קונטרס ומעיין/מאמר א

קונטרס ומעין מבית ד' * מאמר הבא

פרק א

ומעין מבית ד' יצא והשקה את נחל השטים (יואל ד' יח). הנה במד"ר (בלק פ"כ) מפרש "שטים" לשון שטות. דהנה בספר השרשים בשרש שטה פירש שטים מלשון הטיה, וכמו "כי תשטה אשתו" פירש"י: "כי תשטה – תט מדרכי הצניעות", והתרגום על "ויט אליה" (בראשית לח,טז): "וסטא לוותה". ועל שם זה נקרא היצה"ר שטן, על שם שמשטה ומטה את האדם מדרך הטוב, ואח"כ משטין למעלה ונוטה אל הקטרוג. וזהו ג"כ מה שמפרש במדרש "שטים" לשון שטות, כי ענין השטות הוא ההטיה מדרך האמת. וכן מצינו בדרז"ל שחברו ב' ענינים אלו, וכדאיתא בגמרא (סוטה ג,א) על פסוק "כי תשטה אשתו", אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, הרי שהשטה ושטות הוא ענין אחד, שהוא ההטיה מדרך האמת ודרך הטוב (ועמ"ש במהרש"א בחדא"ג על מאמר הנ"ל).

והענין הוא, דהנה מה שהאדם בא לעבור על דרכי התורה ולהמשך אחרי תאוות לבו להתענג בתענוגי בני אדם (אפילו בדברים המותרים, כאשר מענג נפשו בתענוגי ותפנוקי בני אדם יותר ממה שמוכרח לו לצורך קיום גופו, הרי זה גם כן העברה על דרכי התורה, שמחוייב כל אחד ואחד לקדש את עצמו במותר לו, כמו שכתב החנוך שהוא מ"ע דאורייתא, וכן הסכים בספרן של בינונים (פ' למ"ד), ולא הותר רק מה שהוא לצורך קיום גופו, וגם זה לא ירצה בהתענוג גשמי שבהמאכל על דרך משל, כי אם בכדי שיוכל לעבוד את בוראו בכח האכילה ההיא, וכן בכל דבר צריך להיות כוונה לשם שמים. אבל כשמכוון להנאת ותענוג נפשו, וכל שכן מה שהוא לו למותר ורק לעידון ולתענוג, הנה כשנמשך אחר זה הרי זה העברה על דרכי התורה, והוא רע גמור לפי שעה כו' כמו שנתבאר בספרן של בינונים (ח"א פ"ז). וסיבת ההמשכה אחרי התאוות ותענוגים גשמיים הוא ע"י הסתת היצה"ר, לומר לו כי טוב לפניו דבר זה וכי תאוה הוא לעינים, וכמו שכתוב בחטא עץ הדעת (בראשית ג ו): "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים כו' ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל".

פרק ב

ובאמת הוא שטות נורא, וכי זהו הטוב אשר אליו ימשוך האדם בחיר הנבראים?

כי הנה יש כמה מיני תענוגים, וכמו התענוג במאכל ערב ומתוק לחיך, שזהו תענוג היותר שפל ופחות, וכמו כן בדרך כלל התענוג בענינים גשמיים וגופניים שזהו תענוג בהמי ממש, שהבהמה נמשכת אחרי דברים הטובים והערבים לפי טבעה ואינה יודעת מטוב אחר כי אם מהטוב הזה ואחריו היא נמשכת. ולמעלה מזה הוא כמו התענוג בקול ערב, שהוא תענוג רוחני יותר, ולמעלה מזה הוא התענוג בעניני המדות, וכמו במדת הטוב והחסד שעושה עם זולתו שיש בזה תענוג נפלא להאיש הטוב. והנה יש בזה גם כן מדריגות, שאם הטוב שלו הוא רק מצד הטבעי לבד בלי הבחנת השכל, והיינו שעושה טוב וחסד עם כל הבא לידו בלי הבחנת בין טוב לרע, ובלי שום כוונה פנימית בעשיית הטוב אתו, הרי התענוג בזה הוא ג"כ תענוג בהמי, שהוא התגברות האהבה הטבעית, וכידוע שהבהמה עיקרה הוא בבחי' המדות לבד ואין לה דעת כלל, וכאשר האדם מתנהג ומתענג בפעולת המדות לבד בלי הנהגת השכל, הרי הוא כבהמה, כי אם כל מדת בני אדם צ"ל על פי השכל, וכמו במדת החסד להבחין בין טוב לרע.

ולפעמים צריכים להשפיע חסד גם למי שאינו ראוי, אך בשביל הכוונה והתועלת שיהי' מזה, וכמו אברהם אבינו ע"ה שהיה מאכיל ומשקה גם לערביים, והיה הכוונה בכדי להודיע אלקותו ית' בעולם ולקרב את הבריות לאלקות. וכדאי' בגמרא (סוטה י, ע"א) על פסוק "ויקרא שם בשם ה' אל עולם", אמר ריש לקיש אל תקרי ויקרא אלא ויקריא (למד לבריות לקרוא שם בשם ה' אל עולם. רש"י), שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפי כל עובר ושב. כיצד? לאחר שאכלו ושתו, עמדו לברכו (לאברהם). אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלקי עולם אכלתם! הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם! וזה היה תכלית כוונת החסד, לא מצד החסד הטבעי, כי אם בכדי לקרב על ידי זה את הבריות לאלקות. ובמד"ר (וירא פמ"ט) איתא: אברהם היה מקבל את העוברים ואת השבים. משהיו אוכלים ושותים, אמר להם: ברכו! אמרו לו: מה נאמר? אמר להם, אמרו: ברוך אל עולם שאכלנו משלו, אם מקבל עליו ובריך, הוה אכיל ושתי ואזיל; ואי לא הוה מקבל עליה ובריך, הוה אמר לו: הב מה דעלך. ואמר: מה אית לך עלי? הוה אמר ליה: חד קשיט (פירש הערוך: כלי של חרס או מתכות או מכל דבר. מתנות כהונה) דחמר (יין) בעשר פולרין (מין מטבע. מתנות כהונה) וחד ליטרא דקופר (ליטרא בשר. מ"כ) בי' פולרין וחד עיגול דריפתא (לחם. מ"כ) בי' פולרין. מאן יהיב לך חמרא במדברא? מאן יהיב לך קופר במדברא? מאן יהיב לך עיגולא במדברא? (מי נתן לך מעולם במדבר בשר ולחם ויין. מ"כ) מן דהוה חמי ההיא עקתא דהוה עקי ליה (משהיה רואה האורח הצרה ההיא שהיה מיצר לו. מ"כ) הוה אמר: "ברוך אל עולם שאכלנו משלו". וכן כל המדות צריכים להיות ע"פ הנהגת השכל דוקא.

פרק ג

והנה למעלה מכל התענוגים הנ"ל הוא התענוג שבשכל וחכמה, וכמו בהמצאת איזה השכלה חדשה שיש בזה תענוג נפלא, וכן בהשגה והבנה כשלומד איזה ענין ומבינו בטוב, שיש בזה תענוג הנפש, וזהו הטוב והתענוג אמיתי והנעלה באמת (ובתנאי שהחכמה עצמה טובה ואמיתית היא, כי אם החכמה היא רע מצד עצמה הרי היא מכלל הדברים האסורים שאסור לעסוק בה). והאדם, באשר הוא בחיר הנבראים, צריך להיות הטוב והתענוג שלו בעניינים הרוחניים דווקא, ובפרט בעניני החכמה, ובזה דוקא יהיה עונג נפשו, כי זוהי מעלתו על כל הנבראים בהשכל שניתן לו ונפשו היא נפש המשכלת, ובפרט מצד הנפש האלוקית שבו שהיא מבחינת החכמה העליונה כידוע, וצריך להיות כל המשכת נפשו וכל חפצו ומגמתו בעסק חכמת התורה ובזה תתענג נפשו, ועל ידי זה תתעלה נפשו בעילוי המעלה והמדריגה אשר לכך הוא נברא.

דהנה כל דבר שנברא בעולם הוא לצורך איזה תכלית, ותכלית כל דבר הוא כשעולה למעלה ממדריגת עצמו, וכמו תכלית הצומח הוא כשנכלל בחי, ותכלית החי הוא כשנכלל במדבר, ותכלית המדבר הוא כאשר רוחו עולה למעלה ונכלל במדריגה הרוחנית שלמעלה ממנו, וכמו בעסקו בתורה שהיא חכמתו ורצונו ית' ואורייתא וקוב"ה כולא חד, וכאשר האדם עוסק בתורה ומעיין היטב להבין הדברים לאמיתתן, הרי הוא מתייחד עם חכמתו ורצונו ית' בבחינת יחוד עצום, וכמ"ש בספרן של בינונים (ח"א פ"ה). ובזה תתעלה נפשו שמתקשרת ונכללת בחכמתו יתברך, הן בעסק הנגלה דתורה שהיא מהות חכמתו ורצונו ית', שכך חייבה חכמתו ית' שזה כשר וזה פסול כו', וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל נאמר למשה מסיני, והן המה כל ההלכות דתורה שבעל פה והטעמים והסברות בהן הכל הוא בחינת חכמתו ית' ממש, וכשהאדם עוסק בהם הרי הוא מתייחד ונכלל בזה כנ"ל, והן בעסק פנימיות התורה, שהיא ידיעת והשגת אלקות, שמה שגילו לנו רבותינו ז"ל בזה הוא בחינת פנימיות חכמתו ית', וכשעוסק בזה הרי הוא מתקשר בבחינת פנימיות חכמתו ית' שלמעלה מעלה מבחינת החיצוניות. ועוד יש מעלה נוספת בידיעה זאת דפנימיות התורה בפעולתה בנפש, דעם היות שזוהי ידיעת המציאות לבד, מכל מקום הרי הוא יודע ומשיג על כל פנים בחינת מציאות הרוחנית שנרגש בנפשו ומתקשר ונדבק בזה, ועל ידי זה הוא יוצא מגשמיותו ובא למעלת ומדריגת הדקות והרוחניות, הן בנפשו בעצמו והן בכל עניניו ופרטי עשיותיו הכל הוא בבחינת הדקות והרוחניות, בלתי נתפס בגשם בעצם ובלי הרגשת עצמו (אז איטלעכע זאך, וואָס ער טוט, הן בלימוד התורה והן בעסק המצות וענפיהן, איז דאָס איידעל, ניט גראָב בעצם און ניט מורגש, אָהן בליטות און אָהן החזקת טובה לעצמו, ומכ"ש עס זאָל ניט ניכר זיין פאר דעם אנדערען, ומי יאמר שיעשה בשביל הזולת) ובענינים הגשמי' מובן במכ"ש שנפשט מגשמיותו שאינו מתאווה ענינים הגשמים כלל וכלל ואינו חפץ בהם כ"א כל חפצו ורצונו הוא באלקות.

פרק ד

והנה עוד יתרון בידיעת והשגת פנימיות התורה שעל ידי זה הוא בא לידי אהבה ויראה, שזהו מ"ש (דברים ד לט) "וידעת היום והשבות אל לבבך" כו' שמביאה ללב שלם כו', וכמ"ש מזה באגה"ק בסופו בד"ה להבין מ"ש בפע"ח ובלקו"ת בהביאור דולא תשבית, ואכמ"ל בזה, ואחר הטוב הזה צריך האדם להיות נמשך, ובזה יהי' כל חפצו ומגמתו, ובזה יהי' עוננ נפשו, לפי שהטוב הזה הוא לפי מעלת מהותו, ובזה נשלם הכוונה שבא אל התכלית שבשבילו נברא, משא"כ כשנמשך אחרי הענינים הגשמי' והגופני', הרי לא זו בלבד שלא נשלם הכוונה והתכלית שנברא בשביל זה, הרי אדרבה הוא מוריד נפשו ממעלתו ומהותו הנעלה ויורד למדריגת הבעל חי הגרוע ופחות ממנו באין ערוך, והוא בשני דברים, הא' כידוע שכל דבר שהאדם מתקשר בו הרי הוא נעשה כמהות אותו הדבר, וכשמקשר נפשו ורצונו בדומם או בצומח או בחי להתענג מהם, הרי הוא נעשה כמוהם (ועוד למטה מהם שהרי הוא מקבל מהם, והוא התענוג שמתענג מהם) והרי הוא יורד ממעלת המדבר למדריגת הדומם צומח חי, שזה ירידה גדולה מאד, והב' שמצד מעלתו (מעלת המדבר) הרי שפלותו הוא ביותר, דבירידת והמשכת נפשו שנמשך אחרי ענינים פחותים ושפלים, ובהם הוא מוצא תענוג נפשו, הרי הוא גרוע מהבהמה, שהבהמה אין לה דעת ואינה יודעת מענינים נעלים כלל, אבל האדם שניתן לו שכל ודעת כשעושה מעשה בהמה הרי הוא גרוע ממנה (ובפרט לפי משנת"ל (פ"א) דקדש עצמך במותר לך הוא מ"ע דאורייתא, וכשעושה ענינים הגשמיים בשביל הנאתו ותענוג נפשו הרי הוא יורד ברע גמור לפי שעה עד אשר ישוב ויחזור לעבודת ה' ולתורתו כמ"ש בסש"ב (פ"ז הנ"ל פ"א) הרי ע"י תאוות נפשו הוא גרוע עוד גם מבע"ח הטמאים כו' וכמשי"ת), ואם כן הרי הסתת היצה"ר שמסיתו בדברים הנ"ל, הרי זה שטות נורא שמטהו מדרך האמת והצדק, ורק מסמא ומעוור עיניו, וכאשר מסיתו לומר שזה טוב לפניו, זאת ישים אל לבו, הכי זהו הטוב שלי לפי מעלת ומדריגת נפשי הניתן לי, וכי זהו כוונת בריאתי בעולם, ואדרבא במה שאומר לו שתאוה הוא לעינים, הרי מפני זה עצמו צריך להתרחק מזה בתכלית שלא להוריד נפשו ח"ו כנ"ל, כ"א הטוב שלו יהי' בענינים רוחני' ונעלים, שהם טובים באמת, ובפרט בעסק התורה שזהו טוב ותענוג אמיתי, ובזה נשלם כוונת בריאתו כו'.