רבינו גרשום על הש"ס/ערכין/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רבינו גרשום | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יג עמוד בעריכה


יש בערכין [להקל ולהחמיר. שאם העריך את הנאה שבישראל אינו נותן אלא נ' סלע:

ולהחמיר. שאם העריך את הכעור שבישראל נותן נמי נ' סלע:

אחד המקדיש שדהו] שבחולת המחוז היינו שדה שסמוכה למחוז העיר שדורכין אותה בני אדם ועוד כיון שסמוכה לעיר ועומדת בקמותיה רואין אותה (הכל) [בני אדם] ונותנין בה עין הרע ואינה עושה פירות כל כך:

בישראל אין. כלומר את הנאה שבישראל קתני ולא תנא את הנאה שבעובד כוכבים (אפילו עובד כוכבים) לימא מתני' כו':


דף יד עמוד אעריכה


פרדסות סביסטי. שבאותו מקום שהן מעולות הרבה כשהוא פודה נותן בין בזו ובין בזו נ' שקל:

[אסור לאדם לומר כמה נאה עובד כוכבים זה. משום שנאמר לא תחנם לא תתן להם חן]:

דלאו בני אחוזה נינהו‏[1] דעובד כוכבים לא קני (גופא) [שדה] ועוד שאין לו שאר אב ואין‏[2] יורש את אביו:

מתני' בחולת המחוז היינו שדה שסמוכה למחוז העיר שדורכין אותה בני אדם ועוד כיון שסמוכה לעיר ועומדת בקמתה רואין אותה בני אדם ונותנין בה עין רעה ואינו עושה פירות כ"כ:

גמ' מקדיש בעין יפה מקדיש. והקדיש את האלנות לדמיהן [לבד וחוזר ופודה קרקע כו']:

פרדיסות משמע דאית בה אילנות וקתני נותן [בבית] זרע חומר שעורים נ' שקל אלמא אינו צריך לפדות את האילנות בפני עצמן:

[ראויה לפרדיסאות קאמינא. ולא דאית ביה אילנות:

ת"ל] שדה מכל מקום. כלומר שיפדה את השדה ואין צריך לפדות את האילנות:

[הכא נמי פודה וחוזר ופודה. כלומר שלאחר שפדה השדה פודה את האילנות]:

ממטע עשרה לבית סאה. כלומר שישנן נטועין [בשוה] בתוך בית סאה הרי זה הקדיש את הקרקע אגב האילנות אע"ג שלא הזכיר את הקרקע דבטילה היא (אגב) לגבי האילנות [ואת האילנות שביניהם אילנות קטנים שעלו בין אותן אילנות]. פחות מיכן או יתר מכן שנטועין אותן י' אילנות בפחות מבית סאה או מפוזרין ביותר מבית סאה דבטלו מתורת אילנות:

או שהקדישן בזה אחר זה. לאילנות הרי זה לא הקדיש (אלא) את הקרקע:

אלא (א"כ) [אפי'] הקדיש בפירוש הקרקע וכשהוא פודה וכו'. וקא פריך מרישא דברייתא:

ר' שמעון אומר לא הקדיש אלא את החרוב כו' דדבר חשוב הן דקא ינקי משדה הקדש. אבל לא שאר האילנות דמקדיש בעין רעה מקדיש:

הקדיש את האילנות ואח"כ הקדיש הקרקע. אע"פ שנטועין עשרה בבית סאה ובזה אחר זה הקדיש (שדה ואת האילנות כשהוא פודה כו' בשויהן) [פודה את האילנות בשוויהן וחוזר כו':

ניזיל] בתר פדיון. הואיל ובשעת פדיון ישנה לקרקע מקודשת עם האילנות ונפרקו אגב ארעייהו:

מנין ללוקח שדה מאביו והקדישה. דבשעת הקדש היתה שדה מקנה:

ואח"כ מת אביו. והיה ראוי לירש אותה שדה אם לא קנאה:

מנין שתהא לפניו. עכשיו בשעת פדיון:

כשדה אחוזה. ויפדה בית זרע חומר שעורים בנ' שקל כסף:

ת"ל ואם את שדה מקנתו וגו' אלמא אזיל רבי שמעון בתר פדיון אע"ג דלא הויא שדה אחוזה בשעה שהקדישה אלא בשעת פדיון אזלינן בתר השתא:

ומת אביו ואחר כך הקדישה. דבין בשעת הקדש ובין בשעת פדיון הוי שדה אחוזה:


דף יד עמוד בעריכה


[מ"ט. אי קא סברת דמשום קרא דקא דרשי שדה שאינה ראויה ההוא] קרא לכדר' מאיר הוא דאתא דלדידיה מיסתבר טפי. [אלא לאו דאזיל בתר פדיון]:

אמר רב נחמן בר יצחק לעולם רבי יהודה ורבי שמעון בעלמא לא אזלי בתר פדיון והכא גבי לוקח שדה מאביו מ"ט אזלי בתר פדיון קרא אשכחו ודרוש מקרא יתירא דא"כ דלא אזלינן בתר פדיון ליכתוב אם [את] שדה מקנתו אשר לא אחוזתו אי נמי [אשר לא] שדה אחוזתו מאי משדה ש"מ שאינה ראויה להיות כו':

טרשים. שדה מליאה סלעים שאינה ראויה לזרע:

שדה כל דהו בין ראוי לזרע בין אין ראוי לזרע:

נגאלין פחות מב' שנים. דאמרי' לקמן המוכר [שדהו] בשעת היובל אינו מותר לגאול פחות מב' שנים שנאמר במספר שני תבואות ימכר לך:

ושב לאחוזתו. ואחוזתו היא כמות שהיא:

אין יוצאין לכהנים ביובל. כשדה אחוזה אלא לעולם בעלים רשאין לפדותה:

ליפרקו אגב ארעייהו. האילנות (שמכר)‏[3] [שהקדיש] [זרע חומר שעורים בנ' שקל וליהדרו לבעל ביובל אגב ארעייהו היכא דמכר]:

משיפולא ועד תהומא. שיפוליה שוליו מסביבות שרשיו ולמטה עד התהום:

[כי אמרי נהרדעי] בבא מחמת טענה. כשטוען שלקח הקרקע מקום מושב האילן (עצמו) [עמו] וכבר יש לו שני חזקה:

[מכסת מה ת"ל. דכתיב גבי מקנה דכתיב וחשב לו הכהן את מכסת הערכך] ת"ל מכסת ואין מכסת אלא דמים דמי שוויו כדאמרן לקמן:

[נאמר כאן וחשב ונאמר להלן. בשדה אחוזה וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים וכו' מה להלן דבר קצוב זרע חומר שעורים בנ' שקל אף כאן נמי:

לרבנן דאמרי בשדה מקנה נותן את שוויו אית להו גזרה שוה וחשב וחשב ומפקי ליה לג"ש לחומש דמה שדה אחוזה מוסיף חומש אף שדה מקנה מוסיף חומש:

או דלמא לית להו ג"ש ולית להו חומש. בשדה מקנה]:

הוו להו טובא. כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין:

[4] [אין מכסת אלא דמים. כלומר דנותן את שוויו]:

והרמות מכס לה'. שהיה נותן בישרות נפש אחד מחמש המאות ולא היה מפסיד:

מה ערכין. ערכי אדם [אין מוסיף חומש:

המית בן חורין] נותן את שוויו. של בעל השור והיינו כופר (ואת) [ואם תימצא] לומר שוויו של מומת היינו דמים כדאמרינן בבבא קמא:

חבל בזה ובזה. שאם חבל שור המועד בין בעבד בין בבן חורין משלם נזק שלם:

מועד אין תם לא. כלומר מועד משלם נזק שלם אם חבל באדם אבל תם לא משלם אלא חצי נזק:

[משלם] במותר. מי שחבל יותר באחד:

דבמועד הוא דמשכחת לה. דמשלמי הבעלים כופר:

בתם לא משכחת לה. דכתיב ובעל השור נקי:

[הכל לפי] המבייש והמתבייש. שאם בייש את אדם חשוב אינו משלם כמו שאם בייש הדיוט אי נמי בייש חשוב משלם יותר משאם בייש הדיוטות:

[ואימא אמאי נ' סלע לכולהו מילי לקנס ולבושת ולפגם:

א"כ יאמרו בעל וכו' מה בין זו לזו. אלא ש"מ שמוסיף לבת חשובים בושתה]:

אי הכי גבי עבד נמי יאמרו כו'. וקי"ל דבין לזה ובין לזה שלשים ותו לא:


דף טו עמוד אעריכה


נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה שהאומר בפיו שפלונית פגומה חמור מן הפוגמה בעצמו שזה נותן נ' שקל וזה ק':

אילו באו עליה ב' אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה. שהראשון שלא בעל כדרכה אינו נותן כלום‏[5] שלא בעלה ואם זה האחרון [שבעלה] נותן נ' כאילו בעל אשה שלימה שלא בא עליה אדם מעולם יאמרו בעל פגומה כו' אלא ודאי פגומה נותן נ' ותו לא שכבר מבויישת היא ובעל שלימה נותן נ' ובושת:

וכן מצינו. [באבותינו וכו'] כדכתיב וינסו אותי זה עשר פעמים וכתיב בתריה אם יראו את הארץ וגו' שעל כל אותן עשר פעמים [שנסו] שלא בטחו בהקב"ה לא נגזרה עליהן גזרה שיפלו במדבר עד שאמרו לשון הרע על הארץ:

על שם רע שהוציא. וענשו אותו מאה כסף:

במלאות ספקו. כשימלא עונות כמו שמספקות המדה להכיל יצר לו. פורע ממנו:

על עצים [ועל] אבנים. כדכתיב ערים גדולות ובצורות בשמים וארץ אוכלת יושביה היא:

אלא ממנו. כלפי מעלה והיינו בעל הבית שבראם:

כך מצרים עולין מצד אחר. אע"פ שהבטיחם הקב"ה לא תוסיפו לראותם:

פלוט אותם ליבשה. כשהן מתים:

[שנים במים] במרה וברפידים. וקשיא לי מ"ט לא קא חשיב מים במדבר צין:


דף טו עמוד בעריכה


במדבר פארן כדאיתיה בשעת ביאת מרגלים:

[מה יתן לך וכו' כלומר מה יכולת לך להנאתך ולא עשיתי מפני מה את רמיה]:

אחת של עצם ואחת של בשר. שיניים ושפתים:

אם ישוך הנחש בלא לחש. היינו שנושך הנחש במקום שאין שם חבר שילחשו. ואית דמפרשי אם ישוך הנחש בלא לחש כלומר אי אפשר לו לישוך אלא א"כ לחשו לו מן השמים שצוו לו:

אין יתרון לבעל הלשון. דמה הנאה לבעל הלשון הרע שאומר לשון הרע הרי מצא לו חבר:

וידו אבן בי. היא אבן שהניחו על פי הבור כשהשליכו לדניאל לתוכו:

נדונו. ביחד:

וסלף [בה]. מי שסילף לשונו בה:

שבר רוח. ישפיל דעתו:

מגדיל עונות כנגד ג' עבירות. דבהני לא כתיב אלא גדולה והכא [כתיב] גדולות:

ואימא תרתי. [כנגד ב' עבירות] דגדולות לא משמע אלא תרי [הי מנייהו מפקת בכולהו כתיב גדולה]:

לשון תליתאי. שהאומר שמעו מאחד ואמרו לאחד דהוו ג' בני אדם:

[שתו בשמים פיהם. דעד סוף העולם יכול להרוג בלשון הרע]:

בסמוך ליה. למקום שמגיע אגריפו:

[דבעי חיי בלישניה שעוסק בתורה:

דאמר איכא נורא בי פלניא. כששואלין ב"א איכן נקח אש והוא אומר יש בביתו של פלוני שמתקנין שם כל היום מאכל:

מעולם לא אמרתי דבר שחזרתי לאחורי. כלומר כשהייתי אומר דבר על שום אדם לא צרכתי לחזור לאחורי ולראות שלא יהא שם בעל הדבר שאפי' אם יהיה שם לא היה חושש שאינו משקר ואין אומרו בלשון הרע:


דף טז עמוד אעריכה


כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא. שהאחד הראשון אומרה בפני ג' אם חזר וסיפרה אחד מהם אין בו משום לשון הרע שלדעת כן אומרו בפני ג' שאינו חושש אם יתפרסם הדבר דחברך וכו']:

ושמעי אנסי. שילטונין:

ואנסי ליה. שאומרים ודאי עשיר הוא הואיל והוא מוציא כ"כ:

שמתוך טובתו בא לידי רעתו. שמדקדקין אחריו ואומרים לו אותו שאתה משבח [כ"כ] הלא שמענו שעשה כך וכך:

איכא דאמרי. לאו מימרא איתמר אלא כי ההיא גוונא [הוא.‏[6] להשבע]:

מי שמיוחד ביתו לו. שרוצה להנות יחידי מכל טוב שיש לו בביתו ואינו רוצה שיהנו אחרים עמו:

[ויטבלו את הכתנת בדם. סימן יבא כתנת ויכפר על מעשה דם:

יבא דבר שבגובה. מצנפת שהי' על הראש]:

אהיכא דאיתיה. שכנגד לבו היה חוגרו דכתיב ולא יחגרו ביזע במקום שמזיעין כגון תחת שחיו אלא כנגד לבו שאינו מזיע שם:

אין אפוד [ותרפים]. כלומר אין אפוד שמכפר על עון תרפים:

דבר שבקול. דכתיב ונשמע קולו בבואו אלמא אית ליה כפרה לאומר לשה"ר ע"י מעיל ולא לקי בצרעת:

יבא דבר שבחשאי. קטורת שהיה עושה לפנים בהיכל (כל) שאין אדם רשאי ליכנס לשם לראותו [ויכפר על] מעשה חשאי לשה"ר שאומרים אותו [בחשאי] ובחדרי חדרים:

קשיא שפיכות דמים אשפיכות דמים. דהתם אמרת כתונת מכפר והכא אמרת עגלה ערופה מכפרת:

[דידיע מאן קטליה. כתונת מכפר:

במזיד ולא אתרו ביה. דלא הוה בר קטלא כתונת מכפר:

הא בצנעא הא בפרהסיא. לשה"ר הנאמר בצנעא קטרת מכפרת דומיא דחשאי‏[7] אי] דלא אהני מעשיו ממש אלא דעבד שום מילתא כגון שהלבין פני חבירו דאמרינן [מעלין עליו] כאילו הרגו או דבר ערוה כדאמרינן בבני עלי העלה הכתוב עליהן כאילו [בעלו] על כיוצא בהן מעיל מכפר:

[והא (הכא) בפרהסיא. מעיל מכפר דומיא דנשמע קולו:


דף טז עמוד בעריכה


הוא הבדיל בין איש לאשתו. שגרם להם להתקוטט על ידי לשון הרע שאמר ביניהם:

מעשה פטיט. פיטפט והשמיע קולו בלשון הרע:

לפיכך יביא קרבן פטיט. ציפורין שמשמיעין קול בכל שעה]:

יכול. דהיינו (הוא) לא תשנא שלא יכנו כו':

[יכול אפילו פניו משתנים. של מתוכח כגון שמוכיחו בפני רבים]:

לא תשא עליו חטא. שלא תביישנו:

[אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח. כלומר שאפילו הטובים מקלקלין מעשיהן ואינן יכולין להוכיח אחרים שאם יאמר לחברו טול קיסם מבין (עיניך) [שיניך] יכול להשיבו טול קורה מבין (שיניך) [עיניך]:

שיודע להוכיח כגון שלא יהו פניו של מתוכח משתנים]:

שמקבל תוכחה. שאם מוכיחין בדור הזה לאדם מיד שונאו:

[דאמר מר ענוה גדולה מכולם. דתניא במס' (כתובות) [ע"ז] (דף כ) רבי (נחום) אומר זריזות מביאה לידי נקיות כו' עד ענוה גדולה מכולם דכתיב רוח ה' עלי וגו':

בתר דנפק. חייא בר רב:

א"ל. רב הונא לשמואל הכי הוה עביד לי]:

חס לי דליכסף זרעיה דרב על ידאי. וזו היא ענוה שלא לשמה שמוטב היה שאמרה בפניו כדי שיוכיחנו והיא היתה תוכחה לשמה ממה שלא אמרה בפניו ואמר לאחריו:

[עד היכן תוכחה. עד היכן חייב שלא ימנע מלהוכיח את חברו]:

עד הכאה. עד שיכנו המתוכח לומר איני חפץ בתוכחתך:

עד קללה. [או] עד שיקללנו המתוכח:

[או] עד נזיפה. עד שיגער בו המתוכח:

ויחר אף שאול. שאול היה המתוכח ויונתן המוכיח:

ויחר אף שאול היינו נזיפה שנזף בו:

מסר נפשיה טפי. שהיה פטור מלהוכיחו משעה שנזף בו:

עד היכן לא ישנה אדם מאכסניא שלו. כלומר עד כמה צריך האכסנאי לסבול מבעה"ב שלו ולא יצא מביתו:

עד הכאה. [עד] שיכנו בעל הבית לומר צא מביתי:

עד שיפשיל כליו לאחוריו. שיניח לו כליו על מקלו ויתנם על צוארו להוציאו מביתו:

בהכאה דידיה. אם יכה את האכסנאי עצמו כולי עלמא לא פליגי דודאי יש לו לצאת:

הכאה דדביתהו. של אכסנאי:

אתי לאיטרודי. להתקוטט עם בעל הבית מפני מה הכה את אשתו:

וכ"כ למה. כלומר למה יש לו לסבול כ"כ קודם שיצא:

[דאמר מר אכסנאי] פוגם ונפגם. [אם ישנה אכסניא שלו] יאמרו מכוער הוא בעה"ב שלא היה יכול לסובלו וגם את האכסנאי [יפגמו ויאמרו] מכוער היה שלא סבל את בעה"ב:

עד המקום אשר היה שם אהלו. מכאן שחזר לאכסנאי שהיה בה בתחלה:

וילך למסעיו. לאותן מסעות שהלך תחלה:

[אכסניא] דאקראי. שאין אדם רגיל שם אלא לפי שעה נזדמנה לו אם צריך לקבוע שם למאן דאמר למסעיו [למסעות] תדירות אבל דאקראי לא:

(וישלח המלך. במלכים כתיב. וכתיב בדברי הימים בן אשה וגו' דאבוה דאימיה היה מדן אלמא שהחזיק):

[ואביו היה ממטה נפתלי ואימיה דאבוה מדן דכתיב בדברי הימים בן אשה מבנות דן הוא והחזיק] באומנות אבותיו מאביו ומאמו:

עד היכן (ין) תכלית יסורין. כלומר עד כמה צער קטן יחשב יסורין שאם יארע לו בתוך ארבעים יום שיהא לו כפרה ולא קבל בכאן עולמו:

ואינו מתקבל עליו. שאינו למדת גופו או קטן או גדול הרי אלו (יסוריו) [יסורין]:

נהפך לו חלוקו. בשעה שהיה מבקש ללובשו:

[ליטול שלשה ועלו שנים. שצריך עוד לטרוח להושיט ידו פעם שניה ליקח שלישי]:

וכל כך למה. [למה] לי למידק עד היכן תכלית יסורין:


דף יז עמוד אעריכה


פורענות מזדמנות לו. ואם יארע לו אחת מאלו בתוך מ' יום נצול מאותו פורענות:

צדקות ה' אשר עשה [אתכם ואת אבותיכם]. מלמד שבצדקה עשה את אבותיכם ולא בדין:

זה דור דורשיו. כלומר כדור כן דורשיו היינו מנהיגיו:

לענין תוקפא וניחותא. כלומר שאם המנהיג קפדן כך כל הקהל וכן נמי אם הוא עניו אף כולן כן:

הדרן עלך יש בערכין

  1. ^ הערת המדפיס - אולי צ"ל בא"י דעובד כוכבים וכו':
  2. ^ הערת המדפיס - עי' קידושין יז: דעובד כוכבים יורש את אביו ד"ת וכ"ה כאן בתוס' ד"ה בעובד כוכבים וצ"ע:
  3. ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל האילנות שהקדיש לפרקו לפי חשבון זרע חומר שעורים וכו'.
  4. ^ הערת המדפיס - כ"ה גי' רבינו כאן בברייתא וכמו שהגיה בשט"מ באות כ'.
  5. ^ הערת המדפיס - עי' תוס' כאן בד"ה אילו.
  6. ^ הערת המדפיס - נראה דצריך לציין הואל קח ככרים ופי' ע"ז דהואל היינו שבועה.
  7. ^ הערת המדפיס - נראה דצ"ל הא דלא אהני מעשיו וכו' ופי' רבינו דקאי התירוץ גם אש"ר וכן כתבו התוספות כאן בשם ועוד יש מפרשים.