פתיחת התפריט הראשי



Verse 1


ויאמר אלהים אל יעקב וגו' ושב שם. טעמו שיתישב שכלו שם ושיעשה מזבח באותה כוונה לאל הנראה אליו.


Verse 2


הסירו את אלהי נכר. הם פסילי שכם של כסף וזהב שלקחו במלחמה שהזכיר. ואע"פ שהכל היה מותר בהנאה, לפי שכבר בטלוה ועו"ג מבטל ע"ג בעל כרחו כדאיתא בע"ז סטרו ובטלו, וכיון שנתבטלה הותרה להם, ומה שצוה להסיר אותה מביניהם עשה זה לטהרת הקודש, כדי שיהיו ראויים לעבוד את ה' יתעלה בטהרה ולהקריב לפניו קרבן, כמו שאמר ונקומה ונעלה בית אל כענין שכתוב (קהלת ד) שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים.


והטהרו למדך הכתוב כי העון קרוי טומאה. וכתיב (יחזקאל כ) ובגלולי מצרים אל תטמאו, ומי שעוזב העון נקרא טהור שנאמר (ויקרא טז) מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. וכתיב (יהושע כב) המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו, ודוד ע"ה אמר (תהלים נא) תחטאני באזוב ואטהר, וכתיב (תהלים נא) ומחטאתי טהרני.


והחליפו שמלותיכם. למדך הכתוב שנטמאו הם ובגדיהם מטומאת ע"ג, או מטומאת החללים שבשכם.


Verse 3


Verse 4


ויטמון אותם. דין תורה באבוד ע"ג אינו בקבורה, אלא מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, כשם שעשה משה במעשה העגל, הוא שכתוב (שמות לב) ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים, אבל זה יורה כי מותרת היתה וכיון שנתבטלה הותרה כמו שאמרנו, ולפיכך די בקבורה. או יש לפרש כי אפילו היתה ע"ג ממש שהיא אסורה בהנאה לא היה בידו להוליכה לים המלח כי בדרך היה וא"א לו זה, וגם לא היה יכול לשורפה פן יתעכב בזה ויתאספו עליו העמים אשר סביבותיו, לכך הוצרך לטמון אותם כי הוא הקל שבידו.


Verse 5


Verse 6


הוא וכל העם אשר עמו. כתוב בספר מלחמות בני יעקב כי נתאספו שכני שכם ועשו עמהם שלש מלחמות, ולולא אביהם שחגר גם הוא חרבו וכלי מלחמתו ונלחם בם היו בסכנה גדולה, וכן הזכירו רבותינו ז"ל ביעקב (בראשית מח) אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם וחגר יעקב כלי מלחמתו כנגדן. אבל דרך הכתובים לקצר בענינים כאלה כי היה נס נסתר, וכן קצר הכתוב בענין אברהם באור כשדים, וגם לא הזכיר בכאן מלחמות עשו עם בני החורי כלל, וכדי להודיע הנס הגדול הנסתר הזה הזכיר הכתוב הוא וכל העם אשר עמו, לומר שלא נפקד מהם איש באותה המלחמה הגדולה.

Verse 7


ויקרא למקום אל בית אל. ע"ד הפשט ויקרא למקום אחר שנגלה בו אל, בית אל. ועל דרך הקבלה כבר בארתיו בפסוק (בראשית לא) אנכי האל בית אל.

Verse 8


ותמת דבורה מינקת רבקה. נכנס הפסוק הזה בין כי שם נגלו אליו האלהים ובין וירא אלהים אל יעקב עוד, וזה יאמץ דברי רבותינו ז"ל בפסוק ותמת דבורה מינקת רבקה שירמוז למיתת רבקה, ועל כן קרא שם המקום אלון בכות. וכן כתב הרמב"ן ז"ל אין לבכות כל כך על המינקת הזקנה שיקרא המקום עליו, אבל יעקב התאבל ובכה על אמו אשר אהבתו ושלחה אותו שם ולא זכתה לראותו בשובו, והנה דבורה עם יעקב היתה. ועל הרמז הזה נגלה אליו השם יתברך לנחמו, וכך אמרו רז"ל ויברך אותו, ברכת אבלים ברכו, וכן דרשו בפסוק (בראשית כה) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו. ומה שיחזק זה אמרו בסמוך ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע, ואילו היתה רבקה אמו בחיים היה לו לומר ויבא יעקב אל יצחק אביו ואל אמו, שהרי היא שלחה אותו שם ויצחק צוה לו כן בעצתה, אבל מפני שמתה שלא לכבודה העלים הכתוב מיתתה.


וכך אמרו במדרש אתה מוצא כשמתה רבקה אמרו מאן יפוק קמה, אברהם מת יצחק יושב בבית ועיניו כהות, יעקב הלך לפדן ארם, מאן יפוק קמה, עשו רשיעא וימרון ברייתא לייטין בזייתא דהא כדין ינקין, מה עשו הוציאו מטתה בלילה. א"ר יוסי בר חנינא לפי שהוציאו מטתה בלילה לא פרסמו הכתובים מיתתה אלא מן הצד. הדא הוא דכתיב ויקרא שמו אלון בכות שתי בכיות, פירוש אחת על מיתתה ואחת שמתה שלא לכבודה.


Verse 9


Verse 10


שמך יעקב. כתב הרמב"ן ז"ל יאמר אע"פ שהחליף שמך שרו של עשו עודך אתה נקרא יעקב, שהרי לא נשתלח לך להחליף שמך, אבל מעתה לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, וזהו שאמר ויקרא שמו ישראל עד כאן. ועל כן אמר הנביא (ישעיה מח) וישראל מקוראי.

ורבינו חננאל ז"ל פי' שקרא שמו ישראל מוסף על יעקב, כי מלת עוד פירושו בלבד. יאמר לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, כלומר יעקב וישראל, וכמוהו (ירמיה ג) לא יאמרו עוד ארון ברית ה', בלבד, כלומר לא יאמרו על ארון ברית ה' שהוא מקום השכינה בלבד, אלא אף ירושלים תהיה כולה מקום שכינתי, הוא שכתוב (ירמיה ג) בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'. וזהו כי אם ישראל יהיה שמך, פעמים יעקב ופעמים ישראל. וזהו שאמר הנביא ע"ה (ישעיה מח) שמע אלי יעקב וישראל מקוראי, וכתיב (ירמיה מו) ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל.

Verse 11


Verse 12


אתן את הארץ. כפל הלשונות בתורה לא לחנם. ויתכן על דרך הקבלה כי הארץ שהזכיר בראש הכתוב היא המדה אשר בה נתברכו שלשת האבות, בכל מכל כל. ואמר נתתי, לך אתננה, כענין שכתוב (מ"א ה') וה' נתן חכמה לשלמה, ועל כן חזר וכפל אתן את הארץ כלומר ארץ ישראל שיתן לזרעו. וכן עשה בכתוב השני ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו, שהוא מדבר גם כן למעלה, כלומר במקום המדבר עמו. וכן כתב הרמב"ן ז"ל זה לשונו על דרך האמת עלה מעליו אלהים במקום המדבר עמו, כענין שנאמר (יחזקאל ג) ברוך כבוד ה' ממקומו, ויאמר מה שהזכירו החכמים האבות הן הן המרכבה ע"כ. על כן בא הכתוב שאחריו.


Verse 13


Verse 14


ויצב יעקב מצבה במקום אשר דבר אתו ה'. חזר שנית במקום אשר דבר אתו, שהוא מדבר למטה, והוא במקום בית אל ששם העמיד המצבה, ויצב יעקב מצבה פירושו וכבר הציב, ולא הציב אותה בחזרה כי בהליכתו הציב אותה בתחילה כמ"ש בתחלת פרשת ויצא. וההפרש שיש בין מצבה למזבח, שהמצבה אינה כי אם אבן אחת והמזבח אבנים רבות, גם המזבח בונין אותו לצורך קרבן והמצבה לא לקרבן רק לנסוך ויציקת שמן. ומפני שאמר לו השם יתעלה לא יעקב יאמר עוד שמך, וכתיב ויקרא את שמו ישראל, היה לו לומר ויצב ישראל, אבל זה יורה כי לא יעקב יאמר עוד שמך אינה מניעה אלא שיקרא פעמים יעקב ופעמים ישראל כאשר נתבאר למעלה. ומזה קראו אחר כך בפרשה הזאת בעצמה בשני השמות האלו, הזכירו בשם יעקב ויצב יעקב והזכירו בשם ישראל גם כן ויסע ישראל.


Verse 15


Verse 16


ויסעו מבית אל ויהי עוד כברת ארץ לבא אפרתה. אפרת היא בית לחם, וכה"א למטה ותקבר בדרך אפרתה היא בית לחם. והעיד הרמב"ן ז"ל כי ראה בעיניו שאין ממצבת רחל לבית לחם אפילו מיל אם כן הפירוש שפירשו במלת כברת ארץ שהוא לשון כביר על שם שיש ביניהם מהלך רב, איננו. אבל הוא שם מדה כדברי רש"י ז"ל כי כברת כמו ברת והכ"ף שמוש אינה שרשית, והוא שם למדה ידועה בימים ההם.


Verse 17


Verse 18


Verse 19


ותמת רחל ותקבר בדרך אפרתה. דרשו רז"ל כבוד הנשים שתהא קבורתן במקום מיתתן, שהרי רחל מתה בבית לחם ונקברה בבית לחם, וכן מצינו בשרה ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון מתה בחברון, ונקברה בחברון, שנאמר (ברא' כג) ואחרי כן קבר אברהם וגו', וכן מצינו במרים שנאמר (במדבר כ) ותמת שם מרים ותקבר שם.


Verse 20


Verse 21


ויט אהלו מהלאה למגדל עדר. בקרוב למגדל עדר, כמו (בראשית יט) גש הלאה, (ש"א כ) החצים ממך והלאה, וכן בכאן נטה אהלו מנגד למגדל עדר, ושם באותו המקום נשלמו השבטים כי בנימין שנולד שם הוא היה תשלום השבטים, ועל זה אמר הכתוב (מיכה ד) ואתה מגדל עדר עופל בת ציון.


Verse 22


וישכב את בלהה. דרשו רז"ל בלבל יצועי אביו, וכן בתוכחת אביו כתוב (בראשית מט) אז חללת יצועי עלה, לא קנטרו אלא על העליה, לומר לך שלא חטא בשכיבה אלא בבלבול. וכן אמרו רז"ל כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה. ומפני שבלבל יצועי אביו ולא מצא יעקב לשכב את בלהה העלה עליו הכתוב כאלו שכבה. וכן אתה מוצא בבני עלי (ש"א ב) אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אהל מועד, וכתיב (שם) ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה', ואמרו רז"ל מפני שהיו מעלין את קניהן לשילה לטהר, והיו משהין אותן ומלינין אותן חוץ לבתיהן מעלה עליהן הכתוב כאלו שכבון.

ואם תחשוב מן ויסע ישראל עד שנים עשר תמצא בו תיבות כמנין השם המיוחד, ואולי יש בזה רמז שלא חטא ראובן שהרי העיד בו הקב"ה בשמו כמו שהעיד בשמותיהן של שבטים שחתם שמו בהם, הראובני השמעוני וכן כולן.

וכתב החכם רמב"ן כי מ"ש ויהיו בני יעקב שנים עשר להודיע שלא הוליד אחר השנים עשר, כי מה שבלבל יצועי אביו עשה כן מיראתו פן יוליד עוד מבלהה הפלגש, ועל כן הודיע הכתוב כי לא הוליד אחרי כן כלל. ועוד יגיד הכתוב ויהיו בני יעקב י"ב כי כולם שוים במעלה אחת בהויה אחת, וכשם שהם לא חטאו כך ראובן לא חטא.

Verse 23


בכור יעקב ראובן. במקום הזה עצמו שהוזכר חטאו הוזכר בשם בכור, ואע"פ שאבדה ממנו הבכורה בעונש זה, בא להורות שהבכורה שאבדה ממנו ונתנה ליוסף היתה בכורת ממון או בכורת כבוד שיקראו בניו שבטים, אבל בכורת יוחסין ודאי נשארה לו כי מי יוכל ליטלה ממנו, וזהו שאמר בכור יעקב ראובן זהו בכורת יוחסין שהיה בכורו של יעקב. וכן תמצא בב"ר, ויהי בשכון ישראל אמר ר' סימון קשה לפני הקב"ה לעקור שלשלת יוחסין ממקומה, הדא הוא דכתיב (דה"א ה) ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל ולא להתיחש לבכורה, אמור מעתה בכורת ממון נטלה ממנו ולא נטלה ממנו בכורת יוחסין. רבי יצחק אומר אפילו בשעת הקלקלה אין מיחסין אלא לראובן, הדא הוא דכתיב ויהי בשכון ישראל וגו' בכור יעקב ראובן. רבי יודן אמר בכור לעבודה בכור ללידה בכור לתשובה. ר' עזריה אומר אף בכור לנבואה שנאמר (הושע א) תחלת דבר ה' בהושע, ע"כ.