רי"ף על הש"ס/תענית/דף ב עמוד ב

הלכות רב אלפס

גמ' מאן יחידים אמר רב הונא רבנן ואמר רב הונא יחידים מתענין ג' תעניות שני וחמישי ושני תניא נמי הכי יחידים מתענים שני וחמישי ושני ומפסיקין בראשי חדשים ובימים טובים הכתובים במגילת תענית והאידנא דקא בטלה מגילת תענית אין מפסיקין אלא בחנוכה ופורים ודוקא ביחיד אבל צבור לא דתנן אין גוזרין תענית על הצבור בראשי חדשים בחנוכה ופורים ואם התחילו אין מפסיקין:

(דף י:) ת"ר לא יאמר אדם תלמיד אני אין אני ראוי לכך אלא כל התלמידים ראויין לכך איזהו יחיד ואי זהו תלמיד יחיד שראוי למנותו פרנס על הצבור תלמיד כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה ואפי' במסכת כלה:

ת"ר לא כל הרוצה לעשות את עצמו יחיד עושה והתלמידים אין עושין את עצמן יחידים ד"ר מאיר ר' יהודה אומר עושה וזכור לטוב שאין שבח הוא לו אלא צער הוא לו תניא אידך לא עם הארץ הרוצה לעשות את עצמו יחיד עושה והתלמידים עושין דברי ר"ש בן אלעזר רשב"ג אומר דבר של שבח אינו עושה דבר של צער עושה:

תנו רבנן הרי שהיה מתענה על החולה ונתרפא על הצרה ועברה הרי זה מתענה ומשלים ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין הרי זה מתענה ומשלים ממקום שאין מתענין למקום שמתענין ה"ז מתענה עמהן שכח ואכל ושתה אל תראה בפניהם ואל ינהג עידונין בעצמו אמר רב יהודה אמר רב כל המרעיב עצמו בשני רעבון ניצול ממיתה משונה שנאמר ברעב פדך ממות פדך ממות מרעב מיבעי ליה אלא מתוך שהרעיב עצמו בשני רעבון ניצול ממיתה משונה אמר ר"ש בן לקיש אסור לאדם שישמש מטתו בשני רעבון שנא' וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב תניא חשוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון:

ת"ר בזמן שהצבור שרויין בצער יחיד הפורש מהן שני מלאכי השרת המלוין לו מניחין ידיהם על ראשו ואומרים פלוני שפירש מן הצבור אל יראה בנחמת צבור תניא אידך בזמן שהצבור שרויין בצער אל יאמר אדם אלך אני ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי ואם עשה כן עליו הכתוב אומר הנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן מה כתיב בתריה ונגלה באזני ה' צבאות זו מדת בינונית מדת רשעים מהו אומר אתיו אקחה יין ונסבאה שכר מה כתיב אחריו הצדיק אבד ואין איש שם על לב וגו' וכל המצטער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הצבור שנאמר וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה וכי לא היה לו למשה כר או כסת לישב עליו אלא כך אמר משה הואיל וישראל שרויין בצער אף אני אהיה עמהם בצער ושמא יאמר אדם מי מעיד בי אבני ביתו וקורות ביתו של אדם הן מעידין עליו שנאמר כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה:

רבנו ניסים (הר"ן)

ולפי זה אין היחידים מתחילין להתענות בארץ ישראל עד ר"ח כסליו אלא מיהו איכא נסחי דגרסינן עלה דהא מתני' דתנן בג' במרחשון שואלין את הגשמים ר"ג אומר בז' בו אמר רב חסדא הלכה כר"ג ולפי זה חזר לשונו דאמימר להיות לישנא דגמרא והלכך קי"ל כסתם מתני' אבל כפי נוסחאות שגורסות א"ר אלעזר הלכה כר"ג וזו היא גירסתו של הרב אלפסי ז"ל קרוב הדבר דקי"ל כר' יוסי ואין מתחילין היחידים להתענות בארץ ישראל עד ר"ח כסליו אבל הרב אלפסי והר"ם במז"ל סמכו על סתם מתני'. ומיהו כל זה אין לו ענין אלא בא"י אבל בגולה כיון שמאחרין את השאלה עד ששים בתקופה נראה לי שאם לא ירדו גשמים עד ששים בתקופה ממתינין אח"כ כדי שיעור שלש רביעיות באומד הדעת ואם לא ירדו התחילו היחידים מתענין וגוזרין שאר תעניות משם ואילך על הסדר השנוי במשנתינו ולא נתבארו אצלי יפה דברי הר"ם במז"ל שכתב בזה בפרק שלישי מהלכות תענית:

גמ' ואמר רב הונא יחידים מתענין ג' תעניות שני וחמישי ושני: פירוש לפי שאין גוזרין תענית על הצבור לכתחלה בחמישי שלא להפקיע שערים כדתנן לקמן באידך פירקין [דף טו ב] ויתבאר שם בס"ד וקמשמע לן רב הונא דלאו דוקא על הצבור אלא הוא הדין נמי ליחידים שאין מתחילין להתענות בחמישי. ודוקא היחידים אבל צבור לא דתנן אין גוזרין תענית על הצבור וכו' ואם התחילו אין מפסיקין טעמא דמילתא דתענית יחיד לא אלים לבטל י"ט הכתובים במגלת תענית כדתניא לקמן בגמרא [דף יב א] יחיד שקבל עליו תענית ב' וה' של כל השנה וארע' בו יו"ט הכתובים במגלת תענית אם נדרו קודם לגזרתנו כלומר שנדר קודם שנתקנה מגלת תענית יבטל נדרו את גזרתנו ואם גזרתנו קודמת לנדרו תבטל גזרתנו את נדרו. ואיכא למידק אמאי תבטל גזרתנו את נדרו והא בשבתות ויו"ט שהן מן התורה תנן בנדרים בפרק פותחין (דף סו א) שפותחין לו לאדם בשבתות וי"ט כלומר שאומרים לו אילו היית יודע שאסור להצטער בשבתות וימים טובים כלום היית נודר אם אמר לאו מתירין אותו אלמא צריכין להתרת חכם וכן בדין שהרי הנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות תרצו בזה דכי אמרינן ידחה נדרו משום גזרתנו היינו לומר שילך אצל חכם ופותח לו בכך כדרך שפותחין בשבתות וי"ט עוד אמרינן דאע"ג דנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות וי"ט ושבתות צריכין היתר חכם אפי' הכי בי"ט אלו של דבריהם עשו בהם חזוק יותר משל תורה ושני תירוצין אלו נדחין מדאשכחן בירושלמי נדר להתענות ונמצאו שבתות וי"ט לוקה ואינו צריך היתר חכם נדר להתענות ונמצאו י"ט של מגלת תעניות ר' חזקיה ור' יודן תרוייהו אמרי ר' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא חד אמר מתענה ואינו משלים וחד אמר לוקה ואינו צריך התרת חכם הרי דאמרו כאן שאינו צריך התרת חכם אלמא כי קא אמרי' ידחה נדרו לא בהתרת חכם קאמרי' ובשבתות נמי אמרי' הכי אלמא דלאו מפני שדברי חכמים צריכין חזוק קאמרינן:

אלא עיקרן של דברים דהאי נדר דאמרי' הכא דידחה לא נדר ממש הוא אלא קבלה דתענית בעלמא וקבלה דתענית לא חמירא כנדר גמור למיעקר יו"ט ואפילו דמגילת תענית לפי שאינה אלא קבלה לדבר מצוה ולא נדר גמור כדאמרי' בגמרא [דף יב ב] גבי לוה אדם תעניתו ופורע וכי נדר הוא ואמרי' נמי לא יהא אלא נדר ואעפ"כ כשנדרו קודם לגזרתנו כיון שבשעה שיצאה קבלה מפיו היתה לדבר מצוה שוב אין כח בגזרתנו לבטלה זהו דין תענית יחיד אבל תענית צבור הרי הוא כנדר גמור לפי שיש כח בב"ד לגזור תענית ביו"ט של דבריהם ומשום הכי אמרינן דאם התחילו אין מפסיקין:

כל ששואלין אותו דבר הלכה וכו': במסכת כלה פי' שיודע מקומה ולא פירושה ומשום זה אינו ראוי למנותו פרנס על הצבור אבל אילו היה יודע פירושה יחיד הוא כדאמרי' בפרק אלו קשרים (דף קיד א) איזהו יחיד שראוי למנותו פרנס על הצבור כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה ואפי' במסכת כלה והאי אפי' במסכת כלה יש שפירשו בו שהיא קלה והאי אפילו לקולא אתמר אבל אחרים פירשו שאין רגילות ללומדה והאי אפי' לחומרא אתמר:

והתלמידים עושין עצמן יחידים: התלמידים אע"פ שאינן יחידים עושין עצמן יחידים: ר' יוסי אומר אע"פ שאינו תלמיד עושה עצמו יחיד מפני שצער הוא לו:

הרי שהיה מתענה על הצרה ועברה או על החולה ונתרפא הרי זה מתענה ומשלים: מסתברא שלא יומו בלבד הוא משלים אלא כל הימים שקבל עליו להתענות וא"ת ואפילו יומו אמאי והא תנן לקמן בפרק סדר תעניות האלו (דף יט א) היו מתענים וירדו להם גשמים קודם חצות לא ישלימו תירץ הראב"ד שלא אמרו שם כן אלא בתענית של גשמים שאין צרה עוברת לגמרי אלא צרת הגשמים בלבד אבל בשאר צרות מפני שאינן כן אמרינן דמתענה ומשלים אבל מדברי הר"ם במז"ל בפרק א' מהלכות תענית נראה שעל היחיד אמרו שהוא מתענה ומשלים בכל הצרות כולן והיינו דקא מייתי לה הכא גבי תענית של יחידים וההיא דאמרינן התם לא ישלימו בתענית צבור דוקא הוא שאין מטריחים על הצבור אלא כפי הצורך בלבד והיינו דתני לה התם בלשון רבים לא ישלימו:

ההולך ממקום שמתענים למקום שאין מתענין הרי זה מתענה ומשלים: כל התעניות שקבלו בני עירו שחייב לעשות כחומרי מקום שיצא משם:

אל יתראה בפניהם: מפני שמתקנאין בו:

ניצול ממיתה משונה: שאינו מת לא בחרב ולא ברעב אלא על מטתו:

אסור לאדם שישמש מטתו בשני רעבון: ואע"ג דאמרינן בפרק יש נוחלין (דף קכ א) גבי יוכבד שהורתה בדרך ולידתה בין החומות ואכתי היה רעב דכתיב כי זה שנתים וגו' ועוד חמש שנים היינו טעמא משום דאיסור תשמיש בשני רעבון אינו אלא משום שישראל שרויין בצער ויורדי מצרים יודעין היו בעצמן שהן שבעים ויוסף נמי יודעין היו בו שהוא שרוי בריוח אבל יוסף היה סבור שהן שרויין בצער ולפיכך לא שמש:

חשוכי בנים: חסירי בנים שלא קיימו פריה ורביה: שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם אחד מימינו ואחד משמאלו שנאמר כי מלאכיו יצוה לך:

זו מד' בינונית: שיראין מן המיתה שנאמר כי מחר נמות. אבל ברשעים הוא אומר והיה כזה יום מחר גדול יתר מאד:

והצדיק אבד: מפני רעות של אלו נאסף הצדיק שאין הקדוש ברוך הוא רוצה שיבקש עליהם רחמים:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט