רבינו שמשון על אהלות יג

<< · רבינו שמשון · על אהלות · יג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

מאור. חלון העשוי לאורה:

מלא מקדח גדול של לשכה. במסכת כלים פי"ז (מ"ז) תנן ומייתינן לה פרק על אלו מומין (דף לז.) שהיא כפונדיון האיטלקי וכסלע נירונית וישנו כמלא נקב של העול ואם יש בחלון כשיעור הזה מביא את הטומאה לצד אחר:

שירי המאור. משום דתני הכא שירי המאור נקט ברישא בתחלה:

רום אצבעיים. נשאר מן החלון שלא נסתם על רוחב הגודל מכניס את הטומאה ומוצא פחות מכאן אינו מכניס ואינו מוציא:

או שרצים. כגון חולדות ואישות:

או שאכלתו מלחת. שהארץ מליחה ומתבקעת מאליה:

מלא אגרוף. במסכת כלים פרק י"ז (שם) תנן ומאור שלא נעשה בידי אדם שיעורו מלא אגרוף וזהו אגרופו של בן בטיח א"ר יוסי ישנו כראש גדול של כל אדם:

חישב עליו לתשמיש. על חלון שחררוהו מים חישב עליו להשתמש בו להניח שם חפציו:

תניא בתוספתא [רפי"ד] פתח שעשאו למאור שיעורו מלא מקדח הגיפו למאור שיעורו בפותח טפח ב' חלונות זו לפנים מזו החיצונה העשויה למאור שיעורה מלא מקדח ניטל פקק לאיספקלריא שיעורה מלא אגרוף ואלו הן שירי המאור חלון שהיא סתומה ולא היה לו טיט לגומרה או שקראו חבירו או שחשכה לילי שבת. ואלו הן שירי המאור רום אצבעיים עם רוחב הגודל. פי' פתח שעשאו למאור שהתחיל לסתור את הכותל כדי לעשות בו פתח למאור ומשניקב הכותל כמלא מקדח מביא את הטומאה אע"פ שסופו עדיין לפותחו הרבה לעשות בו פתח גדול לא אמרינן אותו הנקב מועט לא חשיב למאור מאחר דלא נגמר מאור שסופו לעשות. הגיפו למאור כגון פתח שהיה פתוח ויצא לסוגרו ולא סגרו לגמרי דנתכוין שתבא אורה לבית שיעורו בפותח טפח דלא דמי לחלון העשוי למאור דדלת זה עשוי לכניסה ויציאה אלא שלפי שעה נעלו כך: שיעורה מלא מקדח שיעור הפנימית לא מפרש ומסתברא בפותח טפח דעשויה היא לתשמיש: ניטל פקק לאספקלריא דרך חלונות שסותמין אותן בזכוכית וניטל מאותו פקק שיעורו מלא אגרוף משום דעייל ממילא והוי כחררוהו מים. רוחב הגודל אית דגרסי הגדול ושמא גודל קרי ליה גדול לפי שהוא הרחב מכל האצבעות:

הסריגות והרפפות. בתוספתא [שם] תניא ואלו הן סריגות אלו של אוצרות רפפות אלו של אלקטאות. ואלקטאות בתים כעין צריפין דתנן במסכת מעשרות פ"ג (מ"ז) הצריפין והבורגנים והאלקטאות פטורין ופי' בערוך דבתים הם מחוץ לעיר להתקרר בהן בקיץ ונראה דסריגות ורפפות ענין אחד אלא דשל אוצרות נקראים סריגות ושל אלקטאות נקראין רפפות שעושין מחיצה מסורגת בחלונותיהן:

מצטרפות כמלא מקדח. אויר שבין הסריגות אע"פ שאין במקום אחד כמלא מקדח מצרפין אותן לכמלא מקדח:

להביא את הטומאה ולהוציא את הטומאה. לאו אפלוגתא דב"ש וב"ה קאי אלא אשיעורא דרישא דמלא מקדח ומלא אגרוף ופותח טפח דכל השיעורין הללו נאמרו בין להביא טומאה לבית בין להוציא טומאה מן הבית (עי' תוס' יו"ט) ור"ש פליג וסבר דבין להביא ובין להוציא כולהו שיעורן בפותח טפח ושיעורא דמלא מקדח ומלא אגרוף לית ליה לר"ש כלל ועוד יש לפרש דברי ר"ש דה"ק להביא את הטומאה ודאי נאמרו כל השיעורים אבל להוציא את הטומאה כולן בפותח טפח וניחא האי פירושא אי קאי אמלא אגרוף דאי אמלא מקדח כיון דלהביא טומאה סגי בהכי כ"ש להוציא כדאמרן בכמה דוכתי שדרך טומאה לצאת ואין דרך טומאה להכנס:

משנה ב

לאויר. להכניס לאויר העולם והוא החלון העשוי למאור דלעיל ועוד יש לפרש לאויר שצופה בה למרחוק לשמור גנות ופרדסים למאור ולאויר שיעורו שוה אבל קשה דלעיל הוה ליה למיתנייה בהדי אינך ולימא למאור ולאויר שיעורו מלא מקדח לכך נראה דהכל אחד והדר תנייה הכא משום דבעי למיתני בנה בית חוצה לה ועוד יש לפרש שהוא לאויר העולם כמו אויר דכולה מכילתין שאין אהל על גביו דלא חשיב חלון למאור אא"כ אין תקרה קבועה על גביו מבחוץ לפי שהתקרה שעל גביו מאפלת עליו וכן מוכחא סיפא דקתני בנה בית חוצה לה וקתני נמי נתן את התקרה ואע"פ שאין על גביו תקרה מבחוץ שייכא בו הבאה כגון אם טומאה בבית ובא אדם ונתן בו אצבעו בחלון זה או הניח בו כלי או שהאהיל עליו אהל בצד הכותל נטמא כל שהאהיל לפי שהטומאה יוצאה ואין אותו אהל מבטל ממנו תורת מאור שאינו נטוי אלא לפי שעה וכן עיקר:

בנה בית חוצה לה. ונתבטל אויר של חלון:

שיעורה בפותח טפח בחלון (צ"ל כחלון) העשוי לתשמיש:

נתן התקרה באמצע החלון. דנמצא השתא חציו למעלה מן התקרה וחציו למטה:

החלון התחתון בפותח טפח. כדין חלון העשוי לתשמיש דהא אין כאן אויר:

והעליון מלא מקדח. דלמעלה מן התקרה הוא לאויר:

תניא בתוספתא [שם] חלון שבין שני בתים שיעורה בפותח טפח סתר את החיצון אע"פ שלא חישב עליה שיעורה מלא מקדח נתן את התקרה באמצע חלון התחתון בפוחח טפח והעליון מלא מקדח השפיל את הקורה למטה מאמצע חלון העליון בפותח טפח והתחתון מלא מקדח. פירוש כשסותר בית החיצון נעשה חלון לאורה ואע"פ שלא חישב: השפיל את הקורה כגון שמצד החלון יש בית וקורה יוצאה מן הבית למעלה מן החלון וכשהשפיל הקורה למטה נסתם אורה של חצי העליון ושל חצי התחתון נשאר להכניס אורה ומיהו לפירוש אחרון שפירשתי לא יתכן לומר שאותה קורה מבחוץ דאם כן היתה מבטלת מן התחתון נמי תורת מאור אלא מיירי בקורת הבית עצמו שבו החלון דכשהשפיל תקרת הבית למטה עד חצי החלון בטלה אורה חצי העליון:

משנה ג

החור שבדלת. כלומר באמצע הדלת:

שייר בה החרש. אומן שתיקן את הדלת:

מלמטן. שייר סמוך לאיסקופה:

או מלמעלן. סמוך לשקוף העליון:

הגיפה. סגרה:

ולא מירקה. לא גמרה כמו ומירק אחר שחיטה על ידו בפרק אמר להן הממונה ביומא (דף לב:) ובפרק שני דחולין (דף כט.):

או שפתחתו הרוח. כלומר או שהשלים את הסגירה אלא שבא הרוח ופתחתו ולכך שיעורו מלא אגרוף דכיון דממילא הוא כחררוהו מים או שרצים והא דמודה רבי טרפון בסיפא משום דחור (שחר) שבאמצע עשה החרש במתכוין ולא מפני שצריך לחור אלא קצרים היו הדפין שנעשה מהם הדלת ועלתה בדעתו להניח הנקב באמצע יותר מלמטה ומלמעלה ונראה כעושה בידים במתכוין אבל מלמעלה )צ"ל יותר מלהניח למטה או למעלה כו' אבל כשהניחו מלמטה או מלמעלה אין כו' ועי' בר"ע מברטנורה) אין זה כעושה בידים אלא מחמת שהיו הקרשים קצרים לא נתמלא הנקב:

משנה ד

קנה. של גרדי:

אספתי. חרב בלשון יון ויש לאורגין כלי שנקרא חרב ואית דגרסי לאצבתי ובערוך פירש שעושין חור בדלת להדליק בו את הנר ולהוציא מאותו החור קנה או עץ שדומה לקנה שהוא למנעלין ושמו אספתי וי"א אספתי אבוקה וי"א יתד לתלות בו כלים:

לזון את עיניו. לעיין משם ברחוב או בחצר או בשוק ולזון לשון מזון שעיניו ניזונין בהבטה:

ולתשמיש. חוץ מאלו שהזכרנו למעלה לקנה לאספתי ולנר:

תניא בתוספתא [פי"ד] רשב"ג אומר חלונות שבכרכים שיעורן בפותח טפח שלא נעשו אלא לחיזוק בלבד להיות מכניסין בהן את הלוח. רבי יהודה אומר בהן ג' מדות משום ר"ע העושה לצוות ולשמירה ולזון את עיניו כל שהוא להכנסת כלים ולהוצאת כלי לתשמיש ולנר שיעורו בפותח טפח. לקנה ולאצבתי (ס"א לאספתי) ב"ש אומרים במלואו וב"ה אומרים בפותח טפח. פירוש לחיזוק היינו לחוזק העיר שדרך שם מורים חצים לבאים עליהם במצור. לוח כמו לווחים של סקבם דשילהי כירה (דף מז.) ארבלישט"א בלע"ז מין קשת שמורה בה חצים ולווחים הוא כעין דף קטן שמשימין בתווך כדי לזרוק החץ:

לצוות כמו זבחים (דף קט"ז.) לצוותא בעלמא והיינו לדבר עם חבריו ומתני' דלא כרבי יהודה דאילו במתני' פליגי בלזון את עיניו וה"נ פליגי בלזון את עיניו:

תניא בספרי זוטא פתוחה כל הפתוח לצורך טמא מכאן אמרו העושה מאור בתחילה שיעורו מלא מקדח גדול של לשכה שירי המאור אלו הן שירי המאור העושה בינה לבין (ביתה) [בתה] בינה לבין חבירתה להשמיע את הקול ולהדליק את הנר שיעורו בפותח טפח: הדלת ששייר בה החרש [חור] בין מלמעלן ביומן הצדדין או שפתחתו הרוח או שהגיפו ולא מרקו שיעורו כל שהוא ובה"א בפותח טפח החור שבדלת מלא אגרוף דברי רבי טרפון ר"ע אומר בפותח טפח גרדי שחפר מלא קנה מלא אספתי שיעורו כל שהוא דברי ב"ש ובה"א בפותח טפח אמר לו ב"ה לב"ש חור הדלת מהו אמרו להן ב"ש בפותח טפח אמרו מאי שנא אמרו להן שזה עשוי לצורך וזה אינו עשוי לצורך. חורים שחררוהו מים או שאכלום הרחשים או שאכלתה מלחת שיעורן כל שהוא דברי ב"ש ובה"א בפותח טפח. פירוש ששייר בה החרש בכל הני דתנן במתני' מלא אגרוף והך ברייתא פליגא אי נמי ברייתא בשחישב לתשמיש. החור שבדלת ומתני' דקתני מלא אגרוף ר"ט היא: מ"ש מה שעשה הגרדי מחור הדלת. שזה עשוי לצורך שזה של גרדי עשוי לצורך וזה חור שבדלת אינו עשוי לצורך: הרחשים. שרצים ומתני' דקתני מלא אגרוף פליגא א"נ ברייתא בשחישב לתשמיש:

משנה ה

אלו ממעטין. בפותח טפח בחלון ששיעורו בפותח טפח אם אחד מכל הני דחשיב מונח בו וממעט האויר מטפח חוצץ שאין הטומאה עוברת לצד אחר:

ע"י רובע עצמות. אם יש בבית רובע עצמות דמטמא באהל ופחות מכזית בשר המת מונח בחלון ממעט וחוצץ ודוקא פחות מכזית דכזית מטמא הוא עצמו באהל ודוקא ע"י רובע עצמות דאי איכא כזית בשר מן המת בבית אין פחות מכזית זה ממעט דאדרבה בשר מצטרף עם בשר והיינו טעמא נמי דדוקא בשר ממעט ע"י עצמות ולא עצמות ע"י עצמות משום דעצמות אעצמות מצטרפי ומסתברא דע"י שדרה וגלגולת ורוב בנין ורוב מנין נמי ממעט פחות מעצם כשעורה דלא מצטרף בהדייהו ולהכי לא תני להו הכא משום דבין פחות מעצם כשעורה ובין כשעורה לא מצטרף בהדייהו א"נ להכי לא תני להו הכא משום דבין פחות מכשעורה ובין פחות מכזית שוין בהם:

פחות מעצם כשעורה. אבל עצם כשעורה לא ממעט משום דמטמא במגע ובמשא:

פחות מכזית מן המת. כבר תנא ליה רישא ולמאי הדר תנייה לאשמועינן דממעט ע"י כל המטמאים באהל ששנינו לעיל רפ"ב כגון רביעית דם ומלא תרווד רקב ואבר מן החי וטובא דתנן התם. א"כ ליהדר נמי וליתני פחות מעצם כשעורה ושמא הדר תנייה למיחשביה בהדי שרץ ונבלה:

פחות מכזית נבלה. מכאן ואילך ממעטי כולהו בין ע"י עצמות בין ע"י בשר:

ופחות מכביצה אוכלין. תימה הא פחות מכביצה מקבל טומאה הוא כדתנן בפרק שני במסכת טהרות גבי אשה שהיתה כובשת ירק דקתני אין בו כביצה הוא טמא והכל טהור ואם כן היאך ממעט את הטפח הא קתני סיפא דמתניתין זה הכלל טהור ממעט הטמא אינו ממעט ולא מסתבר למימר משום דלא מטמא אחריני ממעט ונראה דהיינו טעמא משום דמדאורייתא בעינן כביצה אפילו לקבולי טומאה וכיון דמדאורייתא טהור ממעטי תדע מידי דהוה אכותי שישב בחלון דתוספתא [שם] ובפרק לא יחפור (דף כ.) מייתי לה דממעט אף על פי שגזרו עליהן שיהיו כזבין לכל דבריהם בפ' בנות כותים (דף לב:) ומדאורייתא לא מקבלי טומאה כדדרשינן בריש פ' בתרא דנזיר (דף סא:) והא דמשמע בריש חומר בקדש (דף כב:) (צ"ל דכלי של כו' משום דטמאה ע"ג כו') דחררה של עם הארץ אינה חוצצת בארובה שבין בית לעליי' משום דטומא' על גב עם הארץ ואין כלי טמא חוצץ אע"ג דטומאת עם הארץ דרבנן לא דמי דהתם עשו ספק כודאי לענין חציצה והודאי טמא מדאורייתא אבל עובד כוכבים ופחות מכביצה ודאי נמי מדאורייתא טהור:

ככיי. פירש בערוך יש בתוך קנה קליפות ושמו ככיי ויש אומרים קורי עכביש:

שיש בהן ממש. אתבואה וככיי קאי כדמוכחא מילתא מסיפא דקתני ולא תבואה שבחלון שמע מינה דהתם באין בה ממש והכא ביש בה ממש וקצת קשה מסיפא דקתני ולא כביצה אוכלין בין תבואה לככיי דלא הוה ליה לאפסוקי ובמשנה דוקנית גרסינן בסיפא כסידרא דהכא ולא כביצה אוכלין ולא תבואה שבחלון ולא ככיי שאין בה ממש:

שלא חישב עליה. דנבלת עוף טהור צריכה מחשבה ואין צריכה הכשר אבל חישב עליה דמקבלה טומאה אינה חוצצת בפני הטומאה ואפילו הכשר שרץ לא בעיא כיון דסופה לטמא טומאה חמורה:

שחישב עליה ולא הכשירה או הכשירה ולא חישב עליה. דנבלת עוף טמא לא מקבלה טומאה עד שיחשב עליה ויכשיר כדתנן בפ"ק (מ"ג) דטהרות צריכה מחשבה והכשר:

תניא בתוספתא (שם). ר' יהודה אומר אפי' קוליתו של עוג הרי זו ממעטת את הטפח וכן היה ר' יהודה אומר פחות מכזית בשר ממעט ע"י רובע עצמות פחות מעצם כשעורה ממעט ע"י כזית בשר וכזית מן הנבילה וכעדשה מן השרץ אינם ממעטין ורבי יהודה אומר ממעטין זה הכלל אמר רבי יהודה כל טומאה שאינה מן המת או שהיא מן המת ואינה מצטרפת עם אותה הטומאה הרי זו ממעטת עשבים שתלשן והניחן בחלון או שעלו מאליהן והעוף ששכן בחלון ומטלית שהיא פחותה משלש על שלש והאבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה ובעופות והעובד כוכבים והבהמה בן שמנה וכלי חרס והאוכלין והמשקין וספר תורה והמלח הרי אלו ממעטין אבל השלג והברד והכפור והגליד והמים אינן ממעטין. פי' קוליתו של עוג לרבותא נקטה אע"פ שלא יכילנה חלון ממעטת משום דלא מטמאה באהל כבשר ואין מצטרפת עם אותה טומאה. טומאה שאינה מן המת כגון נבילה ושרץ. עשבים שתלשן מכאן ועד סוף הברייתא מייתי לה פרק לא יחפור (דף כ.) ומשמע דשום דבר אין ממעט בחלון אלא אם כן מבטלו שם שלא יהא סופו ליטלו משם ופריך עשבים חזי לבהמתו כלומר ושקיל להו להאכיל לבהמתו ולא מבטל להו ומשני באפרזתא וכן כולהו פריך התם ומשני. בברייתא דהתם לא חשיב אוכלין ובתוספתא דהכא כתיב אוכלין ומשקין אבל נראה דמשקין טעות סופר דלא עדיפי משלג וברד וכפור ושמא יש להעמידה כגון ביין קרוש הבא משניר או דם שקרש דאין חוזרין ונימוחין עוד. והמלח הרי אלו ממעטין בחלון ולעיל בפ"ח (מ"ה) דתנן ואלו לא מביאין ולא חוצצין וקא חשיב מלח יש לפרש הא במלח סדומית הא במלח איסתרוקנית כדאמר בפרק לא יחפור (שם) אמילתיה דרב ושמואל אי נמי כדמשני התם הא דאיכא קורה והא דליכא קורה ומיהו קשה דממתניתין דלעיל הוה ליה לאקשויי אברייתא דהתם ולשנויי כדמשני ארב ושמואל ועוד דכי קאמר התם רב בכל עושין מחיצה חוץ ממלח ורבב הוה ליה לאקשויי עליה מברייתא דהתם דקתני מלח ממעט בחלון ולשנויי כדמשני ארב ושמואל לכך נראה דיש חולקין בדבר דמתני' דלעיל פרק שמיני לענין אהל מיירי כדקתני ולא מביאין ולא חוצצין שמאהיל המלח על המת ועל הכלים או טומאה למטה וכלים למעלה או טומאה למעלה וכלים למטה כגון כיפה העשויה ממלח כעין כיפת הברד דקא חשיב התם דטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת דאהל של מלח אין מתקיים ואפי' במלח סדומית אבל מחיצה ודאי מתקיימת במלח סדומית או על ידי קורה ואפי' במלח איסתרוקנית ודוקא מחיצה שכולה מלח הוא דלא קיימא במלח איסתרוקנית בלא קורה אבל לענין מיעוט חלון כגון מלח המונח בחלון אפי' איסתרוקנית ממעט:

משנה ו

שתי וערב המנוגעים. דשתי וערב מיטמא בנגעים ודבר טמא אין מטמא )צ"ל אינו ממעט) בנגעים:

לבינה מבית הפרס. יש משניות דגרסינן וכלה במקום לבינה ושיבוש הוא:

מפני שעפרה טהור. בתוספתא [ב"ק דכלים פ"ג] פליגי ר"ש ורבנן בלובן לבנים בבית הפרס ולעיל הבאתיה פ"ב [שם] דרבנן מטמאין את הלבינה ור"ש מטהר שלא אמרו אלא גזעו כברייתו והשתא בין ר"מ בין רבנן דהכא כרבנן דהתם סבירא להו אלא קסברי רבנן דכיון דאם החזיר' לעפרה עפרה טהור ממעטת שלא טימאו בעפר הבא מארץ העמי' ומבית הפרס אלא הגוש אבל עפר לא דגוש שנינו בכל מקום כי ההיא דתנן במסכת טהרות ריש פרק חמישי גוש הבא מארץ טהורה וגוש הבא מארץ העמים טמאה ושיעור הגוש מפורש בבכורות פרק הלוקח בהמה (דף כב.) דתניא גוש הבא מארץ העמים ומבית הפרס שיעורו כפיקה גדולה של סקאים שהיא כחותם המרצופין וישנו בצד העליון של מגופת החבית הלחמית ועוד יש לפרש דרבנן סברי לה כר"ש דמטהר בלבינה עצמה והכי קאמרי מפני שעפרה של בית הפרס טהור אפילו גיבלו אחרי כן הילכך האי לבינה נמי טהורה: