פתיחת התפריט הראשי

רי"ף ברכות מהדורת ש"ס ווילנא דף י ע"ב

הלכות רב אלפסעריכה

נושאי המיטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן, את שלפני המיטה ואת שלאחר המיטה: את שלמיטה צורך בהן - פטורין, ואת שאין למיטה צורך בהן - חייבין. אלו ואלו פטורין מן התפילה.

גמרא:עריכה

מוטל לפניו - אין, שאין מוטל לפניו - לא.

ורמינהו: מי שמתו מוטל לפניוא, אוכל בבית אחר. אין לו בית אחר, אוכל בבית חבירו. אין לו בית לחברו, עושה מחיצה ואוכל. אין לו דבר לעשות מחיצה, מחזיר פניו ואוכל. ואינו מיסב ואוכל, ואינו אוכל בשר ואינו שותה ייןב, ואין מברך ואין מזמןג, ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו, ופטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין (ומכל מצות האמורות בתורה)מא. ובשבת מיסב ואוכל, ואוכל בשר ושותה יין, ומברך ומזמן, ומברכין עליו ומזמנין עליו, וחייב בקריאת שמע ובתפילה ובכל מצוות האמורות בתורה. רבן גמליאל אומר: מתוך שנתחייב באלו נתחייב בכולן. ואמר רבי יוחנן: תשמיש המיטה איכא בינייהו.

קתני מיהת: אוכל

הגהות ושינויי נוסחאותעריכה

הערה מא: תיבות אלו מחוקות, ונרשם בצידו: לפי דברי רבינו יונה אין נמצא כל זה בנוסחאות. מא"י.

רש"י (ליקוטים)עריכה

כמו חתן, דפטור משום טירדא דמצוה.

וחילופיהן — שכן דרך שהם מתחלפין, לפי שכולם רוצים לזכות בו.

שלפני המטה — (יכנסו) [יתעסקו] במטה כשתגיע אצלם.

ואת שלאחר המטה — שנשאוה כבר.

הכי גרסינן: שלפני המטה את שלמטה צורך בהם פטורים בא. ואת שלאחר המטה – אף אם למטה צורך בהם חייבין, דכיון דכבר נשאוהו, אינם כל כך טרודין במצוה.

אלו ואלו פטורים מן התפילה — דלאו דאורייתא היא, אבל בקריאת שמע שהיא דאורייתא חייביםהא.

גמ': שאין מוטל לפניו לא — כגון שהיה המת בבית אחר.

אוכל בבית אחר — שלא יהא נראה כלועג לרש.

ואינו מיסב — כדרך המסובין בהסיבה על צידן השמאלית ובמיטה.

ואינו מברך — אינו צריך לברך ברכת המזון.

ואין מברכין עליו — ואין צריך שיברכו אחרים עליו ברכת הלחם.

ואין מזמנין עליו — ואינו מצטרף לזימון.

תשמיש המטה איכא בינייהו — דלרבן גמליאל חייב בזמן עונה, לתנא קמא פטור.

הערות ושינויי נוסחאותעריכה

הערה בא: — אם צריכים לשאתו פטורים. ב"ח.

הערה הא: או דלמא מפני שתפילה צריכה כוונה יתירה. רמב"ם ורע"ב (הגהת חות יאיר).

שיטת ריב"בעריכה

וחילופיהן — שכן דרך שמתחלפין, לפי שהכל חפצים לזכות בו.

את שלפני המטה — שנושאין אותו בהגיע המטה אצלם.

את שלאחר המטה — שנשאוה כבר.

את שהמטה צורך בהם פטורין — אם צריכין בם לנושאו, פטורין.

ואלו ואלו פטורין מן התפילה — דלאו דאורייתא היא. ורבותינו פירשוה, לפי שיש להם עוד שהות. ולי נראה שאין זה לשון פטור.

גמ': שאין מוטל לפניו — כגון שהוא בבית אחד והאבל בבית אחר.

אין מברך — אין צריך לברך לברכת המוציא.

אין מזמן — אין צריך לברך ברכת המזון.

אין מברכין עליו — אין צריך שיברכו לו אחרים ברכת המוציא.

ואין מזמנין עליו — ואין מצטרף עם שלשה לזימון.

תשמיש המטה איכא בינייהו — לרבן גמליאל אבל חייב בעונה בשבת.

כמוטל לפניו דמי — אף על פי שהוא בבית אחר, פטור מקריאת שמע, דהעוסקין במצוה פטור מן המצוה.

תלמיד רבינו יונהעריכה

התם (ברכות יח א) דמאי דקתני מתו – לאו דווקא מתו, אלא הוא הדין אם אינו מתו, כיון שמשמרו טרוד הוא בשמירתו. ודייקינן עלה, מתו או משמרתובב אין, אבל מהלך בבית הקברות לא? והתניא: לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא בו, ואם עשה כן, עובר משום "לועג לרש חרף עושהו". ומתרצינן, התם תוך ד' אמות הוא דאסור, חוץ לד' אמות שרי; הכא אפילו חוץ לארבע אמות אסירי. ומדקאמר לשון אסור, שמעינן מינה דמאי דקתני במתניתין פטור, רוצה לומר שאסור לקרות כלל. ודוחק הוא לומר דלשון אסור דקאמרי לא קאי אלא אמשמרו בלחוד, שמפני השמירה טרוד יותר ולא יכול לכוין בשום ענין; דמסתמא דכיון דאמר בסתם הכא, מכלל דאכל הדין קאי, בין למתו בין למשמרו. ועוד, דבירושלמי נראה גם כן שאסור, דאמרינן התם: אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו. ושאיל התם: למה? ומהדרינן: מפני כבודו של מת, או מפני שאין לו מי שישא משאו. מה נפיק מביניהון? יש לו מי שישא משאו. כלומר, דאי מטעם כבודו של מת, שלא ידמה כמתעצל בהספדו ואינו חושש לכבודו, אפילו יש לו מי שישא משאו אסור; ואי מטעם שאין לו מי שישתדל בעסקי המת להביא לו ארון ותכריכין ולהוליכו לבית הקברות, כיון שיש לו מי שישתדל בדבר מותר, שאין לו טרדא. הנה נראה בפירוש דמשום כבודו של מת אינו רשאי להחמיר על עצמו. ובמסכת שמחות נמי אמרינן: אם בא להחמיר על עצמו אינו רשאי. מפי מורי הרב נר"ו.

פטור מן קריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין. נושאי המטה וכו' — כך היא הגרסא בכל הספרים המדוייקים. ויש מפרשים, דכיון שלא שנינו במשנה בפירוש שפטור מכל המצוות האמורות בתורה, אינו פטור אלא מאילו השלושה בלבד, אבל בכל השאר חייב. ומביאין ראייה מדאמרינן בפרק הישן (ראה סוכה כו א): חתן פטור מכל המצות האמורות בתורה, ותנא שילא חייב, ואומרים דהתם משמע דהלכתא כשילא, וכי היכי דחתן חייב בכל המצות האמורות בתורה, הכי נמי שאבל חייב בכולן, אלא באילו השלושה בלבד שאסור, מפני ששלשתן צריכות כוונה יותר משאר מצוות: קריאת שמע מפני קבלת עול מלכות שמים, וצריך שיהיה בכוונה; ותפילין גם כן צריך שלא יסיח דעתו מהם; ותפילה גם כן צריך כוונה, שאם לא כיוון באבות צריך לחזור ולהתפלל פעם אחרת, ומתוך שהוא בהול על מתו וטרוד בעסקיו לא יוכל לכוין בהם ולפיכך פטור. אבל בשאר מצוות, שאינן צריכות כוונה כל כך, חייב. ואין זה נראה למורי הרב נר"ו, שאותה הברייתא דסוכה דמביאין ראיה ממנה שחייב בכל שאר המצות כבר תירצה רש"י ז"ל ואמר דלא סבירא ליה העוסק במצוה פטור מן המצוה, אבל אנן דקיימא לן דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ודאי פטור.

ועל כן נראה לפרש, שאף על פי שלא שנה במשנה אלא אלו השלושה בלבד, הוא הדין דפטור מכל שאר המצוות, אלא דתנא אלו שהם חמורות, שיש בהם קבלת עול מלכות שמיים, וכל שכן בכל שאר המצוות שאינן חמורות כל כך, לפיכך אמר תפילה ותפילין עם קריאת שמע, מפני שקבלת עול מלכות שמים שלימה היא עם התפילין כדכתבינן לעיל, וגם צריך להתפלל עמהם. ומביא ראיה מהירושלמי, דגרסינן התם: אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו, למה? מפני כבודו של מת, או מפני שאין לו מי שישא משאו. מה נפיק מביניהון? יש לו מי שישא משאו, כלומר, דכיון שיש לו מי שישתדל בדבר אין לו טרדא ויכול לקרוא קריאת שמע ולעשות המצוה כתקונה. ומקשה עלה התם, והתניא: פטור מלולב? כלומר: היאך נחייב אותו אפילו בשיש לו מי שישא משאו מאחר שאין לו טרדא? והרי ביום טוב, אף על פי שהמת מוטל לפניו אין טרדא לו, שאינו יכול לעשות לו ארון ותכריכין ולהוליכו, וכמי שיש לו מי שישא משאו דמי, ואפילו הכי פטור מלולב! ומתרצינן: בחול, כלומר: כשאמרו דפטור, לא אמרו ביום טוב עצמו, אלא בחולו של מועד דחג הסוכות, ולפיכך פטור, מפני שהוא טרוד בעסקי מתו. ומקשינן, והא תניא: פטור מתקיעת שופר! אית לך למימר בחול? ומתרצינן, כאותה ששנינו (שבת קנא א): מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין, ונמצא שאפילו במועד הוא טרוד, שיש לו לפעמים ללכת במועד עצמו עד אלפים אמה כדי שיצאמב מזומן לדרכו כשיצא המועד, ולפיכך אמרו שפטור מתקיעת שופר. אלמא משמע הכא בהדיא דכי היכי דפטור מן התפילה ומן התפילין, הכי נמי פטור מכל שאר המצוות כגון לולב ושופר וכיוצא בהן. תדעשא, שבספרים המדויקים אינו גורס לא במשנה ולא בברייתא "ומכל מצוות האמורות בתורה", ובסוף הברייתא כשהוצרך להודיענו (היתר) גבי שבת אמר: "וחייב בכל מצות האמורות בתורה". ונראין הדברים דטעמא דמילתא הוי משום שמתחילה כשהיה פטור לא הוצרך לומר "ובכל מצוות האמורותמג, דכיון שהיה פטור אלו1 שהם חמורות, ממילא שמעינן דכל שכן השאר; אבל בסיפא, שהיה בא להתיר, הוצרך לומר "וחייב בכל מצוות האמורות בתורה", שאם לא היה אומר אלא "חייב בקריאת שמע ובתפילה", היינו אומרים דדווקא באילו חייבו אותו בשבת ואף על פי שמתו מוטל לפניו, מפני שהם חמורות, אבל בכל שאר מצוות האמורות בתורה פטור, ולפיכך הוצרך להשמיענו שחייב גם כן בכל שאר מצוות האמורות בתורה.

נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן וכו' — ואף על פי שיש שהות לאחרונים לקרוא בעוד שנושאין הכת השניה, אפילו הכי פטורין, מפני שפעמים נמלכים שאותה כת שלישית בשניים יסעו, ומתוך כך אין להם להתחיל.

את שלמטה צורך בהן פטורין וכו' — בירושלמי מפרש שאין זה החילוק אלא באותם שלפני המטה בלבד, אבל באותם שלאחר המטה, מתוך כך הולכין אחר המיטה, מפני שלעולם אינן צריכין למיטה, ולעולם חייבים.

אלו ואלו פטורין מן התפילה — פירש רש"י ז"ל, מפני שהתפילה אינה אלא מדרבנן. והטעם היותר נכון, מפני שהתפילה צריך להתפלל מעומד ואין יכולין לשהות כל כך, אבל קריאת שמע שיכולין לאומרה בעוד שמהלכין, ודי לעמוד בפסוק ראשון בלבד שלא יתעכבו בו אלא מעט, חייבין. מפי מורי הרב נר"ו.

גמ': ואינו מיסב וכו' — בירושלמי אמרינן: ואינו אוכל כל צרכו. ונראה שהתלמוד שלנו אסר ההסיבה, מפני שלא יאכל בהסיבה בקביעות וישכח עסקי המת, אלא אכילת עראי בלבד שרי.

ואין מברכין עליו וכו' — כלומר, אין מחזירין שיאכלו אחרים עמו כדי שיברכו אחרים ברכת המוציא ויפטר גם הוא, שאין צריך, דבלאו הכי פטור. ובירושלמי אומר דאין מברכין, רוצה לומר שאם היו מברכין ברכת המוציא לא יענה אמן, והכי גריס התם: בירך, לא יענו אחריו אמן; ברכו הם, לא יענה אחריהם אמן.

ובשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין — לא קאמר 'וחייב לאכול בשר ולשתות יין', דכיוןמד שהוא מתכוין למצוה אם ירצה יאכל ואם לא ירצה לא יאכל, שאינו חובה על האדם שיאכל בשר וישתה יין בשבת, שהרי אמרו (שבת קיח א): עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. הלכך בכל דבר שהוא מצוה, חייב לעשותו בשבת; אבל זה רשות הוא, אם ירצה יאכל בשר וישתה יין, ואם לא ירצה יניח. ואם תאמר: וגם בחול, למה אסרו אותו? והלא אחר הקבורה, שחל עיקר האבלות ואסור בנעילת הסנדל, מותר. יש לומר, שהטעם שאסרו אותו קודם קבורה, מפני שאם יבא לאכול בשר ולשתות יין ימשך אחר תענוגיו ויתעצל בקבורת המת, ומפני זה הטעם נמי לא אסרו לו נעילת הסנדל, שאם ילך יחף לא יוכל ללכת לכאן ולכאן ולהשתדל בקבורתו.

תשמיש המטה איכא בינייהו — פירוש, דתנא קמא סבירא ליה דחייב בכל המצוות האמורות בתורה, אבל תשמיש המטה, אף על פי דיש בה מצות עונה אסור, שמאחר שמתו מוטל לפניו, קלות ראש הוי לשמש מטתו בעת כזאת. ורבן גמליאל הוסיף ואמר נתחייבמה בכולן, שמאחר שחייב בכל המצוות האמורות בתורה, גם בזה חייב לשמש עונה. אבל לדברי הכל אין לו לשמש מטתו להנאתו יותר. והלכה כתנא קמא, דיחיד ורבים הלכה כרבים, והכי איתא משמיה דרי"ף ז"ל. ומקשינן עלה, מדאמרינן בפרק קמא דכתובות): הרי שהיתה פתו אפוי וטבחו טבוח ויינו מזוג, ומת אביו של חתן או אמה של כלה, מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה, ובועל בעילת מצוה ופורש, ונוהג ז' ימי המשתה ואחר כך ז' ימי אבלות, וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים והיא בין הנשים. והוינן בה (שם דף ד.): למימרא דאבלות קיל ליה מנדה? כלומר, מדחזינן שאסרו אותו לישן עמה בביתה, מכלל דמשום הכי חששו מפני שהאבלות יהיה קל בעיניו ויבא לשמש מטתו; ומאי קילותא? כלומר, ומאי קולא ימצא בענין אבלות, שנחוש שילמוד משם ויבא גם כן להקל? אילימא ממה דאמרינן: ובועל בעילת מצוה ופורש, שמתוך שהקלו לו לבעול קודם קבורה יקל גם כן אחר קבורה ויבעול, זה אינו, דהתם דהקילו משום דאכתי לא חל עליה אבלות, אי לרבי אליעזר דאמר משיסתום הגולל, אי לרבי יהושע דאמר עד שיצא מפתח ביתו. אלא מדקתני: ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבלות. ואם איתא כדברי הרי"ף ז"ל, דאמר דאסור בתשמיש קודם קבורה, היכי קאמר משום דאכתי לא חל עליה אבלות? שהרי חל

הגהות ושינויי נוסחאותעריכה

הערה בב: צ"ל משמרו. ב"ח.

הערה מב: צ"ל שיהא. מא"י.

הערה שא: נראה לי פשוט שיש להגיה מלת "ודע" במקום "תדע", דהא אין כאן שום דיוק וראייה לדבריו, רק ליתן טעם לגירסא וכמבואר מדבריו. חידושי אנשי שם.

הערה מג: נוסף: בתורה. מא"י.

הערה 1: צ"ל: מאלו. ויקיעורך.

הערה מד: צ"ל: כיון. מא"י.

הערה מה: צ"ל שנתחייב. מא"י.

שלטי הגבוריםעריכה

הערה א: רש"י ז"ל פירש, דהא אינו (מברך) [אוכל] רוצה לומר הרשות בידו, ואי בעי מחייב עצמו בכל המצוות. ותוספות וסמ"ג וטור ומרדכי וסמ"ק פירשו דאינו (מברך) [אוכל] ועוד, רוצה לומר אסור (לברך) [לאכול] ולא מצי מחייב עצמו. [הערה: הגהות אלו בסוגריים מרובעות, נראה שתלמיד טועה הגיהם והנכון הוא הנוסח שבסוגריים עגולות. ויקיעורך].

  • ראיתי להרא"ש ז"ל [שכתב בשם הר"י] שמת לו מת בשבת, ובמוצאי שבת לא הבדיל ולא התפלל ולא ביום א' בבוקר, ולאחר שנקבר המת התפלל תפילת שחרית, שעדיין לא עבר זמנה. אבל תפילת הערב לא, שכבר עבר זמנה. ולא דמי לשכח ולא התפלל ערבית שמתפלל שחרית שתיים, כיון שבלילה לא היה חייב להתפלל. ובעניין הבדלה איכא פלוגתא: הר"ם מרוטנבור"ק כתב שצריך להבדיל, דקיימא לן: מי שלא הבדיל במוצאי שבת מבדיל והולך כל השבת כולה; וה"ר יהודה כתב שאין להבדיל, ולזה הסכים הרא"ש ז"ל.

הערה ב: כתב מיימוני, שכל זמן שלא נקבר המת, אינו אסור בכל הדברים שאבל אסור בהם. וכן כתב הרי"ץ גיאת, שאינו אסור בין מיתה לקבורה בתכבוסת ובתספורת וברחיצה ותשמיש המטה ובשאר גזירת ז'. וכתב הרמב"ן: שגגה היא מה שהתירו בתשמיש המטה, דכולי עלמא בחול אסור בו, וכן קצת דיני אבלות נוהגין בו כגון רחיצה וסיכה, קל וחומר מאכילת בשר ושתיית יין, ואין צריך לומר בשמחה ובתספורת. ואסור בהנחת תפילין ואסור בשאלת שלום, שאף אחרים אסורין כשהמת בעיר, ובמלאכה נמי, אי במלאכת עצמו אף אחרים אסורין. כבר אמרו שאסור לישב אפילו על גבי מיטה כפויה, אלא על גבי קרקע צריך לישב. ולא אמרו אלא שאינו חולץ מנעל וסנדל ואינו חייב בעטיפת הראש ובכפיית המיטה, והקלו באלו מפני שהוא טרוד בעסקי המת, ומוטל עליו לקוברו ולילך מעיר לעיר, ואם באת להחמיר עליו בחליצת מנעל וסנדל ועטיפת הראש, אף עסקי המת נפסדין בכך, לפיכך לא החמירו עליו באלו. אף על פי שמותר לאכול בשר ולשתות יין משנמסר לכתפים, היינו משום שאינו מוטל עליו לקוברו, אבל בעידונין ובשמחה אסור. וכן כתב ה"ר פרץ, שאסור בכל מה שנוהג באבל חוץ מנעילת הסנדל. ומדברי בעלי התוס' יראה שאינו אסור אלא בבש ויין ותשמיש המיטה, אבל בשאר כל דיני אבלות מותר.

הערה ג: כתב הרא"ש: ואינו מברך, פירוש, ברכת המוציא. ואינו מזמן, לברך ברכת המזון. ואין מברכין עליו, דלא תימא הוא דאינו מברך אבל אחרים אוכלין עמו ויברכו ברכת המוציא ויזמנו ויצא הוא בשמיעה, קא משמע לן דלא צריך. רש"י פירש אין צריך שיברך ברכת המוציא, משמע שאם רצה לברך הרשות בידו. ולא משמע כן בשמעתין, דקאמר הכא דחוץ לארבע אמות נמי אסור, מכלל שאינו [יכול לברך]. ויש אומרים, הא דמשמע דאסור לברך, היינו כשצריך לעסוק בצורך מצרכי המת; אבל אם כבר עסק, או אם יש עוסקין אחרים, יכול לברך. ובירושלמי לא משמע כן, עד כאן. והאריך בזה עיין שם.