רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/בכורות/פרק ח

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

מי שנולד לו בן בכור חייב לפדותו בחמש סלעים כסף לאחר שיהיה בן שלשים יום כדכתיב ופדויו מבן חדש תפדה. ואחר שיהיה בן שלשים יום יפדנו מיד לא יאחר מצותו. כמו שאמרו חכמים ז"ל מכילתא ושמרתם את המצות קרי ביה ושמרתם את המצוות אם באת מצוה לידך אל תחמיצנה. וכן אם היו לו כמה נשים חייב לפדות פטר רחם שלהן דבפטר רחם תלה רחמנא. ואם מת הבן אחר שלשים יום חייב האב ליתן לכהן ה' סלעים בפדיונו. אבל אם מת בתוך ל' יום אין נותן לכהן כלום. וה' סלעים הוא שתי אוקיות וחצי שקל למשקל הישר שבקלוני' לפרש"י שפירש במסכת בכורות ובפרשת ואלה המשפטים גבי שלשים שקלים של עבד. ולדברי הגאונים ז"ל הוא משקל אלף ותשע מאות ועשרים שעורים כסף. ומביא בנו לכהן וחמש סלעים עמו. ומצאתי תקון הגאונים וז"ל. ותקון גאונים לסדורי מנהגא דפדיונא וברכתא דיליה הכי. דמייתי ליה אבוה קמיה דכהנא ומודע ליה לכהנא דבכור פטר רחם הוא. ולשייליה כהנא מאי בעית טפי בריך בוכרך דין או חמשה סלעים דמיחייבת למיפרקיה בהו. וליהדר ליה בוכרא בעינן טפי והילך חמש סלעים בפירקוניה. ובהדי דיהיב ליה מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן ושהחיינו וכו'. והדר מזגי ליה לכהנא כסא דחמרא ומייתי אסא ומברך כהנא בפ"ה ובורא עצי בשמים בא"י אמ"ה אשר קידש עובר ממעי אמו ולארבעים יום חלק אבריו מאתים וארבעים ושמנה אברים שיש בו ונפח בו נשמה דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה עור ובשר הלבישו ובעצמות ובגידים סככו כדכתיב עור ובשר תלבישני ובעצמות ובגידי' תסוככני וזימן לו מאכל ומשתה וזימן לו שני מלאכי השרת לשומרו במעי אמו כדכתיב חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי. אביו אומר זה בני בכור ואמו אומרת זה בני בכור שבו פתח הקדוש ברוך הוא דלתי בטני. ה' סלעים נתחייבו ליתן לכהן בפדיונו כדכתיב ופדויו מבן חדש תפדה בערכך חמשת שקלים בשקל הקודש עשרים גרה השקל ונאמר אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור בהמה הטמאה תפדה. כשם שזכה בכור זה לפדיון כך יזכהו לתורה לחופה ולמעשים טובים בא"י מקדש בכור ישראל לפדיונו. ומברך הכהן את הבן ומחזירו לאביו ואמו. וכי פריק איהו לנפשיה מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון בכור. ולא נהגו לברך הכהן ברכה זו בצרפת ובאשכנז דלא מצינו שמברכין שום ברכה שלא הוזכרה במשנה או בתוספתא או בגמרא. כי אחרי סידור רב אשי ורבינא לא נתחדשה ברכה. ועוד למה יברך הכהן אינו עושה שום מצוה אלא מקבל מתנות כהונה ותחילת הברכה קשיא אשר קידש עובר במעי אמו אי קדושת בכור קאמר בפטר רחם תלה רחמנא. ואף בכור בהמה שהוא קרב לגבי המזבח אין קדוש עד שיצא לאויר העולם. ור"י נסתפק אם מת הבן אם האב מברך שהחיינו כיון שמזכיר צערו. או שמא מברך מ"מ כיון שזכה לקיים המצוה. ולאחר שקבל הכהן ה' סלעים בכסף או בשוה כסף מיד אבי הבן אם ירצה הכהן יחזירנו לו כדאמרי'. וכן היה מנהגו של ר' טרפון שהיה נוטל ומחזיר. אבל אבי הבן צריך שיכוין לתת במתנה גמורה. כדאמרינן בפרק יש בכור דף נא: רב חנינא הוה רגיל דהוה שקיל ומהדר. חזיה לההוא גברא דהוה אזיל ואתי לקמיה. אמר ליה לאו גמרת ויהבת מדעם ביש עבדת הילך ואין בנך פדוי. ומיהו אם נתן לכהן ה' סלעים על מנת להחזיר בנו פדוי כדאיתא בפ"ק דקידושין דף ו: אבל אין ראוי לכהן שיעשה זה שנראה כמשחית ברית הלוי. הכהנים והלוים פטורין מפדיון הבן ולא עוד אלא אפי' כהנת ולויה הנשואות לישראל פטר רחם שלהן פטור דבפטר רחם תלה רחמנא. וכן לויה דאיעברה מעובד כוכבים בנה פטור מה' סלעים. אבל כהנת שנתעברה מעובד כוכבים הבן חייב לפדות את עצמו. דכיון שנבעלה לעובד כוכבים נתחללה מקדושתה והויא לה זרה. וכהן שמת והניח בן חלל בתוך שלשים יום חייב הבן לפדות את עצמו שלא זכה האב בפדיונו. לאחר שלשים יום אין הבן חייב לפדות את עצמו שכבר זכה האב בפדיונו:

סימן ב

וכן בכור בהמה טהורה נוהג בזמן הזה. וצריך הישראל ליטפל בו בבהמה דקה שלשים יום ובגסה חמשים יום ואח"כ נותנו לכהן. והכהן שומרו בביתו ומגדלו עד שיפול בו מום והכהן צריך לקבלו ואינו רשאי לסרב משום דהוי כמבזה מתנות כהונה ואינו מודה בהן. ואסור להכניסו לכיפה ויעמוד שם עד שימות. ולא מיבעיא ישראל דאסור שהרי צריך לקיים מצות נתינה ולהמתין שם עד שיזדמן לו כהן שיתנהו לו ואפילו יותר משלשים יום לדקה וחמשים לגסה. והא דתנן עד מתי חייב ליטפל בו היינו אפי' בא הכהן לקבלו תוך זמן הזה כדקתני התם משום כהן המסייע בבית הגרנות שמצילו מטפולו כדי שיתנהו לו. אלא אפילו קבלו כהן לא שרי ליה להכניסו לכיפה דלא מישתמיט בשום דוכתא הכי גבי בכור כי היכי דאמר גבי הקדש ע"ז דף יג. אין מקדישין בזמן הזה ואם הקדיש בהמה תעקר איזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה. וכן תנן בפרק כל פסולי המוקדשין דף לה. מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל אלמא שהיו רגילין להמתין עד שיפול בו מום. אע"פ שיש טורח גדול בטיפולו ואסור בגיזה ועבודה ויכול לבא לידי תקלה. ויש ליתן טעם למה חלקו בין בכור בזמן הזה למקדיש בזמן הזה משום דבכור דשרי בנפילת מום בלא פדיון איכא הפסד קדשים אם היה כונסו לכיפה. אבל מקדיש דאפילו אי נפל ביה מומא לא שרי בלא פדיון וכדפריק ליה מיבעיא ליה להשליך הדמים לאבוד אם כונסו לכיפה אין כאן הפסד קדשים. ואסור לגרום בו מום כדתניא כל מום לא יהיה בו מנין שלא יגרום לו ע"י דבר אחר שלא יביא בצק או דבילה ויניח על גבי אזנו כדי שיבא הכלב ויטלנו ת"ל כל מום. ואם הטיל בו העובד כוכבים מום אם הוא לדעת ישראל אסור ואם לאו מותר כדתנן שם. מעשה בזכר של רחלים ושערו מדולדל ראהו קסדור אחד ואמר מה טיבו של זה ואמרו לו בכור הוא ואינו נשחט אלא א"כ היה בו מום נטל פגיון א' וצרם באזנו ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו ראה שהתירוהו הלך וצרם באזני בכורות אחרים ובא מעשה לפני חכמים ואסרו זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור ושלא לדעתו מותר. ולכשיהיה בו מום יביאנו אצל חכם לראות אם הוא מום קבוע לישחט עליו והחכם ישאל איך נפל בו המום. וצריך הכהן להביא עדות שמום זה נפל מעצמו כי נחשדו הכהנים להטיל בו מום בבכור. ואפי' בנו ובתו נאמנין להעיד שמעצמו נפל בו המום. אבל לא אשתו דאשתו כגופו דמיא. ועד מפי עד כשר לעדות. והאידנא שאין חכם ומומחה צריך שלשה להתיר בכור. ואין מתירין אלא במום מובהק אבל לא בדוקין שבעין וכיוצא בהן שאין בקיאין בהן האידנא. ואם נמצא טרפה יקבר העור והבשר. ואם הוא כשר יכול הוא להאכילו אף לעובד כוכבים. ומצוה להפקיע קדושת הבכור קודם שיצא לאויר העולם כדי שלא יבא לידי תקלה ולהכשל בו בגיזה ועבודה דאמרינן בפרק בתרא דבכורות דמעשר בהמה בטלו בזמן הזה משום תקלה ופריך אי הכי בכור נמי. בכור בדידן תליא מלתא מרחם קדוש. הכי קאמינא לקנינהו לאודנייהו לעובד כוכבים דלא ליקדשו מעיקרא אפשר כדרב יהודה דאמר מותר לאדם להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם. ובהכי עדיף טפי משום דלא מפקע ליה מקדושת בכורה לגמרי. אבל אי מקני אזנייהו לעובד כוכבים מפקיע ליה מקדושת בכור לגמרי והאידנא דלא בקיאינן למיעבד כדרב יהודה לפי שצריך דקדוק ועיון גדול להטיל מום קודם שיצא רוב ראשו ואע"ג דגדי באודניה ואימרא בשפתי' טוב יותר להפקיע קדושת בכורה ולהקנות אוזן לעובד כוכבים ממה שיבא לידי תקלה. והא דאמרינן בפ"ק דבכורות דף ג: רב מרי בר רחל הויין ליה חיותא הוי מקני אודנייהו לעובד כוכבים ואסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים וכלו חיותא דרב מרי בר רחל. ומאחר דיהיב להו לכהנים ואסר להו בגיזה ועבודה אמאי מקני לאודנייהו לעובד כוכבים דאימר אתי בהו לידי תקלה א"ה אמאי כלו חיותיה. משום דמפקע להו מקדושתייהו. והאמר רב יהודה מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם. התם מקדושת מזבח מפקע להו מקדושת כהן לא מפקע להו. ואיכא דאמר רב מרי בר רחל ידע לאקנויי קנין גמור. וכ"ע לא ידעי לאקנויי קנין גמור. וחזי ליה איניש אחרינא וסבר רב מרי בר רחל מלתא בעלמא הוא דעביד ואתו בהו לידי תקלה. והאידנא היה אומר ר"ת ז"ל שטוב להקנות לעובד כוכבים כדי שלא יבוא לידי תקלה. אף ע"ג דחזינן שנענש רב מרי דכלו חיותיה משום דרב מרי היה מקנה לעובד כוכבים אוזן העובר עצמו ואיכא הפקעה בגוף העובר אבל אם מקנה לעובד כוכבים אוזן האם אין חשש עונש בדבר. וכן מוכח שהיה מקנה אוזן העובר דקאמר ומקני לאודנייהו ואסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים אלמא דכולהו בעובר איירי. ועוד היה אומר ר"י בימי רב מרי שהיה בקיאין לעשות כדרב יהודה להטיל בו מום קודם שיצא לאויר העולם אסור לעשות על ידי הפקעה. אבל האידנא שאין אנו בקיאין בכך מוטב שיקנה לעובד כוכבים משיביאו לידי תקלה. וכן מוכח מההיא שהבאתי מפרק בתרא דבכורות דאי לאו דאפשר לעשות כדרב יהודה היה לנו לתקן שימכרו לעובד כוכבים משום חשש תקלה. ולדידן שאין אנו בקיאין הוי כאי אפשר ולאידך לישנא נמי דקאמר דנענש רב מרי משום דכ"ע לא ידעי לאקנויי יש לומר נמי דרב מרי שהיה יודע לעשות כדרב יהודה לא היה לו לעשות דבר שיכולין לטעות. אבל לדידן לא אפשר לן בע"א. ועוד היה אומר ר"ת דרב מרי לא היה מקנה אזן העובר לעובד כוכבים דהוי דבר שלא בא לעולם אלא שהיה מקנה הבהמה לאזני עוברה והוי כמו דקל לפירותיו וטעו אינשי וסברי דאזן העובר הוי מקנה והוו כמו פירות דקל ואתו לידי תקלה. אבל אם מקנה אזן האמהות שרי דלא אתו למיטעי. הלכך טוב להקנות אזן האמהות לעובד כוכבים. ולפירש"י שפירש דמעות קונות בעובד כוכבים צריך למכור לו בכסף אזן האם. ולפירוש רבינו תם דפירש משיכה בעובד כוכבים קונה צריך שימשוך העובד כוכבים הבהמה לרשותו או לסימטא. הילכך להסתלק מן הספק היה צריך שיתן העובד כוכבים דמים וגם ימשוך הבהמה לרשותו או לסימטא. והמחוור שבכולן הוא שיקבל פרוטה מן העובד כוכבים ויקנה לו מקום שהבהמות עומדות שם ויקנה לו אזן הבהמה. והכהנים והלוים חייבין בבכור בהמה טהורה:

סימן ג

וכן פטר חמור נוהג בזמן הזה וצריך לפדותו מן הכהן בשה ואפי' כחוש שוה כל דהו. אבל אם פודהו בשאר דברים צריך לפדותו כפי שוויו. וקודם שיפדנו אסור בהנאה ואם לא רצה לפדותו עורפו בקופיץ מאחוריו. ומצות פדייה קודמת דכתיב ואם לא תפדה וערפתו. וכהנים ולוים פטורין מפדיון פטר חמור:

סימן ד

ואין ליתן לכהנת בכור בהמה ולא פדיון הבן. דאמר בפ' הזרוע דף קלא: עולא יהיב מתנתא לכהנתא אלמא קסבר עולא כהן ואפילו כהנת איתיביה רבא לעולא מנחת כהנת נאכלת מנחת כהן אין נאכלת ואי אמרת כהן ואפי' כהנת והכתיב כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. אמר ליה ומטונך אהרן ובניו כתיב בפרשה. אלמא דפשיטא כל היכא דכתיב אהרן ובניו אמרינן כהן ולא כהנת ובפרשת מדבר סיני כתיב ויתן משה את כסף העודפים לאהרן ולבניו ואיתקש להדדי בכור אדם ובכור בהמה טמאה דלא כפי' רש"י בפ"ק דקידושין דף ח. גבי הא דרב כהנא שקל סודרא לפדיון הבן דרב כהנא לא היה כהן אלא בשביל אשתו היה לוקח שהיתה כהנת:

הדרן עלך הלכות פדיון בכור וסליקא לה מסכת בכורות