פתיחת התפריט הראשי

רי"ף ברכות מהדורת ש"ס ווילנא דף יז ע"א

הלכות רב אלפסעריכה

בעששית, מותר לקרות קריאת שמע כנגדה; ערווה בעששית, אסור לקרות קריאת שמע כנגדה. מאי טעמא? התם - "והיה מחניך קדוש" אמר רחמנא, והא איכא; והכא כתיב "ולא יראה בך ערות דבר", והא קא חזי.

אמר אביי: צואה כל שהוא, מבטלה ברוק. ואמר רבא: וברוק עבהשא.

אמר רב: צואה בגומא, פורש סנדלו עליה וקורא קריאת שמע. בעי מר בריה דרבינא: דבוקה בסנדלו מאי? תיקו; ותיקו דאיסורא לחומרא.

אמר רב יהודה: גוי ערום, אסור לקרות קריאת שמע כנגדו. ואף על גב דכתיב בהו: "אשר בשר חמורים בשרם" (יחזקאל כג), הא כתיב בהו ערווה, שנאמר: "וערות אביהם לא ראו"שב (בראשית ט).

ולא יתכסה לא במים הרעים.

פרישנא הכי: ולא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה ויקרא קריאת שמע כלל. ומי רגליים, לא יקרא (אצלם. רש"י בגמרא) עד שיטיל לתוכן מים. תנו רבנן: כמה יטיל לתוכן? כל שהוא. רבי זכאי אומר, רביעית. אמר ליה רבא לשמעיה: עייל לי רביעית, כרבי זכאי. וכן הלכהשג, לא שנא בתחילה ולא שנא בסוףדש.

תנו רבנן: גרף של רעי ועביט של מימי רגליםשה, אסור לקרות קריאת שמע כנגדן, בין לפני המיטה בין לאחר המיטה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לאחר המיטה, קורא מיד; לפני המיטה, מרחיק ארבע אמות וקורא. רבי שמעון בן אלעזר אומר: אפילו בית בן מאה אמה, לא יקרא, עד שיניחם תחת המיטה או עד שיוציאם. מאי טעמא דרבי שמעון בן אלעזר? קסבר, כל הבית כולו כארבע אמות דמי. אמר רבא: אין הלכהשו כרבי שמעון בן אלעזרשז.

תניא: בית שיש בו ספר תורה או תפילין, אסור לשמש בו מיטתו, עד שיוציאם, או עד שיניחם כלי בתוך כלי. אמר אביי: לא

רש"י (ליקוטים)עריכה

ערות דבר.

צואה בעששית — לנטרנ"א, כלומר מחיצת זכוכית או קלף דק מפסיק בנתים והיא נראה.

התם — בצואה כתיב: "והיה מחניך קדוש וגו' ושבת וכסית את צאתך", בכיסוי תליא מילתא והא הוי מכוסה.

מבטלה ברוק — שרוקק עליה וברוקו מכסה אותה.

במים הרעים — סרוחים.

מי המשרה — ששורה בהן פשתן וקנבוס, והן מסריחין.

עד שיתן לתוכן מים — בגמרא מפרש כמה מים יטיל למי רגלים שיהא מותר לקרוא קריאת שמע.

לא שנא — שנתן את המים לתוך הכלי קודם שהטיל בהן מי רגלים, לא שנא בסוף, לאחר שהטיל בהן מי רגלים.

גרף ועביט — שניהן כלי חרס הן, אלא של ריעי הוא קרוי גרף, ושל מי רגלים עביט.

אסור לקרוא קריאת שמע כנגדן — הואיל ומיוחדים לכך, ואף על פי שאין בתוכן כלום. ומי רגלים עצמן, אפילו בכלי שאין מיוחד לכך.

בין לפני המטה — שאין המטה מפסקת בינו לבינה.

בין לאחר המטה — שהמטה מפסקת בינו לבינם.

תחת המטה — דאז הם כאילו טמונים ומכוסים בארץ.

תלמיד רבינו יונהעריכה

אלא מפני שהעקב עומד כנגד הערוה. והוצרך להשמיענו דלא חיישינן לראיית העקב ולא לשום אבר כמו שאנו חוששין בראיית הלב, ולפיכך נקט עקבו:

ערוה בעששית אסור לקרוא קריאת שמע כנגדה — וכתב רבינו האי גאון ז"ל, דהוא הדין לכל אשה שמגלה טפח במקום מכוסה שבה, שאסור לקרוא כנגדה, דטפח באשה ערוה. וכן אין לו לקרות בשעה שמנגנת, דקול באשה ערוה. אבל כנגד פניה או כנגד מקום שאין דרך לכסות, או בשעה שמדברת כדרכה, מותר. ואפילו בשעה שמנגנת, אם הוא יכול לכוין בליבו לתפילתו בעניין שאינו שומע אותה ואינו משים לבו אליה, מותר, ואין לו להפסיק קריאתו. וכן כשמגולהגא טפח אינו אסור אלא כשמסתכל בה, אבל בראייה בעלמא מותר:

צואה כל שהוא מבטלה ברוק וכו' — ודווקא תיכף שרקק עליה, אבל אחר שעה אין ביטול הרוק מועיל, שהכל חוזר להיות כמו צואה. והכי אמרינן בירושלמי: ר' זירא ור' אבא הוו יתבין, חמיין צואתה. קם ר' אבא ורקק עלה. אמר ליה ר' זירא, כמן ימא לטיגנא. פירוש טיגנא, שם מקום שהיה סמוך ליה. ורוצה לומר, אין ביטול רקיקה מועיל אלא כמהלך מהים לטיגנא, שהוא דבר מועט:

צואה בגומא פורס סנדלו עליה — ומותר, דכיון שאין ריח רע מגיע אליו, כאילו היתה מכוסה בכלי דמי, ומותר ואפילו נוגעת בסנדלו. ומאי דבעי מר בריה דרבינא: דבוקה בסנדלו מאי? מילתא באפי נפשה הוי, ורוצה לומר היכא דכשהולך בדרך או כשעומד במקום אחר ונדבקה ממש הצואה בסנדלו מאי? תיקו, והוה ליה תיקו דאיסורא ולחומרא. ואף על פי שאם נוגעת בסנדלו מותר, כשנדבקה ממש אסור. ורבינו משה ז"ל מפרש, דבעיא דמר בריה דרבינא לצואה בגומא קאי, ומפרש דבוקה בסנדלו כמו נוגעת, דצואה בגומא כשפורש סנדלו על הגומא ואינו נוגע בה כלל מותר, אבל כשסנדלו נוגע בה אסור:

הא כתיב בהו וערות אביהם לא ראו — יש שנוהגים בשעה שמוהלים את הקטן לכסותו בשעת הברכה, כדי שלא יראה ערותו, וסומכים על זה. ויש אומרים שאין צורך לזה, דהא חזינן לעיל (ברכות כד א) שאם היו בניו ובני ביתו קטנים והיה ישן עמהם בטלית אחת, שקורא קריאת שמע ואינו חושש. וזו אינו ראיה, דהתם אף על פי שישן עמהם בטלית אחת אינו רואה את הערוה, ומה טעם הוא לדמותו לראיית הערוה? מיהו נראה דוודאי בקטן כל כך לא דיינינן ליה ערוה ואין צריך לכסותו בשעת הברכה. אבל בגדול, כגון שנתגייר, בזה ודאי צריך לכסותו בשעת הברכה, ד"לא יראה בך ערות דבר" קרינא ביה. מפי מורי הרב נר"ו:

עייל לי רביעית כרבי זכאי — ופירש ר"מ ז"ל, רביעית למי רגלים של פעם אחת, ועל פי זה השיעור צריך להטיל המים:

לא שנא בתחילה ולא שנא בסוף — כלומר, לא תימא דדווקא כשהטיל הרביעית תחילה ואחר כך מי רגלים מותר, משום דראשון ראשון בטיל אצל המים שהיו שם מתחילה, אלא אפילו היו מי רגלים תחילה ואחר כך הטיל הרביעית מותר, ולא אמרינן ראשון ראשון בטיל, כיון דמטיל אותו בבת אחת:

גרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור לקרוא קריאת שמע כנגדן וכו' — נראה למורי נר"ו, דכיון שמוכנים לכך אין ביטול רביעית מועיל, ואפילו נתן רביעית מים זכים בעביט של מי הרגלים אסור לקרוא קריאת שמע כנגדו, דכמו צואה דיינינן ליה ואסור מן התורה, בין זה בין מי המשרה וכיוצא בהם, דבכלל "והיה מחניך קדוש" הוי, ולפיכך חמור יותר ממי רגלים שאינם אלא מדרבנן כדאמרינן לעיל (ברכות כה א): מי רגלים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד. ואומרים רבני צרפת ז"ל, דדווקא אותם שלהם שהיו בשל חרס שהם מאוסים ביותר דיינינן כצואה, ואין המים מועילים; אבל של מתכת, או כגון שלנו שמקצתם של זכוכית, אם נתן בהם המים מותר:

רבן שמעון בן גמליאל אומר לאחר המיטה קורא מיד — כלומר, כיון שהמיטה מפסקת ביניהם, אף על פי שאין ברוחב המיטה ד' אמות קורא קריאת שמע מיד, דסגי ליה בהכי. אבל כשאין המיטה מפסקת, מרחיק ד' אמות וקורא. ר' שמעון בן אלעזר אומר, אפילו בית בן מאה אמה לא יקרא עד שיניחם תחת המיטה או עד שיוציאם, דסבר דאין הרחקת ד' אמות מועילה בבית, דכל הבית כולו כד' אמות על ד' אמות דמי. ופסק רבינו יצחק בן גיאות ז"ל כרבי שמעון בן אלעזר לחומרא, דכל הבית כולו כד' אמות על ד' אמות דמי. ותימה גדול הוא על מה סמך, שהרי רבא דהוא בתרא אמר: אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. ונראה שסמך על מאי דאמרינן בגמרא: "מאן שמעת ליה דאמר בית כולו כד' אמות דמי? ר' שמעון בן אלעזר (לחומרא) היא", ורש"י ז"ל כתב דלא אתפרש לן באיזה מקום אמר רבי שמעון בן אלעזר זה. ורבינו חננאל ז"ל פירש, דשמעינן ליה במסכת עירובין בפרק שני דאמר התם: "כל מקום שהוקף לדירה, כגון הדיר והסהר והגנהגב, ואפילו בביתבא חמשת כורין, הרי הן כרשות אחד". ופירוש, אם לא הוקף מתחילה לדירה ממש, ויש בו שיעור זריעת סאתים, אין משתמשין בשבת בכל ההיקף אלא בד' אמות בלבד. אבל אם הוקף מתחלה לדירה, אפילו יהיה ההיקף (יותר) גדול מאד שיש בו שיעור זריעת חמשת כורין או עשרה, משתמשים בכולו, דכולו כארבע אמות על ארבע אמות דיינינן ליה. ור' יצחק בן גיאות ז"ל אפשר שעל זה סמך, דכיון דחזינן בעירובין דהכי הלכתא, שמעינן דהכא נמי הלכתא כותיה וכולה ביתא כד' אמות על ד' אמות דיינינן ליה. ואין זה נכון, דאם איתא דמההיא דעירובין אתפרש לן, כיון דההיא הלכה היא לדברי הכל, היאך היה חולק רבא הכא על דבריו? אלא ודאי לא איתפרש לן כמו שכתב רש"י ז"ל, וכיון דלא אתפרש, הלכה כרבא דהוא בתראה נפסוקבב הלכה כרשב"ג, דאמר: לאחר המיטה קורא מיד, לפני המיטה מרחיק ד' אמות:

ובגמרא (ברכות כה ב) אמרינן, "אמר רב יוסף: בעא מיניה מרב הונא, מיטה פחות מג' כלבוד דמי או לא? ארבעה חמשה ששה שבעה שמונה תשעה מאי? אמר ליה לא ידענא. עשרה לא קא מבעיא לי. אמר ליה אביי: שפיר עבדת דלא איבעיא לך, עשרה רשותא אחריתי היא". ופירש רבינו האיי גאון ז"ל, דהכי מיבעיא ליה: מי אמרינן מיטה שאין בגובהה שלושה טפחים כלבוד דמי, ואם הגרף עומד לאחר המיטה לא הוי הפסקה ויצטרך להרחיק שיעור ארבע אמות, או לא אמרינן כלבוד דמי, והמיטה ההיא מפסקת ואין צריך להרחיק ארבע אמות? ואם תמצי לומר דפחות משלושה הוי לבוד וצריך להרחיק ארבע אמות, משלשה ועד תשעה מאי? מי אמרינן כבר יצא מתורת לבוד ומפסקת, או דילמא כיון שאין שם גובה עשרה לא דיינינן לה מחיצה ולא הוי הפסקה? "עשרה לא קא מיבעיא לי", דוודאי מחיצה הויא. ופירש הגאון ז"ל, מפני שמנהגם היה שהמיטות שלהם כולם סתומות, וכיון שלא היה (שם) אדם דיכול לראותה כשיש בגובה המיטה שיעור מחיצה מותר. ואין זה נראה למורי הרב נר"ו, דאם איתא דמיירי במיטה סתומה, אמאי הוי צריך רב יוסף למימר: "עשרה לא מיבעיא לי", ואביי נמי אמאי איצטריך למימר: "שפיר עבדת דלא איבעי לך"? שזה פשוט הוא דעשרה מחיצה הוי, כדתניא בהדיא (ברכות כה א): "ואם היה שם מקום גבוה עשרה או נמוך עשרה יושב בצידו וקורא", ומי לא ידע בכל אלה דעשרה הוי מחיצה? ואפשר לתרץ לדבריו ולומר, דמפני דאין ברוחב המיטה ארבע אמות הוצרך לומר כן, שאם לא (כן) שמא היינו אומרים דמשום "מחניך קדוש" יהיה אסור אפילו במחיצת עשרה, ומשום הכי אמר "עשרה לא מיבעיא לי", שאף על פי שעומד בתוך ארבע אמות המחיצה מפסקת כיון שיש בגובהה עשרה ולא קרינן בה "מחניך". אבל נראה דוחק לפרש כן. ונראה למורי הרב נר"ו, דאפילו במיטה שאינה סתומה מיירי, ומשום הכי הוצרך לומר "עשרה לא קא מיבעיא לי", לאשמועינן שאף על פי שאפשר לראותה, אפילו הכי כיון שיש בגובה המיטה עשרה לית לן בה. ורש"י ז"ל מפרש, דלמאי דאמרינן "עד שיניחם תחת המיטה" קאי, והכי מיבעיא ליה לרב יוסף: פחות משלושה כלבוד דמי וחשבינן ליה כמכוסה, דאילו היה עומד מכוסה בעצים ובכלים היה מותר, והשתא נמי מותר? או לא הוי לבוד ולא דיינינן ליה כמכוסה ואסור. ואם תמצי לומר דהוי לבוד ודיינינן ליה כמכוסה, משלושה ועד עשרה מאי? דיינינן ליה כמכוסה, כיון שאין בגובהה עשרה, או אמרינן דכיון דיצא מתורת לבוד לא דיינינן ליה כמכוסה? "עשרה לא קא מיבעיא לי", דכיון שגבוהה כל כך ודאי אינה כיסוי למה שעומד בקרקע. ואמר ליה אביי, "שפיר עבדת דלא מיבעיא

הערות, הגהות ושינויי נוסחאותעריכה

הערה גא: כשמגלה. כצ"ל. הגא"י.

הערה גב: צ"ל מוקצה וחצר, ותיבת הגנה נמחק. הגא"י.

הערה בא: בית. כצ"ל. ב"ח.

הערה בב: ונפסק. כצ"ל. ב"ח.

שיטת ריב"בעריכה

פיסקא. ולא יתכסה וכו'.

גמרא. בתחילה — שקדמו המים למי רגלים. בסוף – שקדמו מי רגלים למים.

בין לפני המיטה — שאין המיטה מפסקת בינו לבינם.

בין לאחר המיטה — שהמיטה מפסקת.

קסבר כולי בית וכו' — במסכת עירובין.

שלטי הגבוריםעריכה

הערה שא: כתב הרא"ש: ירושלמי, ר' זירא ור' אבא יתבין וחזיין צואה. ר' אבא רקיק עליה. אמר ר' זירא, כמן ימא לטגנא. כלומר, אין ביטול הרוק מועיל אלא לשעה מועטת כמהלך מן הים לטגנא שהוא דבר מועט, ואחר כך הרוק מתייבש וחוזרת הצואה למקומה, עד כאן.

הערה שב: כתב הרא"ש: הלכך המל את הגר צריך לכסות ערוותו בשעת הברכה. ויש שנוהגים גם כן כשמלין את הקטן, ויש אומרים דאין צריך, והסכים כרבינו יונה.

הערה שג: כתב הרא"ש: ורבינו משה ז"ל כתב, רביעית למי רגלים של פעם אחת, ואם יותר, צריך להוסיף לפי השיעור.

הערה דש: לשון ריא"ז: היו מי רגלים מונחין בכלי נקי שאינו מיוחד להן, אם נתן לתוכן רביעית לוג מים, מותר לקרות קריאת שמע כנגדן, בין שהיו בכלי גדול בין שהיו בכלי קטן. ואפילו אם היו מי רגלים רביעית, צריכין ד' רביעית מים לבטלן, בין שהיו מי רגלים בכלי ונתן עליהן מים, בין שהיו המים בכלי ונפל עליהן מי רגלים. אם היו מי רגלים פחות מרביעית, נראה בעיני שצריכין מים כנגדן לבטלן, כמבואר בקונטרס הראיות.

הערה שה: כתב הרא"ש: ואף על פי שאין בהם כלום. ואפילו הטיל בהם רביעית מים לא מהני, כיון דמיוחדים לכך הוה ליה כבית הכסא, ואפילו אין בהם ריח רע. ומיהו בכולי תלמודא שמזכיר גרף ועביט, מיירי בשל חרס, ויש להסתפק אם הוא הדין הכי בעביט של עץ ושל זכוכית. ומסתבר דבעץ אסור, מפני שהוא מובלע בתוכו ומלא זוהמא, אבל בשל זכוכית מותר, עד כאן.

הערה שו: הרי"ץ גיאות פליג על זה, וכתב דכל הבית חשיב כולו ד' אמות. ורב האי פסק כבעמוד.

לשון ריא"ז: היתה המיטה גבוהה י' טפחים, הרי היא חולקת רשות לעצמה, והגרף והעביט העומדים תחתיה אינן כמכוסים ואסור לקרוא כנגדן. היתה גבוהה מג' ועד עשרה, הרי זה ספק בתלמוד אם הם כמכוסים תחתיה אם לאו, וספיקו להחמיר. היו מונחין אחרי המיטה, הרי המיטה חוצצת בינו לבינם ומותר לו לקרוא כנגדן, וכך היא שיטת רבינו חננאל, והוא שלא היה תחת המיטה או תחת מחיצותיה חלל ג' טפחים. ונראה בעיני שצריכה שתהיה המיטה גבוהה י' טפחים שתהא ראויה לחוץ, כמבואר בקונטרס הראיות.

הערה שז: בגמרא: אמר רב יוסי, בעא מיניה מרב הונא: מיטה פחות מג', כלבוד דמי? ד' ה' ו' ז' ח' ט' מאי? אמר לי לא ידענא. כתב הרא"ש: רב אלפס לא הביא זאת הבעיא כלל. ונראה משום דמפרש לה דאדרשב"ג קאי, ואיהו סבר דהלכה כתנא קמא, עד כאן לשונו.