אם היה שמן מזוקק אינו מוציא לו שמרים קנקנים ישנים אינו מוציא לו בלע ר' יהודה אומר אף המוכר שמן מזוקק לחבירו כל ימות השנה הרי זה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה:

גמ' והלכתא כתנא קמא:

תנא אחד הלוקח ואחד המפקיד לפקטים דכי היכי דמקבל מפקיד פקטים לוקח נמי מקבל פקטים וה"מ היכא דיהב ליה זוזי בתשרי ושקיל מיניה בניסן במדה של תשרי אבל היכא דיהב ליה בניסן ושקיל מיניה בניסן במדה דניסן לא מקבל לוקח פקטים:

מתני' המפקיד חבית אצל חברו ולא ייחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה אם מתוך ידו נשברה לצורכו חייב לצורכה פטור ואם משהניחה נשברה בין לצורכה בין לצורכו פטור ייחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו נשברה בין משהניחה נשברה לצורכו חייב לצורכה פטור:

גמ' הא מתניתין קא הוו בה רבנן ודייקי מדקתני רישא אם משהניחה בין לצורכו בין לצורכה פטור אלמא לא בעינן דעת בעלים ומני רבי ישמעאל היא דאמר לא בעינן דעת בעלים דתניא הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס למקום שגנב יחזיר דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר צריך דעת בעלים והדר תני סיפא בין מתוך ידו בין משהניחה לצורכו חייב אתאן לרבי עקיבא דאמר בעינן דעת בעלים רישא רבי ישמעאל וסיפא רבי עקיבא כמאן מינייהו נעביד ובא רב ששת ופריש לה כגון שטלטלה להביא עליה גוזלות וקסבר שואל שלא מדעת גזלן הוי ואוקמה כולה כר' ישמעאל דאמר לא בעינן דעת בעלים וסיפא דקתני אם משהניחה חייב שהניחה במקום שאינה מקומה דלא הויא חזרה דהא

נימוקי יוסף

ולא ידע כמה איסתפק. אבל ידע כמה איסתפק מינייהו חזינן דידיה כמה הוי ודחבריה כמה הוי ומפקינן מאי דאיסתפק מינייהו וההוא חסרון יהבינן מיניה לכל סאה חושבנא:

בגבעולין. כשהפירות בגבעולין או בקליפתן יחסר כל כך לפי שהגבעולים מתייבשים ונופלים והרוח מנשבתן וכן הקליפה:

[משנה בגמרא דף מ.] אמר ר' יוחנן בן נורי וכי מה איכפת להו לעכברים מה שהעכברים אוכלין בין הרבה בין קימעא [אלא] אין מוציא לו חסרונות אלא לכור [אחד] בלבד רבי יהודה אומר אם היתה מדה מרובה אינו מוציא לו חסרונות מפני שהם מותירות. רבי יוחנן בן נורי (אמר הכל) לפי המדה פליג וסבירא ליה דיותר מכור יש ביתרון שמותירות להשלים מה שיחסרו העכברים:

ר' יהודה וכו' ומפורש בגמ' [כשמפקידו] מתוך גרנו כלומר בימות הגורן שהפקידן החטים יבשות. ומתוך ביתו הוא בימות הגשמים שהפירות נאספות בבית והם נופחות מפני הלחות ובאכילת עכברים אינן נחסרים כל כך דכולי האי לא אכלי עכברים מעשרה כורין. וכן פסק רב אלפסי ז"ל ואע"ג דלר' יהודה איתמר הך טעמא דבימות הגשמים כדאיתא בתוספתא וכן משמע הכא בגמרא שהביאוה בפיסקא דר' יהודה ומן התוספתא נראה דרבנן פליגי עליה דרבי יהודה דקתני התם אמרו לו והלא הרבה אובדות מהם והרבה מתפזרות אפשר לי לומר דכיון דבגמרא הכא לא הביאו ההיא דאמרו לו אלא עליה דרבי יוחנן בן נורי משמע דרבנן לא הוו פליגי בהא אר' יהודה כיון שהיא מרובה אלא דוקא ארבי יוחנן בן נורי והא דאמרו וכן לכל כור וכור לאפוקי דרבי יוחנן אמרו ועוד עשרה כורין דוקא ואין ראיה כל כך מן התוספ' היכא דאין נראה הכי בגמרא שלנו ואפשר שזה היה דעת רבינו אלפסי ז"ל שפסק כי הא דמתוך גרנו אע"פ דרבי יהודה היא:

מתני' יוציא לו שתות ליין. אם הפקיד אצלו יין וערבם עם יינו הקנקנים בולעים שתות כל קנקן בולע שתות הקנקן ובגמרא אמרינן דתנא קמא ורבי יהודה לא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה שחביותיהן בולעות טפי אלו מאלו:

אף המוכר. כשם שאמרו שמרים במפקיד כך אמרו במוכר שהמוכר שמן לחברו ונתנו בתוך חביותיו כשהוא מסתפק תמיד והוא מזוקק הרי הלוקח מקבל עליו לפחות לוג ומחצה מחמת שמרים למאה לוג:

גמ' א' הלוקח וכו'. תורה אחת להם לענין פקטים:

פקטים. פסולת וגרעינים הצפים על פני השמן דמפקיד מקבל פקטים דאמר ליה נפקד פקטיך מאי אעביד להו:

במדה דתשרי. כשער הדמים של תשרי שהוא בזול [וסתם שמנים עכורים ומקבל עליו פקטים:בניסן כשער של ניסן. ביוקר] וסתם שמן הוא מזוקק בניסן והלוקח סתם והמוכר סתם אינו מוכר אלא מזוקק (בתשרי) לא מקבל לוקח פקטין ולפי זה הלכתא כתנא קמא דמתני' דאמר אם היה שמן מזוקק אינו מוציא לו שמרים וכן פסק הריא"ף ז"ל:

מתני' המפקיד חבית ולא ייחדו לה בעלים מקום. בבית השומר לומר זוית זו השאילני:

לצרכו. להשתמש בה:

לצרכה. שהיתה במקום שהיתה נוחה להשתבר:

אם משהניחה. שכלה תשמישו והניחה במקום משתמר:

בין שטלטלה מתחלה [לצרכו בין שטלטלה מתחלה] לצרכה פטור. והאיך בבא פרשינן לה בגמרא דר' ישמעאל היא דסבר דלא בעי דעת בעלים כיון שמחזירה במקומה דכל הבית מקומה היא כיון דלא יחדו לה מקום וה"ה אם הניחה במקומה ממש כשייחדו לה בעלים מקום וטעמא דכיון דהוא גופיה שהוא שומר החזירה במקומה הוי כאילו לא נטלה כלל שלא היה חייב באונסי' ולית הלכתא כותיה אלא כר"ע וסיפא דאפילו הניחה במקומה כיון שטלטלה לצורכו חייב [ר"ע היא] וטעמא דס"ל לר"ע דאע"ג שהוא שומר עלה כיון שנשתמש בה לצורכו בענין שהבעלים מקפידין באותה שעה כלתה שמירתו שלא היו רוצין הבעלים שיהיה עוד שומר להם א"כ היה לו להשיב ברשות הבעלים וכשהשיב במקום שהיתה תחלה שלא מדעת הבעלים לאו השבון הוא כלל הלכך הרי היא ברשות של מי שנשתמש בה וחייב באונסין ותשמיש זה מפורש בגמרא שהשומר הזה מתחייב באחד מג' דרכים או שהגביה ע"מ לגזלה כולה או [אפילו] שהגביה על דעת לחסרה וליטול ממנו קצתה דהיינו שליחות יד ואע"פ ששבר ולא הספיק לחסרה או שהגביהה ע"מ להשתמש בה ואע"פ שלא נשתמש בה הוי גזלן עלה וחייב באונסים וזה נקרא שואל שלא מדעת בעלים דהוי גזלן כדפסק הריא"ף ז"ל וכן כתבתי פרק המוכר את הספינה שכן כתב הרב ז"ל שם ואע"ג דלא מיחייב משום שואל שלא מדעת אלא היכא שכל הנאה שלו כדאיתא לקמן והכא הרי כשמגביה חבית זו ע"מ להשתמש בה בביתו של שומר לא הוי כל הנאה שלו דהא לא מפקא מתשמיש בעלים שדעתם שתהיה בביתו והרי היא משתמרת שם כמו שהיתה קודם שישתמש בה וא"כ הרי יש הנאה לבעלים והנאה לזה שמשתמש בה וגם אין לומר שיהיה חייב מטעם שולח יד דשולח יד לא הוי אלא כשהגביה ע"מ לחסר ממנה קצת וכדאמרן י"ל דכיון דקי"ל כר"ע מחבירו ור"ע סבר דכיון דמשתמש בה בענין שהבעלים מקפידים בו כלתה שמירתו וכדאמרן א"כ אין להם לבעלים שום הנאה בשמירתו ונמצא שכל הנאה של זה והוי שואל שלא מדעת וחייב:

גמ' מני הא דקתני רישא דאם משהניחה נשברה אע"פ שלצרכו נטלה פטור על אונסיה ואע"פ שלא הודיע את הבעלים לומר לו נטלתיה והחזרתיה הוי השבה:

רבי ישמעאל היא וכו'. כדפרישית במתניתין:

הגונב טלה מן העדר. לאו בגנב מרשות בעלים איירי אלא ברועה ששומר (הבעלים) ברשותו וגנב מרשות עצמו דומיא דמתני' דהכי אוקימנא להא בפרק הגוזל (דף קיח.) ודעתיה דר"ע כדפירש במתני' אבל הגונב מרשות בעלים לא איפליגו ביה ר"י ור"ע אלא הא מילתא מתני' היא בפרק הגוזל:

דתניא הגונב טלה מן העדר והחזירו מת או נגנב וכו'. והתם הכי מסקנא דדינא דבדבר שאין בו רוח חיים כגון הגונב סלע מכיסו של חבירו אם לא ידעו הבעלים בגניבתו אפילו לא ידעו בחזירתו הוי חזרה ואם ידעו הבעלים בגניבה צריך שידעו בהשבה או שימנו אותם וימצאו מספרם שלם אבל דבר שיש בו רוח חיים אם לא ידעו הבעלים בגניבה לא הוי השבה עד שיודיע לבעלים כדי שישמור אותה משום דאנקיט לה נגרי ברייתא אבל אם ידעו בגנבה אין צריך שידעו בהשבה אלא כיון שמוצא מספרו שלם פטור הגנב שהרי יוכלו הבעלים לשומרה:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט