פתיחת התפריט הראשי



Verse 1

וידבר ה' אל משה לאמר. על דרך הפשט מה שהוסיף לאמר, כלומר לאמר לישראל. או הוסיף לאמר על הנסתר לפי שכל דברי התורה יש בהם נגלה ונסתר הנגלה הוא פשטי המצות והנסתר הוא הפנימי שבתוכו שאין דעת ההמון ראוי לו, וכן אמר דוד עליו השלום (תהלים סב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי, כי הדבור אחד ויש בו שתי משמעיות וכן אמר שלמה (משלי כה) תפוחי זהב במשכיות כסף וגו', המשיל הנגלה לכסף והפנימי לזהב שהוא נסתר בתוך הכסף ומעולה יותר ממנו.

והנה זה באור וידבר ה' אל משה לאמר ברוב מקומות התורה וידבר ה' אל משה הוא פשט המצוה לאמר שיגלה לו הנסתר שבה.

והרמב"ן ז"ל כתב בסדר וארא וידבר ה' אל משה לאמר באמירה גמורה כלומר אמירה נראית לא מסופקת לפי שנבואתו היתה מבוארת לא מסופקת פה אל פה ומראה ולא בחידות.

וע"ד הקבלה וידבר ה' אל משה הוא הכח הפנימי הנעלם לאמר ע"י שכינה וזהו שכתוב (שמות כד) אשר כתבתי להורתם, חסר וא"ו, מלשון (שיר ג) ואל חדר הורתי וכבר ידעת כי הדבור פנימי יותר מן האמירה כי הדבור הוא התורה שבכתב והאמירה היא התורה שבעל פה, וזה ידוע לחכמי הקבלה, וזהו מה שדרשו חכמי האמת (איכה ב) בצע אמרתו זו פורפירא שלו.ויש לך להתבונן איך עשאוהו מלשון אמרא ופירוש פורפירא מעיל כלומר שפת המעיל, ומפורש אמרו רז"ל, (ישעיה ה) כי מאסו את תורת ה' צבאות, זו תורה שבכתב, ואת אמרת קדוש ישראל נאצו זו תורה שבעל פה, ובאור הלשונות כי ויאמר מלשון אמרא שהוא שפת המעיל שאדם לובשו בצד שמאל, כענין שכתוב (שמואל א כח) והוא עוטה מעיל ועטיה בצד שמאל הוא, וזהו שכתוב (תהלים קד) עוטה אור כשלמה וזהו מדת הדין, אבל וידבר מלשון דבורה והיא תורה שבכתב שהיא כוללת מדת רחמים ומדת הדין לפי שהתורה שבעל פה נאצלת ממנה וכן הדבורה כוללת מתיקות ועקיצה כן תורה שבכתב כוללת רחמים ודין, והבן זה.


Verse 2

קדש לי כל בכור פטר כל רחם. היה הכתוב ראוי לומר קדש לי כל בכור בבני ישראל באדם ובבהמה שהרי מכת בכורות בין בבכור האב שהוא ראשית אונו בין בבכור האם היתה, שכן כתיב וה' הכה כל בכור, ואף בגדול שבבית אם אין שם בכור שאף הוא קרוי בכור. אבל הוסיף לכתוב פטר כל רחם שלא רצה לקדש מן הבכורות כי אם בכור האם בלבד לפי שבכור האב יש לו ספק מה שאין כן בבכור האם וגם בכורות הבהמה שהיו מקודשים בכורי האם היו כי כן כתיב (שמות יג) והעברת כל פטר רחם לה' וכל פטר שגר בהמה וגו' ולכך מצינו שהמשיל הנביא אהבת הקב"ה לישראל לאהבת האם לבן הוא שאמר (ישעיה מט) התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה כלומר שלא תרחם בן בטנה ולא אמר הישכח אב בנו. ופירש הרב מורי רבי שלמה ז"ל שהכתוב הזה שאמר התשכח אשה עולה בא להודיענו שני ענינים, האחד שאין להסתפק בעם ישראל שהם בני אל חי כשם שאין להסתפק בראובן שהוא בן אמו, הוא שאמר דוד ע"ה (תהלים פט) הוא יקראני אבי אתה וגו' אף אני בכור אתנהו, והשני כשם שאי אפשר לה לאם להמיר את בנה באחר כך אי אפשר להמיר ישראל בעם אחר, והבטיחם גם אלה תשכחנה שישכח מעשה העגל שכתוב בו אלה אלהיך ישראל, ואנכי לא אשכחך שלא ישכח מעשה סיני שכתוב בו (שמות כ) אנכי ה' אלהיך.

וכן אמרו במדרש מכת בכורות היתה במצרים אף בנקבות חוץ מבתיה בת פרעה שהיתה בכורה ולא מתה, שנמצא לה פרקליט טוב זה משה שנאמר (שמות ב) ותרא אותו כי טוב הוא ועליה אמר שלמה (משלי לא) טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה, כלומר נשמתה והוא הלילה של מכת בכורות.


Verse 3

כי בחזק יד הוציא ה' אתכם מזה ולא יאכל חמץ. מה ענין חמץ אצל חוזק יד אלא בא הכתוב לרמוז כי החמץ רמז למדת הדין ומפני שישראל השיגו היד הגדולה שהיא מדת הדין ע"כ אסר והרחיק להם את החמץ לרמוז להם שירחיקו מלהאמין במדת הדין לבד שלא יקצצו בנטיעות ושלא יאמינו שמדת הדין בלבד עשתה זאת לפי שהוא יתברך ובית דינו היו שם, וזהו שכתוב בבריאת עולם בראשית ברא אלהים ואחר כך ביום עשות ה' אלהים, וזהו שאמר הנביא (ישעיה מח) אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, הזכיר ידי ואחר כך ימיני ומלת אף כמו גם והוא לרבות ולהורות כי לא היד בלבד עשתה זאת וע"כ אמר כי בחזק יד הוציא ה' אתכם כי ה' המוציא לא היד בלבד, וזה טעם איסור החמץ על דרך הקבלה ומזה העניש הכתוב את האוכל חמץ בפסח בחיוב כרת מדה כנגד מדה, כי כל אוכל חמץ בפסח הנה הוא מקצץ בנטיעות וע"כ ונכרתה הנפש ההיא וגו', והבן זה.

ומה שאמר זכור את היום הזה, הוא מצות עשה לזכור יציאת מצרים בכל יום ודרשו רז"ל, (דברים טז) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות, זהו שאמרו רז"ל אמת ואמונה ערבית ואמת ויציב שחרית הוא הזכרון ביום ובלילה שהוא כנגד מדת רחמים ומדת הדין וזהו שאמר כי בחוזק יד מדת הדין הוציא ה' מדת רחמים והוא שרמז משה בתפלתו (שמות לב) אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה, באר כי ההוצאה לא ביד חזקה בלבד רק בכח גדול וביד חזקה.


Verse 4

בחדש האביב. קבעה תורה חג פסח בזמן האביב שהוא זמן קציר שעורים שהרי קנה השבלת נקרא אביב מלשון אב כי הוא המוליד גרגירי החטה וידוע כי כל מועדי התורה תלויים בזמנים חג הפסח בזמן האביב, חג שבועות בזמן הקציר והוא קציר חטים שנאמר (שמות כג) וחג הקציר בכורי מעשיך, חג הסכות בזמן האסיף, לכך תקנו לנו ז"ל בתפלה ובברכות לומר מקדש ישראל והזמנים ולא המועדים כלשון הכתוב לפי שכל המועדים תלוים בזמן. ועוד נקרא ניסן אביב לפי שהוא אב לי"ב חדשים, ובו מזל טלה אב ובכור לי"ב מזלות.

ובמדרש בחדש האביב חדש שהוא כשר לכל לא חמה ולא צנה ולא גשמים וכן הוא אומר (תהלים סח) מוציא אסירים בכושרות, בחדש כשר. רבי יוחנן אומר בכושרות, אל תקרי בכושרות אלא בכי ושירות הללו בוכים והללו משוררים, הללו בוכים שנאמר כי אין בית אשר אין שם מת, הללו משוררים שנאמר (תהלים קיח) קול רנה וישועה באהלי צדיקים.


Verse 5

והיה כי יביאך ה'. וכן הפרשה הסמוכה התחיל והיה כי יבאך ה' פעם שני, יביאך הראשון מלא ביו"ד ירמוז על ביאה ראשונה של יהושע שנלחם י' מלחמות ואלו הם יריחו עי גבעון מקדה לבנה לכיש עגלונה חברונה דבירה מי מרום, והזכיר בו אשר נשבע לאבותיך, כי השבועה לאבות היתה וכענין שאמר הנביא (מיכה ז) אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם, והשני חסר יו"ד ירמוז לקבוץ גליות שלעתיד שלא תצטרך שם מלחמה והזכיר בו כאשר נשבע לך ולאבותיך על היעודים והנחמות המופלאות שהתנבאו לנו הנביאים אחר האבות. ואמר בו ונתנה לך, כי אז תהיה לנו הארץ מתנה עולמית לא תחרב עוד מה שלא היה בשום זמן מן הזמנים, ומה שאמר אל ארץ הכנעני, הזכיר ארץ ישראל בשם הכנעני לפי שהיה עבד מקולל ואי אפשר שיחזיק בה שאין העבד יכול להחזיק בנכסי האדון ולכך נמסרה לו ולא לאומה אחרת כמלך המוסר נכסיו ביד עבדיו שיתנם לבנו כשיגדל.

Verse 6


Verse 7

מצות יאכל את שבעת הימים. זה כמו בשבעת הימים וכמוהו מה שכתוב בחזקיה (דה"ב ל כב) ויאכלו את המועד שבעת הימים, ודרשו חז"ל את לרבות שמונה שעות מיום י"ד, או לרבות יום שמיני בחוצה לארץ.


Verse 8

בעבור זה עשה ה' לי. ע"ד הפשט יאמר בעבור שעשה ה' לי אני עובד את העבודה הזאת.

וע"ד הקבלה יאמר הכתוב מה שעשה ה' לי במצרים שיצאתי ממצרים בעבור שמו וכבודו היה, והוא כמו זה אלי ואנוהו שהוא השכינה עד הויה העליונה, והכונה כי אין השכינה בישראל צורך הדיוט בלבד כי אם צורך גבוה, וזהו דבר יהושע (יהושע ז) והכריתו את שמנו מן הארץ ומה תעשה לשמך הגדול והבן זה, כי ע"כ נסמך לו מיד והיה לך לאות על ידך ובאורו והיה זה לך לאות על ידך, ויהיה עשה מלשון (בראשית מא) ותעש הארץ שתרגומו וכנשת כלומר אספני למדותיו, וזה מבואר.


Verse 9

הוציאך ה' מצרים. ולמטה אמר הוציאנו בא ולמד על גאולת האבות שהיא גאולת הבנים, וזהו שאנו אומרים בהגדה לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל עמהם, שנאמר ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו.


Verse 10

ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה. משנה לשנה, ומצינו כיוצא בו (שמואל א א) ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה, וכתיב (שופטים כא) הנה חג ה' בשילה מימים ימימה, (שם יא) מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח.

וכתב רבינו חננאל ז"ל כמה פעמים הזהירה תורה שמירה בפסח אבל הכתוב הזה לא בא אלא להודיע שמזאת השנה תהיו יודעים זמן מועד השנה הבאה והזהירה לשמור אותה ומכאן ראיה שע"פ החשבון היו קובעים, ע"כ.

ובמדרש למועדה, יש מועד שאדם מניח תפילין ויש מועד שאינו מניח, יצאו שבתות וימים טובים שהם עצמם אות ואינם צריכים אות. מימים ימימה ביום ולא בלילה יצאו לילות שאינם זמן תפילין. ד"א מימים ימימה מכאן שצריך אדם לבדוק התפילין אחר י"ב חדש נאמר כאן מימים ימימה ונאמר להלן (ויקרא כה) ימים תהיה גאלתו מה להלן שנה אף כאן שנה.


Verse 11


Verse 12

והעברת כל פטר רחם לה'. הזכיר בזה לשון העברה כלומר עברה תורת חולין מעליו לפי שנקבע בקדושה ממעי אמו.


Verse 13

וכל פטר חמור. דוקא חמור ולא פטר סוסים וגמלים, והטעם בזה מה שדרשו רז"ל שהמצריים נמשלו לחמורים, שנאמר (יחזקאל כג) אשר בשר חמורים בשרם. ועוד שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא עלו תשעים חמורים עמהם טעונים כסף וזהב, ולכך באה המצוה שנפדה פטר חמור ולא של שאר בהמות לפי שמכת בכורות בכורי מצרים היתה.


Verse 14


Verse 15


Verse 16

והיה לאות על ידכה. ע"ד הפשט תוספת הה"א לרמוז על ה' בתים שבתפילין, של ראש ד' בתים ושל יד בית אחד. ודע כי תפילין של יד נקראת אות שנאמר והיה לך לאות על ידך, ותפילין של ראש נקרא זכרון שנאמר ולזכרון בין עיניך, וידוע כי הדבר הנעשה לאות מזכירים אותו תמיד ואם כן האות הוא סבת הזכרון, וע"כ ארז"ל כשהוא מניח מניח של יד ואח"כ של ראש ולכך אמר הכתוב והיה לאות על ידכה הקדים תחלה תפילין של יד ואח"כ ולטוטפת בין עינך, וכשהוא חולץ תפילין חולץ של ראש ואח"כ חולץ של יד לפי שאם יחלוץ תפילין של יד תחלה כמו שהניחם תחלה איך ישארו תפילין של ראש שהם הזכרון, ואין זכרון אלא באות, ומפני כן ראוי להיות תפילין של יד ראשון ואחרון כי כן האות ראשון ואחרון, האות הוא סבת הזכרון אבל הזכרון אינו סבת האות, ומזה אמרו ז"ל כשהוא חולצן חולץ של ראש ואחר כך של יד שנאמר ולטוטפת בין עיניך כל זמן שיהיו בין עיניך יהיו שתים. וע"ד המדרש והיה לאות על ידכה, יד כהה זו יד שמאל שאין בה כל כך כח כיד ימין. וע"ד הקבלה תוספת הה"א היא ה"א אחרונה שבשם והיא מדת הדין של מטה והיא החכמה שנתנה לשלמה ונקראת לב והוא שאמר (מלכים א ג) ונתת לעבדך לב שומע וגו' ולכך תפילין של יד מצותן כנגד הלב והיא המדה הנקראת כלה ותפילין של יד בית אחד ממה שכתוב (שיר ד) אחותי כלה, שהיא מתאחדת וכלולה בל"ב נתיבות פליאות חכמה, וכדי לרמוז הה"א הזאת באו בפרשה והיה כי יבאך חמשה ההי"ן מתויגות בתגין כמין זיינין, ד' זיינין על כל אחת, והן ה' של ונתנה לך ושתי ההי"ן של הקשה וה' של ויהרג וה' של ידכה, וכל המלות מורות על מדת הדין ואין זה במשפט ספר תורה אלא במשפט תפילין של יד בלבד, ואח"כ מניח של ראש והם ד' בתים קדש לי כל בכור, והיה כי יביאך, (דברים ו), שמע (שם יא), והיה אם שמוע. קדש לי כל בכור כנגד החכמה שהיא ראשית ויורה על זה לשון קדש שהוא מלשון קודש (תהלים קלד) שאו ידיכם קדש, (שמות טו) נאדר בקדש שהוא החכמה, וכן לשון זכר. והיה כי יביאך שמדבר ביציאת מצרים כנגד בינה להתבונן ביציאת מצרים כנראה שחסר קצת וכוונתו שמע רומז לגדולה, והיה אם שמוע רומז לגבורה וזהו סוד מצות תפילין, החכמה והבינה הגדולה והגבורה כנגד ד' פרשיות שבתפילין גם שי"ן של ד' ראשים, והתפארת הם התפילין עצמן וזה סוד המאמר שהקב"ה מניח תפילין, והנצח וההוד כי כל הרישי"ן של ג' ראשים והאחרונה הוא קשר של תפילין, וזהו שאמרו (שמות לג) וראית את אחורי, הראהו קשר של תפילין. והיות הרצועות מקיפות את הראש ירמוז להמשכת השפע עד ה' אחרונה שהוא קשר הכל, והיות הרצועות מגיעות עד הטבור ירמוז להמשכה עד הקו האמצעי ומשם ולמטה, והיותם שחורות מהלכה למשה מסיני ירמוז לעומק השגתם, וטעם הנחתם בראש כי הוא מקומם הראוי ושם כח הנשמה, וכל מה שיש בתפילין של ראש יש בתפילין של יד ביריעה אחת ובבית אחת להורות שה' אחרונה כלן כלולות בה והיא כוללת כל המדות של מעלה והקשר שבו רמז לצדיק, וטעם הנחתן בשמאל להורות על קבלתה מן השמאל. וצריך אתה לדעת כי תפילין של יד ושל ראש שתי מצות ושתיהן מענין אחד והראיה שהן ב' מצות מה שאינם מעכבות זו את זו כלולב ומיניו עם האתרוג וכן אמרו רז"ל תפילין של ראש אינה מעכבת של יד ושל יד אינה מעכבת של ראש, הרי לך שהרשות בידך להניח אי זו מהן שיש לו, ולפי ששתיהם רומזות ענין אחד אמרו רז"ל כשהוא מניח שתיהן ביחד שאין לשוח ביניהם והוא שאמר שח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזרים עליה מעורכי המלחמה. ודבר ידוע כי כיון ששתיהן רומזות ענין אחד היה ראוי ששתיהן מעכבות זו את זו כלולב ואתרוג, ומה שאינן מעכבות זו את זו מבואר הוא כמו שאמרו רז"ל מנין שהקב"ה מניח תפילין, ואמרו בספר הבהיר משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו כלי נאה פעמים נוטלו בראשו פעמים נוטלו בזרועו, ומטעם זה אין תפילין של ראש ותפילין של יד מעכבות זו את זו, ונתבאר לך מזה כי הנחת תפילין בשמאל ירמוז למדת הדין המקבלת מן השמאל וענינו דומה לאתרוג בשמאל. אבל ראיתי לאחד מחכמי הקבלה שכתב בחבורו שאין טעם תפילין בשמאל כטעם אתרוג בשמאל כי אתרוג בשמאל הוא ביד הראויה לו ואין כן בתפילין בשמאל אבל הנחת תפילין שבשמאל הוא כנגד הימין שנאמר (דברים לג) מימינו אש דת למו, והוא מביא ראיה ממה שכתוב (תהלים מה) נצבה שגל לימינך בכתם אופיר ע"כ, ותמצא בתפילין של ראש כ"א פעמים השם המיוחד וכן בתפילין של יד והכל מ"ב. ויש שסוברין עוד בענין התפילין ואומרים כשם שהשכינה שורה בד' חיות שבמרכבה על שני הכרובים כן המניח תפילין מרכבה לש"י והשכינה שורה עליו בד' פרשיות על שני אברים המיוחדים שבו והם המוח והלב המוח מכאן ולב מכאן. וזהו סוד הכתוב האומר (שמות כה) כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה, ודרשו רז"ל כל מי שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו מוחזק הוא שלא יחטא שנאמר (קהלת ד) והחוט המשלש לא במהרה ינתק, אמר רשב"ל כל המניח תפילין מאריך ימים שנאמר (ישעיה לח) אדני עליהם יחיו ולכל בהן חיי רוחי ותחלימני והחייני.

Verse 17

מצרף לכסף וכור לזהב ובוחן לבות ה' (משלי יז, ג) שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה (משלי יז) על האדם שיזכך מחשבתו ושיתקן מדות הלב לפי שהלב הוא עקר כל האברים שבגוף וכל האברים משוכים אחריו ומשועבדים אליו, והוא באמצע הגוף מושל עליהם מנהיג אותם ומשפיע כחו בכלם, וכלם עבדיו ומשרתיו, ודמיונו כמלך באמצע המדינה משגיח בכל סביבותיו ומצוה על אנשי המדינה איך יתנהגו, ולפי שחיי שאר כל האברים תלוים בלב לכך נקרא הקב"ה שהוא חיי כל הנמצאים כלם בלשון לב הוא שכתוב (תהלים עג) צור לבבי וחלקי אלהים לעולם, וכשם שפעולות הלב להנהיג ולהשגיח על כל האברים שבאדם כך הקב"ה מנהיג כל הנמצאים כלם ומשגיח בכל הקצוות כענין שכתוב (שמות ח) כי אני ה' בקרב הארץ, עקר התורה כלה תלויה בלב. וכן התורה חתומה בלב מבראשית עד לעיני כל ישראל, לקוחה מן החכמה שיש בה ל"ב נתיבות פליאות חכמה, ולפי שכל פעולותיו של אדם תלויות בלב ע"כ יזהיר שלמה שיזהר האדם במדות הלב והודיענו שכל המחשבות הנעלמות בלב גלויות הם אצל הש"י כי הוא יודע המחשבות ובוחן הלבבות אי זה הוא לב טוב ואי זה הוא לב רע, וז"ש הכתוב מצרף לכסף וכור לזהב ובוחן לבות ה', יאמר כשם שהצורף בוחן את הכסף במצרף ואת הזהב בכור והוא כלי חרש העשוי לזקק בו הזהב ורואה הכסף אם הוא כסף סיגים או כסף נבחר וכן הזהב, כן הש"י בוחן לבות אי זה הוא שלם או חסר, ולמדנו מזה שהלב השלם והמחשבה הטובה נמשלים לכסף צרוף והלב החסר והמחשבה הרעה נמשלים לכסף סיגים, הלב הטוב סופו שיבא לידי פעולה טובה כשם שהכסף הנבחר סופו שיבא לידי מלאכה טובה והלב הרע סופו שיבא לידי פעולה רעה כשם שכסף הסיגים לא יצלח למלאכה. עוד יכלול ובוחן לבות שהוא מדבר ליום הדין הגדול של תחית המתים ומדבר בבינונים והם מחצה עונות ומחצה זכיות ואם אין בכלל אותם עונות עון פושעי ישראל בגופן דינן כצדיקים גמורים דקיימא לן כבית הלל ורב חסד מטה כלפי חסד, אבל אם יש בכלל אותם עונות עון פושעי ישראל בגופן א"א להם בלא גיהנם ואפילו לבית הלל, וזהו הצרוף האמור כאן מצרף לכסף וכור לזהב, שעתיד הקב"ה שיצרפם ויבחנם כענין שכתוב (זכריה יג) והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרוף את הכסף ובנתים כבחון את הזהב, ומלת כור תעיד על האש, וכנה גיהנם שהוא מקום המשפט לכור שהוא כלי ההתכה וזהו מצרף לכסף וכור לזהב, ולמי לבינונים שיש בכלל עונותיהם עון פושעי ישראל בגופן, וזהו בוחן לבות ה' כי לשון בחינה אינו נופל אלא על הבינונים כי הצדיקים הגמורים והרשעים הגמורים אין בהם צורך בחינה שהרי דינם נגמר ונחתך שאלו לחיי העוה"ב ואלו לגיהנם, וכענין שכתוב (דניאל יב) אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם, אבל הבינונים והם המעויינים הם הם שצריכים בחינה אם יזכו ויהיו מכת הצדיקים או לא יזכו ויהיו מכת הרשעים זה צריך בחינת ה' יתברך לפי שקול דעתו יתברך, ועוד יכלול ובוחן לבות שהוא יתברך מביאם לידי בחינה ונסיון, כי מלבד שהוא בוחן אותם ויודע אותם לעצמו עוד הוא בוחן אותם לאחרים כלומר מביאם לידי בחינה כדי לפרסם זכות לבם לבריות כענין שכתוב וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב, וידוע שאין הקב"ה בוחן אלא הצדיקים, הוא שכתוב (תהלים יא) ה' צדיק יבחן, משל למה"ד ליוצר שמוכר הכלים אינו בודק המרועע שבהם אלא החזק שבהם, הבחינה והנסיון אינו צורך להקב"ה שהרי המחשבה הצפונה בלב גלויה היא אצלו ולכך אמר ובוחן לבות ה', וכן הזכיר שלמה ע"ה (משלי טו) שאול ואבדון נגד ה' אף כי לבות בני אדם, באור הכתוב אם הנעלם שבמעמקי הארץ הוא נגלה אצלו יתברך והוא מפורסם אצלו ובחון אליו כ"ש הלב שהיא משכן נפש החכמה אשר האציל מרוח קדשו שהוא נגלה אצלו ובחון אליו, אבל הצורך בזה הוא לבריות העולם שאינם יודעים בנעלם רק בנגלה ובמה שהוא נראה לעינים כענין שכתוב (שמואל א טז) כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, וכאשר יבחן הצדיק ותצא מחשבתו הזכה ולבו הטהור מן הכח אל הפעל אז יתפרסם גודל חיוב העבודה ויתקדש שם שמים בעולם כענין הנסיון באברהם שכתוב בו (בראשית כב) והאלהים נסה את אברהם, ולא היה הנסיון כי אם לפרסם חיוב העבודה אצל הבריות וזהו שאמר לו הש"י (שם) כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, באורו הדבר נודע לכל מעתה כי ירא אלהים אתה, וכענין הנסיון בישראל, כשיצאו ממצרים שרוב הנסים אשר נעשו להם במדבר היו כדי לבחון את לבם ולהביאם לידי נסיון כענין קריעת ים סוף שלא נקרע הים להם ביחד לעשות להם בתוכו שביל ארוך מתחלתו ועד סופו אלא מעט מעט כי הים היה נס מפניהם ומדי עברם היו רואים הים לעיניהם וכן אמר דוד ע"ה (תהלים קיד) הים ראה וינוס, וכענין ירידת המן שלא היה יורד להם ביחד לחדש אחד או לשני חדשים אלא דבר יום ביומו, ולמה הוצרך לעשות כן כדי להרגיל את טבעם במדרגת הבטחון, ושיהיו עיניהם תלוים בכל יום ויום לאביהם שבשמים וכדי להבחין את לבם לראות אם יהרהרו אחר מדותיו של הקב"ה. וכן כששלח פרעה לישראל הוליכם הש"י דרך המדבר והכל היה לנסותם ולבחון את לבם כשיצאו עם נשיהם וטפם במדבר ההוא הגדול והנורא נחש שרף ועקרב, והיה אפשר להוליכם בדרך הקרוב הוא ארץ פלשתים ולא עשה, וזהו שכתוב.

ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. פן ינחם העם. אין ספק כלפי הקב"ה שהרי יודע היה כי ינחם העם אם יוליכם הדרך הקרוב, אבל באור פן ינחם כדי שלא ינחם, וכן אמרו רז"ל כל מקום שנאמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, וכמוהו (בראשית ג) ועתה פן ישלח ידו שפירושו כדי שלא ישלח ידו, יאמר אין ראוי לי לתת לו הזמנה שיקח מעץ החיים ויאכל ממנו ותהיה גזרתי בטלה, וכן בכאן הוליכם בדרך המדבר ולא דרך ארץ פלשתים שלא לתת להם הזמנה שישובו למצרים מן הדרך ההוא הקרוב.

בראותם מלחמה. ואע"פ שראו מלחמה בדרך המדבר והיא מלחמת עמלק לא היתה מלחמת עמלק ראויה שישובו בעבורה למצרים, ועוד שלא עברו ישראל עליהם אבל הם באו ממרחק מתנכרים באותות ומופתים שנעשו לישראל שכבר שמעו אותם ורצו לבא עליהם להלחם כנגדם כמתגברים על הקב"ה, ודרשו רבותינו ז"ל מה אם כשהלכו דרך מעוקם אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה אלו הוליכם דרך פשוטה על אחת כמה וכמה.

וכתב רבינו חננאל ז"ל שהוליכם דרך המדבר לסבה אחרת והיא כדי להרבות להם אותות ומופתים כי אילו הוליכם דרך ארץ פלשתים הקרוב ויתן הקב"ה בלבם שיתנו להם רשות לעבור דרך ארצם ושלא יעכבו אותם כלל היה האות קל ועל כן חייבה החכמה להסב אותם דרך המדבר להיות האותות רבים וגדולים בירידת המן ועלית השלו והוצאת מים מן הצור כי כפי מה שנתרחקו מן הישוב יגדל האות והמופת שיעמוד מין האדם במקומות ההם, וכן דרך ה' יתברך בעשותו אותות ומופתים עם הצדיקים שהוא עושה להם נס בתוך נס להגדיל האות והמופת כי כן מצינו בחנניה מישאל ועזריה כשהושלכו לכבשן האש והיה אפשר באות קל בכבוי האש ולהגדיל האות והמופת היה האש בתוקף כחה ולא הזיקה אותם כענין שכתוב (דניאל ג) די לא שלט נורא בגשמיהון ושער ראשהון לא התחרך וריח נור לא עדת בהון, גם דניאל היה אפשר זה באות קל שימית הקב"ה את האריות ולהגדיל האות הניחם חיים ולא הזיקוהו, הוא שכתוב (שם ו) אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא ולא חבלוני, גם גדעון שבא להלחם עם מדין היה מחנה מדין כחול אשר על שפת הים והיה אפשר לעשות אות שינצח אותם בעשרת אלפים איש או במחציתם ודי מזה אות גדול וכדי להגדיל האות נצח אותם בשלש מאות איש כי כן כתיב (שופטים ז) רב העם אשר אתך מתתי את מדין בידם פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי וכתיב (שם) ועתה קרא נא באזני העם לאמר מי ירא וחרד ישוב ויצפור מהר הגלעד וישב מן העם עשרים ושנים אלף ועשרת אלפים נשארו, וכתיב (שם) ויאמר ה' אל גדעון עוד העם רב הורד אותם אל המים ואצרפנו לך שם, וכתיב (שם) ויאמר ה' אל גדעון בשלש מאות האיש המלקקים אושיע אתכם ונתתי את מדין בידך.

ודע כי כל עניני ישראל ומקריהם במדבר הכל היה נסיון גמור כדי שיגדלו נפשם השכלית במדרגות הבטחון שהוא שרש האמונה כדי שיהיו ראוים לקבל התורה ולסבה זו קרע להם את הים מדי עברם לתוכו ולא בבת אחת גם אחרי צאתם מים סוף אל מדבר שור ובאו למרה והיו המים מתוקים חזרו ונמררו ועל ידי העץ חזרו למתיקותם וכל זה נסיון גמור וכענין שכתוב (שמות טו) ושם נסהו גם ירידת המן דבר יום ביומו ולא לימים רבים הכל נסיון גמור כענין שכתוב (שם טז) ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו, גם אחרי היותם ברפידים ורפו ידיהם מן התורה שקבלו במרה ובעונש זה בא עמלק ונלחם בהם, כי בעון בטול תורה הצרות באות לעולם, כל הענינים האלה היו נסיון גמור כדי לקבוע בנפשותם מדת הבטחון, ועל זה אמר שלמה המע"ה (משלי כב) להיות בה' מבטחך הודעתיך היום אף אתה, יאמר מה שהודעתיך עד היום בספר הזה מן המוסרים והמשלים הכל היה לתועלתך ולהגיע אותך אל שלמות מדת הבטחון כמו שהגעתי אני אליה זהו שאמר אף אתה, באר לנו כי מדת הבטחון עקר גדול ויסוד התורה והמצוה.

ובמדרש ויהי בשלח פרעה הפה שאמר וגם את ישראל לא אשלח הוא שאמר אנכי אשלח אתכם ואת טפכם ומה שכרו לא תתעב מצרי, הפה שאמר לא ידעתי את ה' חזר ואמר ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים ומה שכרו נתן להם קבורה שנאמר (שמות טו) נטית ימינך תבלעמו ארץ.


Verse 18

וחמשים עלו בני ישראל. ע"ד הפשט יצאו ישראל ממצרים חלוצים כאנשי צבא היוצאים למלחמה, ואע"פ שאין ישראל כשאר העמים שיהיו צריכים להזדיין כנגד האויבים, דרך התורה לצוות שיתנהג אדם במקצת בדרך הטבע והמקרה ואחרי כן יפעל הנס וכן מצינו שאמר הקב"ה ליהושע (יהושע ח) שים לך אורב לעיר מאחריה, ועם מלמודי הנסים והנפלאות למה יצטרכו לאורב אלא שרצון התורה בכך שיעשה אדם בדרך הטבע כל מה שבידו לעשות והשאר יניח בידי שמים, וכן אמר שלמה המע"ה (משלי כא) סוס מוכן ליום מלחמה ולה' התשועה, כלומר חייבים בני אדם להשמר בנפשותיהם ולהכין סוסים וכלי מלחמה והקב"ה יושיע כי התשועה לו לבדו יתברך, ויש שפירשו וחמשים שיצאו ישראל כל אחד מהם בחמשה כלי זיין.

וע"ד המדרש וחמשים עלו אחד מחמשה וארבעה חלקים מתו בג' ימי החשך כדי שלא יראו המצריים בפורענותן, ויש אומרים אחד מחמשים ויש אומרים אחד מחמש מאות מכאן ואילך צא וחשוב. ושלשים על כלו, יש אומרים יצאו עליהם ג' מצריים על כל אחד ואחד מישראל ויש אומרים שלשים ויש אומרים ג' מאות, ע"כ במדרש.

ובאור הענין כי מי שאומר אחד מחמשה א"כ היו תחלה ישראל ה' פעמים ס' רבוא שהם שלש מאות רבוא ודעתו כי ושלשים על כולו באורו שלש מאות מצריים על כלו על כל אחד ואחד מישראל, ויעלה העם תשעים אלף רבוא שיצאו המצריים עליהם, וכן מצינו במדרש כשירד הקב"ה למצרים ירדו תשעים אלף רבוא של מלאכי חבלה במחנה מצרים. ומי שאמר אחד מחמשים היו ישראל ג' אלף רבוא ודעתו כי ושלשים באורו שלשים על כל אחד ואחד הרי ל' פעמים ג' אלף רבוא הם תשעים אלף רבוא. ומי שאומר אחד מחמש מאות היו ישראל תחלה שלשים אלף רבוא ודעתו כי ושלשים ג' על כל אחד ואחד והם תשעים אלף רבוא. הרי חשבון כל החכמים מכוון שיצאו המצריים עליהם בתשעים אלף רבוא בין למי שאומר אחד מחמשה בין למי שאומר אחד מחמשים בין למי שאומר אחד מחמש מאות עם צרוף החשבון ושלשים על כלו לפי דעתו וסברתו של כל אחד מהם וכנגדן הוציא עליהם הקב"ה תשעים אלף מלאכי חבלה זה באור המדרש הזה. ותמצא מלת וחמשים חסר וא"ו וחמשים כתיב ללמדך שהתורה שנתנה לחמשים יום היתה תכלית מה שעלו בני ישראל מארץ מצרים, ועוד יש בו רמז לחמשים פעמים שנזכרה יציאת מצרים בתורה.


Verse 19

ויקח משה את עצמות יוסף. בעוד שהיו ישראל משתדלים בצרכי הגוף ומתעסקים בשאלת כסף וזהב היה משה מתעסק בצרכי הנפש בדבר מצוה וכענין שכתוב (משלי י) חכם לב יקח מצות, והיה ביד יוסף זכות קבורת אביו ולכך זכה בגדול ממנו זה משה ומשה ג"כ זכה בגדול ממנו זה הקב"ה שנאמר (דברים לד) ויקבור אותו בגי, וכבר כתבתי זה בענין יוסף. ועוד מצינו שהוצרך משה לקיים מצוה זו ומטעם מה שדרשו רז"ל בזכות יוסף נקרע הים כתיב הכא (בראשית לט) וינס ויצא החוצה, וכתיב התם (תהלים קיד) הים ראה וינוס, מה ראה עצמותיו של יוסף ראה, ביוסף כתיב (בראשית נ) וינחם אותם וידבר על לבם, ובים כתיב (שמות טו) בלב ים.


Verse 20


Verse 21

וה' הולך לפניהם יומם. ע"ד הפשט מפני שאין לשון הליכה והעתקה נופל בהקב"ה ביאר הכתוב כאן מה שעמוד ענן הולך לפניהם יומם לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם היה אות וסימן שהשם המיוחד עמהם ביום ובלילה וב' עמודים אלה שהיו הולכים עמהם ביום ובלילה היו להם לעינים בדרך המדבר ולמגן ולהצלה מן המצריים, ועליהם אמר הכתוב (שמות יט) ואשא אתכם על כנפי נשרים, ולפי שהיו להצלת ישראל והמצריים נדונו בהם כענין שכתוב (שם יד) וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן על כן דרשו רז"ל והמים להם חומה חמה כתיב חומה לישראל חמה למצריים, וכן דרשו בחילו של סנחריב (ישעיה י) והיה אור ישראל לאש אור לישראל אש לסנחריב.

וע"ד הקבלה וה' הולך לפניהם היה ה' שוכן בתוך עמוד ענן והולך לפניהם ביום ובית דינו שוכן בתוך עמוד האש והולך לפניהם בלילה, וזהו שאמרו הוא ובית דינו ובאורו הרחמים והשכינה, וזהו (ישעיה סג) זרוע תפארתו וזהו חומה לישראל חמה למצריים, וזהו שדרשו בפסוק (שמות טו) ימינך, היתה ידו אחת מצילתן וידו אחת משקעתן וזהו (שם יב) בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל, כי היד הגדולה היא המכה בהם וכח הרחמים שבה הוא מציל וכל זה כטעם (במדבר יד) כי עין בעין נראה אתה ה' ועננך וגו'.

ללכת יומם ולילה. על דרך הפשט מרוב חפצם וזריזותם לקבל התורה ביום חמשים היו ממהרים את דרכם והיו הולכים ביום ובלילה לא כשאר הולכי דרך שהם יגעים ביום ונחים בלילה.

וע"ד המדרש ללכת יומם ולילה, הולכים לקבל תורה שכתוב בו (יהושע א) והגית בו יומם ולילה.

וע"ד הקבלה ללכת יומם ולילה, טעם הליכתם ביום ובלילה כדי שיהיו נכונים ומזומנים אחר שתי המדות האלה הנקראות יומם ולילה, ולא אמר הכתוב ללכת ביום ובלילה להורות כי יומם ולילה הולכים עמהם וכיון שכן הוצרכו ישראל ג"כ ללכת אחריהם ביום ובלילה והוצרכו ללכת אחר עמוד הענן ביום ואחר עמוד אש בלילה וזה טעם לנחותם הדרך, וזה טעם להאיר להם כי הוא באור זה ביום וזה בלילה, ולא הוצרך לכתוב ללכת יומם ולילה אלא שהוא באור למדות, והנה הליכתם של ישראל ביום ובלילה אחר יומם ולילה הוא כענין שכתוב (משלי כד) ירא את ה' בני ומלך, ועל זה נשתבחו ישראל בדבר הנביא ע"ה שאמר (ירמיה ב) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר, אחר שתי מדות אלו שאהבום שהם כלולות זו בזו, וזהו לשון כלולותיך הכלולות שלך כלומר שתי מדות שלך אשר בהם הוצאתיך ממצרים הכלולות זו בזו. והענין הגדול הזה שהיה לישראל בו כבוד ותפארת בלכתם ביום ובלילה על הכונה העליונה הזאת העצומה והנפלאה, עוד היה סבה לפרעה ולכל מצרים מבעל הסבות יתברך שיחשבו המצריים על ישראל שהם בורחים כיון שהם הולכים ביום ובלילה ואז תחזק לבם וירדפו אחריהם על הים כדי שיטבעו שם, וברוך ה' אשר לו נתכנו עלילות לאבד מורדיו ולהציל יראיו.


Verse 22

לא ימיש עמוד הענן יומם. חזר והזכיר זה להורות מה שדרשו רז"ל מלמד שעמוד הענן משלים לעמוד האש ועמוד האש משלים לעמוד הענן.