רבינו שמשון על מעשרות ה

<< · רבינו שמשון · על מעשרות · ה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

העוקר שתלים. דרך הגננים כשזורעין בצלים וכרשין כשצומחין מעט תולשים אותן ונוטעים אותן במקום אחר ומתעבים וגדלין יותר ופטור דעדיין לא נגמרה מלאכתן ואפי' ראה פני הבית:

לקח במחובר פטור. דאין מקח קובע במחובר אבל תלוש דומיא דמחובר קובע אע"פ שלא נגמרה מלאכתה וסתמא כרבי מאיר דלעיל פ' שני (מ"ה):

ליקט לשלוח לחברו. בשתלין איירי ואמרינן בירושלמי (הל' א) רב אמר אסור לוכל א"ר שמואל קומי דרבי יסא בשם רבי אחא מה דאמר רב בשהכניסן לחצר בית שמירה שנטבלו כשהביאן לביתו:

הרי אלו חייבים. ואותו שנשתלחו לו מעשרן כדאמר בירושל' (שם) שכן מנהג בני אדם לשלוח לחבריהן טבלים כדברים הללו:

משנה ב

ונוטע לתוך שלו. לזרע שיבא בהן הזרע ויתבטל במקום נטיעתן:

מפני שהוא גורנן. עקירתן הוא גורן שלהן דאין להן גורן אחר להתחייב במעשר דזרען פטור ממעשר כדדריש בירושלמי (הל' א) בריש מכילתין יכול שאני מרבה זרע לוף העליון זרע כרשין זרע בצלים זרע לפת וצנונות ושאר גרעיני גנה שאינן נאכלים ת"ל מזרע הארץ ולא כל זרע:

בירושל' (שם) א"ר מנא לא שנו אלא לזרע אבל לאכול פטור כלומר אין צריך לעשר בעת תלישת' שעתיד לעשרה כשיבא לאכול ורבי חייא בשם ר' יוחנן אמר לא שנא לזרע ולא שנא לאכול חייב מפני שהוא גרנן בעת תלישתן באו לחיוב ומפרש רבי חנינא טעם דרבי יוחנן מפני שהוא מכניסן מן השני לעני ומן העני לשני כלומר פעמים שתולשן בשנה שניה ונוטען ועתה חוזר ותולשן בשלישית ונמצא מוציאן ממעשר שני ומביאן למעשר עני אי נמי פעמים שתולשן בשלישית ונוטען וחוזר ותולשן ברביעית משום הכי מעשר השתא:

טהרו מלטמא. דכזרועין דמו ולא מקבלי טומאה כדאמר בירושלמי (שם) דריבתה תורה בטהרת זרעים על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא אבל לשאר מילי כתלושי' דמו ובחזקתן למעשר ולשביעית ודוקא השרישו בעליה אבל השרישו בקופה כתלושים דמו לכל מילי ואם היו טמאים לא עלו מידי טומאתן ואם נגע בהן שרץ טמאים:

והן מגולין. עלין שלהן בדרך גדילתן:

כנטועין בשדה. והתולש מהן בשבת חייב:

משנה ג

לא ימכור אדם פירותיו. בירושלמי מפרש לא ימכור שדהו משבאו לעונת המעשרות למי שאינו נאמן :

ואמרינן (הל' ב) בירושלמי תני רבי שמעון מתיר שהוא אומר לו הרי מכרתי את שלי צא ותבע את שלך עבר ומכר מעשר את שהוא אוכל ואינו מעשר מה שהוא מוכר ואין אנו אחראין לרמאין והך סיפא כרבנן:

ואם ביכרו. אם יש בהן בכורות שהגיעו לעונת המעשרות והשאר לא הגיעו עדיין נוטל את הבכורות ומוכר השאר:

משנה ד

תבנו שנידושו ופעמים יש בהן חטין:

גפתו. פסולת של זיתים:

זגין. פסולת ענבים:

שהתורם בלבו על הקוטעין. דתניא בתוספתא דתרומות (פרק ג') התורם את הגורן צריך שיכוין את לבו על מה שבקוטעין ועל מה שבצדדין ועל מה שבתבן התורם את הבור צריך שיכוין את לבו על מה שבחרצנין ועל מה שבזגין התורם את הגת צריך שיכוין את לבו על מה שבגפת ואם לא כוון תנאי ב"ד שיתרום על הכל:

קוטעין. שבולות קטועות שלא נידושו:

צדדין. צידי הכרי:

שבתוך התבן. שאי אפשר בלא חטין:

משנה ה

הלוקח שדה ירק בסוריא. שלקחו מן הנכרי:

עד שלא בא לעונת מעשרות. לקחה חייב דבידו נטבלו:

אבל לקחה משבא לעונת מעשרות פטור. שבשעת חובתה היתה פטורה שהיתה אצל הנכרי :

ולוקט כדרכו והולך. ואוכל אע"פ שמוספת ברשותו אבל פועלין לא ישכור דחיישינן דילמא אתי לאיחלופי למיעבד הכי בשדה שלא בא לעונת מעשרות ור' יהודה לא גזר:

בד"א. דאזלינן בתר [עונת] מעשרות:

בזמן שקנה קרקע עם הפירות. אבל קנה פירות בלא קרקע אע"פ שלא בא לעונת מעשרות פטור ואמרינן בירושלמי (שם) א"ר אבין מילתא דרשב"ג כשיטת רבן גמליאל זקינו דתנינן תמן ישראל שהיו אריסין בסוריא לנכרים ר"א מחייב פירותיהן במעשרות ובשביעית רבן גמליאל פוטר:

רבי אומר אף לפי חשבון. ומפרש בירושלמי (שם) דרבי אתנא קמא קאי דפטר כשבא לעונת מעשרות אע"ג שמוסיף ברשות ישראל דסבר רבי דמה שמוסיף חייב ומעשר לפי חשבון דאם הביא שליש ביד הנכרי ושני שלישי ביד ישראל שני שלישי חייב ובירושלמי (שם) תני שדה שהביאה שליש לפני הנכרי ולקחה ממנו ישראל ר"ע אומר התוספת פטור וחכמים מחייבין והשתא סתם מתני' ר"ע:

משנה ו

המתמד. נותן מים בחרצנים או בשמרים ולכשיחמיץ תוסס נעשה יין והכא במתמד בשמרין פליגא כדאמרינן בריש אלו עוברין (דף מב:) הא בדרווקא הא בדפורצני:

ומצא כדי מדתו. יהיב תלתא ואתו תלתא ופלגא פליגי כדאמרינן בפרק המוכר פירות (דף צז:) ובפ"ק דחולין (דף כו.) פליגי אמוראי דרב נחמן אמר בשהחמיץ פליגי ולאו דוקא החמיץ אלא ראוי להחמיץ כיון דאי שביק ליה הוה מחמיץ כדמוכח התם ור"א סבר בשלא החמיץ מחלוקת ועד כאן לא מחייב רבי יהודה אלא מיניה וביה אבל מעלמא לא דילמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב ויש לתמוה היכי פטרי רבנן והלא כל איסורים שבתורה בנותן טעם וטבל חמור משאר איסורים כדאמר בסוף מס' ע"ז (דף עג:) דאיכא למאן דאמר כל איסורים שבתורה בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו וי"ל דטעם השמרים של טבל לא חשיב טעם גמור אלא קיוהא בעלמא:

ר"י מחייב. אמר בירושלמי (הל' ג) דהיינו במעשר אבל בתרומה לא כדאמר לעיל התורם בלבו על הכל:

ונמצא יותר על מדתו. היינו [יותר] משיעור המפורש בפרק המוכר פירות (שם) כגון דרמא תלתא ואתו ד':

מוציא עליו ממקום אחר. כלומר לא מיבעיא דמיניה וביה יכול להפריש אלא אפי' מיין גמור יכול להפריש עליו לפי חשבון היתר לפי מדתו:

משנה ז

שלנו. לינת לילה:

לערימה החייבת. כההיא דתנן בפרק קמא (מ"ו) ואם אינו ממרח משיעמיד ערימה:

משנה ח

שום בעל בכי. כל הני מינים וכן דרבי מאיר ורבי יוסי קיימי אפטורים מן המעשר ונלקחים מכל אדם ואף על גב דנאכלים וחשובים פטורים דהנהו דאין נאכלים חשיב לחודייהו והיינו טעמא דהני כדאיתא בירושלמי (הל' א') בריש פרק ב' דדמאי דאמר תמן תנינן שום בעל בכי ובצל של רכפא וגריסים הקלקים ועדשים המצריות המינים הללו על ידי שיש כיוצא בהן בארץ ישראל הוצרכו חכמים ליתן להם סימן אבל האלצרין והפסטקין והאסטרובלין ע"י שאינן כיוצא בהן בארץ ישראל לא הוצרכו חכמים ליתן להן סימן כלומר המינים דמתני' לפי שיש שומין ובצלים וגריסין ועדשים בארץ ישראל דהיינו כיוצא בהן הוצרכו ליתן בהן סימן בפטורין הבאים לעולם מחוצה לארץ דלא חייבו חכמים פירות חוצה לארץ במעשר אלא אותן שדוגמתן בארץ ישראל אבל אלצרין ופסטקין ואסטרובלין אין גדילים בארץ ישראל לא הוצרכו למנותן וליתן סימן בהם:

בכי. שם מקום כמו רכפא אי נמי כל האוכלן יורדות [עיניו] דמעה כדאמר בירושלמי (הל' ג) אי זהו שום בכי כל שאין לו אלא חור אחד מקיף את העמוד ובתוספתא (פרק ג) קתני דור אחד דשום שלנו יש לו דרא לפנים מדרא רשב"ג אומר כל שאין לו אלא קליפה אחת אי זהו בצל של רכפא כל שעוקצו נמעך לתוכו רבן שמעון בן גמליאל אומר כל שאין לו ארס אלו הן גריסי הקלקין אותן המרובעין אלו הן עדשים המצריות כל שגלגליהן חדים רשב"ג אומר כל שאין להם צרורות אלו הן הקריקם כל שעוקציהן מעוטין והלקטיהם מרובים מה דמי לה א"ר יוסי כגון אילן קונייתא:

זרע העליון של לוף. מפרש בירושלמי (שם) כיני מתני' זרע הסלולין של לוף כלומר זרע לוף שוטה שכן קורין בלשון יון לשוטה סלי אבל זרע לוף סתם חייב וכל הני פטורין דריש מקרא בריש מכילתין בירושלמי (הל' א) כדפרשינן בריש פרקין:

מכל אדם בשביעית. אפי' מן החשוד:

שאביהן תרומה. כההיא דתנן בריש פרקין (מ"ב) העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונטע לתוך שלו לזרע חייב מפני שהיא גורנו ואם עשאן תרומה ונטען לזרע הזרע נאכל לזרים ובירושלמי (שם) מייתי עובדא דחדא איתתא הוה לה זרבונין דתרומה גו קופתא נפלון לגו גינתא וצמחון אתא עובדא קומי רבי יוחנן ושרא ליה א"ל רבי חייא בר בא ולא מתני' היא אע"פ שאביהן תרומה יאכלו א"ל מן דגלית לך חספא אשכחת מרגניתא ואת אמר ולא מתני' היא. זרע זרבונין הם מזרעוני גינה שאינן נאכלין: