פתיחת התפריט הראשי

פסוק א

ויהי בימי אמרפל מלך שנער. אמרפל זה נמרוד שאמר לאברהם לפול לתוך כבשן האש, והוא הי' המלך הראשון מעשרה מלכים שמלכו בכפה עם מלך המשיח לעתיד שהוא העשירי, ותגיד לך הפרשה שהיה אברהם אבינו גבור ואיש מלחמה, כי ארבעה מלכים עשו מלחמה עם החמשה ונצחו הארבעה, ואברהם אבינו נצח את הארבעה והתגבר עליהם. ובמדרש: (ב"ר מב, ז) ארבעה מלכים אלו כנגד ארבעה מלכיות שעתידין להשתעבד בישראל: שנער, זה מלך בבל, שנאמר: (דניאל ב, לח) "אנת הוא רישא די דהבא". אלסר, זו מלכות מדי, כי אלסר הוא עיר במדי או בפרס, ו מלך עילם, זה יון, שכן דרשו רז"ל (ע"ז י א) במלכות יון: שש שנים מלכו בעילם ואח"כ נתפשטה מלכותם בכל העולם. מלך גוים, זה מלכות אדום, שהומלך על עמים רבים שונים אשר מנוהו עליהם לראש ולקצין, והוא מלך רומי שהיא עיר מקובצת מעמים רבים, כתים ויתר גוים. והכונה במדרש הזה, כי כשם שהתגבר אברהם על ד' מלכים אלו ונצח אותם ונפלו בידו, כן לעתיד לבא עתידים ד' מלכיות שיפלו ביד זרעו, וזרעו ינצחום.

פסוק ד

ושלש עשרה שנה מרדו. שעורו ובשלש עשרה, כלומר בשנת י"ג מרדו, וכן כי ששת ימים שיעורו בששת.


פסוק ה

בא כדרלעומר. יגיד הכתוב גבורת המלך הזה עם המלכים אשר אתו שהכו את הגבורים שהיו יושבים בערי החוזק והמבצר, וזהו בעשתרות קרנים, כי חוזק הבהמה הם הקרנים, והכו ג"כ לאותן שהיו עשירי העם עם ההמון שלהם, זהו ואת הזוזים בהם, ולמדך הכתוב שכיון שהכו את הרפאים והם הגבורים בתוך הערים הבצורות, אין צ"ל הגבורים שהיו במישור, זהו ואת האימים אשר בשוה קריתים. האמים הם הגבורים המטילים אימה, בשוה קריתים באורו בערי המישור. ואין צ"ל עובדי האדמה שהיו במקום מבצר בהר שלהם הוא שעיר, זהו ואת החורי בהררם שעיר, וידוע כי בני החורי היו עובדי האדמה וכן דרשו רז"ל למה נקרא שמם חורי על שם שמריחין את העפר כחויא. וטעם עין משפט הוא הסלע שבקדש שבו עתיד משה שיהא נדון בו. וטעם בחצצן תמר בחציון של תמר, הוא ארץ ישראל שהיא באמצעות העולם, שהאמורי יושב בה. והאריך הכתוב בספור המלחמה הזאת ובגבורתו הגדולה של כדרלעומר והמלכים אשר אתו שנצחו ה' המלכים עם הגבורים הגדולים היושבים בערי המבצר ועם ההמון הגדול שלהם, כדי שיתפרסם מזה ענינו ש אברהם אבינו בגבורתו הגדולה שנצח את המלכים הנוצחים, וכענין שכתוב אחרי שובו מהכות את כדרלעומר ואת המלכים אשר אתו.


פסוק י

ועמק השדים בארות בארות חמר. דרשו רבותינו כי היו בארות שבהם טיט הרבה שלוקחים מהם אדמה לבנין, ונעשה נס למלך סדום שיצא, כי היו באומות מקצתם שלא היו מאמינים באברהם שנצל מכבשן האש, וכיון שיצא זה מן החמר האמינו באברהם למפרע.


וכתב הרמב"ן ז"ל ויש לתמוה כי בודאי האומות שלא היו מאמינים בנסו של אברהם בכבשן האש, בראותם נסו של מלך סדום לא יוסיפו אמונה בהקב"ה, אבל נסו של מלך סדום היה מחזק ידי עובדי ע"ז, כי מלך סדום עובד ע"ז היה, ואפילו למאמינים נסו של אברהם אבינו היה נותן בהם ספק.


אבל באור ענין המדרש הזה כי מלך סדום נצל בזכות אברהם, ונעשה לו נס שיצא לקראת אברהם לכבדו ולברכו, ואברהם בשובו הביט בבור ההוא כי חפץ להציל המלכים ולהשיב להם רכושם. והנה כוונת החכמים כי אם נעשה למלך סדום נס לכבוד אברהם, כ"ש שיש להאמין שיעשה נס לאברהם עצמו ולהצילו מכבשן האש ע"כ.


ובמדרש ועמק השדים שהיתה מניקה אותם כשדים לתינוק. הוא ים המלח שבעונם נעשה אותו העמק מים מלוחים, וכד"א (תהלים קז) ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה.


פסוק יג

ויבא הפליט. זה עוג שפלט מהמבול, ואברהם העלה שמו על שם שכשבא לפניו היתה שרה מתעסקת בעוגות, וע"כ נתירא משה שלא יעמוד זכות זה לעוג בנו שהיה מלך הבשן, וכ"ש אם היה זה עוג ממש, כדעת רז"ל שהיה כל כך גדול, והאריך ימים עד זמנו של משה.


ובמדרש פרקי ר"א ויבא הפליט זה מיכאל, והוא הפליט שנאמר ביחזקאל, שכתוב בו (יחזקאל לג) בא אלי הפליט מירושלים.


והוא שוכן באלוני ממרא האמורי. ידוע כי שלשת רעי אברהם ענר אשכול וממרא היו אמוריים, אבל לא מצינו בכתוב שיזכיר באחד מהם לשון אמורי כי אם בממרא לבדו, וגם לא מצינו שיהיה נזכר במקום אחר זולתי בכאן. והענין מפני שהזכיר ברית, וכדי שלא תבין כשתאמר והם בעלי ברית אברם ששלשתן נתנו לאברהם עצת המילה, כי לא נתן לו העצה כי אם ממרא לבדו, שכך הזכירו ז"ל, וע"כ הזכיר האמורי מלשון אמירה, שהוא אמר לו ומה אם הקב"ה מבקש את נפשך לא היית מוסרה לו, אבר אחד על אחת כמה וכמה, ועוד מי הצילך מן המלכים ומן הרעב, ומי הצילך מאור כשדים כ"ש שיציל אותך עכשיו, וזהו לשון ממר"א נוטריקון מ"לכים מ"ילה ר"עבון א"ש. ומצינו לשון אמירה במצות מילה (תהלים קיט) שש אנכי על אמרתך.


פסוק יד

וישמע אברם כי נשבה אחיו. התלבש גבורה כששמע הענין, ומיד וירק את חניכיו ילידי ביתו. ולמדך הכתוב כי אנשיו בני ביתו הסמוכים על שלחנו היו שמנה עשר ושלש מאות.

ובמדרש י"ח ושלש מאות זה אליעזר שעולה בגימטריא שי"ח. ויש לשאול כי לפי המדרש הזה שמנה עשר ושלש מאות אינו כפשוטו אלא חידה על אליעזר לבדו, ואין לנו להוציא המקרא מידי פשוטו, שהרי הכתוב מעיד על ילידי ביתו שהם שי"ח.

אבל הענין היה כי כל המספר הזה היו ילידי ביתו של אברהם אוכלי שלחנו, ואחר שנזדרז לצאת למלחמה מיעט אותן וריקנן, לפי שהזכות הוא המנצח לא רבוי עם, ולכך צוה שיחזרו כל החוטאים כדין תורה ביוצאי מלחמה שאמר הכתוב (דברים כח) מי האיש הירא וגו'. וזהו לשון וירק שכולל לשון זיין ולשון מיעוט מלשון רק. וכיון שנתמעטו מצא אברהם את עצמו עם אליעזר לבדו, ואע"פ שכתוב חניכיו ביו"ד יש בכלל מאתים מנה ויש בכלל חניכיו חניכו, ולומר כי כל חניכיו עמדו עם חניכו, הוא אליעזר לבדו. ומה שאמר אחיו והיה בן הרן אחיו, הודיענו בזה יופי מדתו ומעלתו של אברהם, כי קנא אל הדבר ופנה אל האחוה ולא פנה אל המריבה שהיה ביניהם, אבל נזדרז בדבר כאלו היה אחיו ממש.

וירדוף עד דן. עד שחלה עליהן מדת הדין. וכן אמר ישעיה (ישעיה מא) ירדפם יעבור שלום וגו'.

ובמדרש וירדף עד דן, שם תשש כחו לפי שעתידים בניו להעמיד שם ע"ז, הוא שכתוב (מלכים א יב) וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן.

פסוק טו

ויחלק עליהם לילה. כלומר שהחשיך ואעפ"כ לא נמנע מלרדפם עד חצי הלילה.

ובמדרש אמר לו הקב"ה לאברהם אתה הרגת בשונאי מחצות הלילה עד הבקר, חייך אני אהרוג בשונאי בניך מחצות הלילה עד הבקר, שנאמר (שמות יא) כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים . המדרש הזה יורה כי מלחמתו היתה מחצות הלילה עד הבקר.

ולפי פשוטו של מקרא נ"ל כי כל הלילה לא שכב לבו ולא ראה שינה, אך התעסק להלחם כנגדם כל הלילה, חצי הלילה רדף וחציו הכה, וזהו ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם וירדפם, כלומר שהכם בחציו האחרון אחר שרדפם בחציו ראשון.

עד חובה עד שהודו בחיובם שקרה להם מן השמאל ונתברר להם שהיו חייבים במקום במדת הדין, כענין שכתוב (בראשית מד) האלהים מצא את עון עבדיך, ולכך היו נופלים בשמאלו של אליעזר המכה בהם, זהו משמאל לדמשק, כי מלת משמאל נמשכת למעלה ולמטה, ויתפרש כן עד חובה אשר משמאל וכן משמאל לדמשק, ותמצא כמוהו (תהלים נ) מציון מכלל יופי, שהיא משמשת למעלה ולמטה.


פסוק יח

ומלכי צדק מלך שלם, זה שם בן נח. והוא כהן לאל עליון. ע"ד הפשט כהן משרת ומפני שיש בכל האומות כהנים משרתים למלאכים הנקראים אלהים, כמ"ש (שמות ו') מי כמוכה באלים ה' ע"כ יקרא הקב"ה אל עליון כי עליון על כל אלהים וגבוה על כל גבוהים הוא, ועל דעת רז"ל כהן ממש היה ולכך נתן לו אברהם מעשר שנאמר ויתן לו מעשר מכל:

פסוק יט

קונה שמים וארץ. אין להבין קונה ממוכר, אבל פירוש קונה זוכה מלשון רז"ל בהרבה מקומות קנה חברו כלומר זכה לעצמו, כלשון המגביה מציאה לחברו קנה חברו אין הכוונה בו שקנה מאחר:

ודע כי כל יש קנין כי האין אינו קנין ולפי שהוא יתברך הוציא העולם יש מאין מזכיר הכתוב לשון קנין קונה שמים וארץ, וא"כ באור מלת קונה ששם אותן לישראל:

אבל בב"ר נראה שהבינו החכמים מלת קונה כפשוטו שקנאן מאחר והוא החומר הראשון שממנו ברא הכל והוא שדרשו קונה שמים וארץ ממי קנאן כהדין דאמר פלניא עינוהי יאי שערוהי לא יאי בתמיה, ובאור זה כי ממה ששבח את העינים לא תבין מזה שאין שערו נאה כי כולו נאה אבל לא בא ספור השבח אלא במה שהיה מדבר, וכן בבריאת העולם כשהוא אמר קונה שקנאן מהחומר לא תבין שאותו חומר קדמון היה אצלו מתחלה כי גם החומר מחדש בראו וחדשו מאין:

ויברכהו ויאמר ברוך אברם וכו' וברוך אל עליון. הקדים מלכי צדק ברכת אברהם לברכת אל עליון וחטא בזה כי היה לו להקדים ברכת הש"י כענין שמצינו בדוד ע"ה (שמואל א' כ"ה) ברוך ה' אלהי ישראל אשר שלחך היום הזה לקראתי וברוך טעמך וברוכה את וגו' והיה ענשו שנטלה ממנו כהונתו ונתנה לאברהם הוא שאמר דוד במזמור (תהלים ק"י) נאם ה' לאדני שב לימיני, שהוא מיוסד על אברהם שקראו דוד אדני מפני שהיה זקנו, אמר נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק, כלו' בסבת אותו הדבור שהיה שלא כהוגן שהקדים בו"ד לברכת השם יתברך, ומה שדן יהודה לתמר בשרפה שהיתה בתו של שם לא היה יודע שנטל ממנו כהונתו:

וכפי דעת המדרש קונה שמים וארץ יחזור לאברהם שכן אמרו במדרש משלי (משלי י"ז) בפסוק טוב פת חרבה ושלוה בה, זכה אברהם לקנות שמים וארץ שנאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ, שזכו בניו לנחול את התורה שנתנה מן השמים, וארץ שזכו בניו לפרות ולרבות כעפר הארץ:


פסוק כג

אם מחוט ועד שרוך נעל. הראה בזה אברהם כח נדיבתו שלא רצה ליהנות משלל המלכים ואפילו הדברים שאין להם דמים ונשבע בזה ואמר הרימותי ידי והוא לשון שבועה כלשון (במדבר י"ד) נשאתי את ידי, ואמר הרימותי ידי אל ה' להיות הקדש הכל לפניו ואם אקח מכל אשר לך, ומפני זה אמר הרימותי ידי ולא אמר נשאתי, לפי שההקדש נקרא תרומת יד כענין שכתוב (שמות ל"ד) תרומת כסף ונחשת:

והגאון רבי סעדיה כתב אם מחוט ועד שרוך נעל הזכיר הכתוב הצומח והחי והדומם שהם הקנינים כולם שהם ברשות המדבר אם מחוט זה הצומח וכולל התבואה והפירות, ועד שרוך נעל זה החי וכולל הבהמות והעופות, ואם אקח זה הדומם וכולל הכסף והזהב ואבנים טובות ומרגליות, ולכך הוסיף ואמר ואם אקח מכל אשר לך וגו':

ובמדרש אם מחוט ועד שרוך נעל, אמר לו הקב"ה לאברהם אתה אמרת אם מחוט חייך שאני נותן לבניך מצות ציצית שנקרא חוט שנאמר (במדבר ח') ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת ומתרגמינן חוטא דתכלתא, וטהר את בניך במזבח שהיה מוקף בחוט הסקרא, אתה אמרת ועד שרוך נעל חייך שאני נותן לבניך מצות רצועה של תפילין ומצות אכילת הפסח שכתוב בו (שמות י"ב) ונעליכם ומצות יבמה שכתוב בה (דברים כ"ה) וחלצה נעלו, וכן בלשון נעל אני עתיד ליפרע מעשו שנאמר (תהלים ס') על אדום אשליך נעלי וכן בלשון נעל אני משבח את בניך שנאמר (שה"ש ז') מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב: