קדושת לוי/קדושות לחנוכה

קדושה ראשונה

ואבאר על קריאת שם חנוכה. והנה כפי פשוטו היה לקרוא גם פורים חנו י"ד, ואתן טעם לשבח לדברי חז"ל שקראו אותו חנוכה. גם צריכין ליתן טעם למה קבעו לקרות מגילת אסתר לפרסם הנס שבימי מרדכי ואסתר, ולא קבעו לקרות מגילה לקרות הנס של מתתיהו בן יוחנן כהן גדול ושל יהודית, אשר עשה להם השם יתברך במלכות יון הרשעה.

כי הלא ידוע כי מנינן מתשרי השנה, ובתחלה חנוכה, ואחר כך פורים, ואחר כך פסח, ואחר כך שבועות. והנה הלא ידוע שכל הנסים וכל ההארות שנתגלה בימים קדמונים, מתגלה בכל שנה ושנה. כגון בחנוכה, הנס של חנוכה והחסדים שהיה למתתיהו בן יוחנן כהן גדול, כאשר אנו מדליקין הנרות של חנוכה. ובפורים, מתגלה הנסים והחסדים שנתגלה בימי מרדכי ואסתר, וכן נתגלה בכל שנה ושנה. וכן ההארה דבשבועות, נתגלה בכל שנה ושנה קדושת מתן תורה. וכן בראש השנה, נתגלה הארות בריאת העולם. כמבואר בכתבי האר"י (פע"ח שער מקרא קודש, פרק ג). לכן התקינו הברכה 'שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה'. ועיין בט"ז בסימן תרפ"ב סעי' ג' סק"ה שהוקשה לו על הנוסח בזמן הזה, ועיין שם שמביא בשם לבוש הנוסח ובזמן הזה.

אבל לי הפעוט והצעיר נראה לי כפשוטו. דהנה צריכין להבין למה עשאו יום טוב וקבעו בהלל ובהודאה על הנס דשמונת ימי חנוכה ודפורים, ולא עשאו יום טוב ביום מלחמות סיסרא, וביום מלחמות סנחרב אשר היה נס גדול שרצה האל יתברך לעשות חזקיהו משיח וכו' (סנהדרין צד, א), וביתר נסים שבכל יום. אלא, הנס שראו אבותינו ונביאים הקדמונים ואנשי כנסת הגדולה שעשה גם כן פעולה במעשינו הטובים, שאלו החסדים נתגלה בכל שנה ושנה ובכל דור ודור ומאירים אלו הנסים לפי גודל מעשיהם אשר עשו הקדמונים שיתגלה תמיד, עשאום יום טוב, כגון חנוכה ופורים ושלש רגלים. אבל במלחמות סיסרא וסנחרב וכדומה להם, ראו הקדמונים שלא היה כח בידם שיתגלה זה ההארה לזה הנס והחסדים ההמה בכל דור ודור ובכל שנה ושנה, לכן לא עשאום ימים טובים.

וזה היה כוונת אנשי כנסת הגדולה שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, כלומר, שאלו החסדים והניסים וההארות שהיו אז בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול, נתגלה עד עכשיו, בזמן הזה. וגם בנוסח דעל הנסים נאמר גם כן ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה, ולכאורה תיבת ופורקן כהיום הזה אין לו הבנה. ולפי עניות דעתי יתכן לומר, כלומר, שכהיום הזה הפורקן והתשועה שהיה אז בימים ההם, בימי מתתיהו כו'. וזהו לשנה אחרת עשאום י"ט וקבעום בהלל ובהודאה (שבת כא, ב), כלומר, שקבעו שאלו ההארות והנסים והחסדים יהיו תמיד, ובזה אנו ממשיכין ההארה תמיד בכל זמן. וזה "קבעום", כלומר שקבעו אותם בכל דור ודור. ועוד נבאר אם ירצה השם.

והנה דע, שעל ידי הניסים ניכר לעין כל שהעולם הוא מחודש, ושיש עילת כל העילות אשר חדש את עולמו, ושכל העולמות מחודשים חוץ ממנו יתברך שמו, כמבואר בטור (או"ח סי' רע"א) על קידוש זכר ליציאת מצרים, וברמב"ן בחומש בהרבה מקומות, ובפרט בסוף פרשת בא (שמות יג, טז) וביתר מקומות מבואר שעל ידי הנסים ניכר לעין כל שהעולם הוא מחודש. וידוע שכל מה שניכר בעולם של מטה, גם בעולמות העליונים עושין כך רשימה, וגם בעולמות העליונים השמחה של התחדשות. וחנוכה הוא לשון התחדשות, כמו מזמור שיר חנוכת הבית (תהלים ל, א). וכיון שעל ידו נתגלה לעין כל שהעולם מחודש, ובחינות התחדשות העולמות העליונים, לכן נקרא חנוכה, לשון התחדשות.

וגם נקרא חנוכה, כידוע שכל הטובות של כל השנה נכתבו ונחתמו בראש השנה ויום הכיפורים ובשמיני עצרת, ומתגלה בכל יום ויום, כאשר אבאר בסודות ראש השנה בסייעתא דשמיא. ובחנוכה [נתגלה] מה שנחתם בראש השנה ויום הכיפורים החסדים של חנוכה, שהמה קבועים תמיד כמו בזמן מתתיהו וכו', ובפורים נתגלה החסדים מה שנחתם בראש השנה ויום הכיפורים ושמיני עצרת החסדים של פורים, וכן של פסח, ושל שבועות. וההארה ראשונה של כל השנה אחר ראש השנה ויום כיפור ושמיני עצרת הוא חנוכה, שעדיין לא היה שום יום טוב משמיני עצרת. לכן נקרא חנוכה, לשון התחלה וראשון של כל דבר נקרא חנוכה, כאשר כתבנו למעלה לשון חנוכת הבית, והוא ההארה ראשונה שבשנה, לכן נקרא חנוכה. והבן:

קדושה שניה

ועתה נבאר למה לא נקבע לקרות מגילת חשמונאי ובניו כמו מגילת אסתר. כי דע, על ידי מעשינו הטובים מתעורר התעוררות העליונים (עי' זוה"ק ח"א פח, א), ועל ידי הדיבור של עמו בני ישראל מתעוררין אותן האותיות שנתעוררו אז בזמן הנס, כי כל מה שאדם מוציא מפיו הוא ממשיך לעולמות התחתונים אותן האותיות. וזה הנאמר בכתבי הקדוש האר"י ז"ל וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, וכתב האר"י ז"ל הרי זה משובח בחסדים. כיון שיוצא מפיהם של עמו בני ישראל ספור הגדה והאותיות של חסדי המקום לבית ישראל, אזי אלו האותיות מעוררין חסדים לכל העולמות שתמיד יעשה עמנו האל ניסים ונפלאות לטובה. וכן בקריאת המגילה מעוררין האותיות החסדים, ונקשר באלו הדבורים, כמו שביארנו במקום אחר דדבור לשון מנהיג.

והנה יש אותיות שבהם נבראו בששת ימי המעשה העולמות, והם קבועים תמיד בהם, ואלו האותיות נקראו תורה, כי באורייתא ברא הקב"ה עולמו (ב"ר א,א; זוה"ק ח"א קלד, א). והנה העולמות נבראו בשביל עמו בני ישראל, לכן אם אנחנו עושים רצונו של מקום ברוך הוא, אזי כל העולמות מלאין כל טוב שפע וששון ושמחה, וכל העולמות אפילו עולם התחתון שהוא עולם הטבע עושין שליחות של עמו בני ישראל. כי המצות והמעשים הטובים והדבורים מדברי תורה של עמו בני ישראל המה החיות של כל העולמות, לכן כל העולמות אפילו עולם התחתון שהוא עולם הטבע מוכרחין לעשות שליחותן של עמו בני ישראל. לכן נעשה נסים נסתרים, שהטבעים בעצמם מוכרחים לעשות שליחות עמו בני ישראל, כאשר כתבנו במקום אחר שהאל בעצמו לוחם מלחמותינו, כמאמר (דברים יא, כד): "כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם לכם יהיה" כו', ואין צריכין לישראל לעשות שום פעולה גשמיות, כיון שבאורייתא ברא הקב"ה עלמא, אזי המקיים תורה היא קיומה של עולם, לכן אינם יכולים לעשות שום רעה אפילו בטבע למקיימי התורה, ואין צריכין התחתונים לעשות שום פעולה גשמיות. וזה היה הנס של מרדכי ואסתר, שלא עשו שום פעולה גשמיות, כי גם מה שזימנה אסתר להמן לא עשתה פעולה להצלה, רק כמאמר חכמינו ז"ל (מגילה טו, ב) מה ראתה אסתר כו', כי הנס היה מקודם (אסתר ו, א): "בלילה ההוא נדדה שנת המלך". וכן נבראו העולמות, שכל העולמות והטבעיים יעשו שליחות רצון עמו בני ישראל. וכך עלתה במחשבה לפניו, שהטבעיים יעשו שליחות עמו בני ישראל, ולא יעשו התחתונים שום פעולה גשמיות. לכן זה הנס קורין, והמגילה הוא תורה, פירוש מכ"ד ספרי הקודש, כי תורה היא חיות העולמות והנהגות העולמות, שהטבע יעשה שליחות לעמו בני ישראל ולא יעשו התחתונים שום פעולה גשמיות.

לכן לא נעשה מגילה ותורה מנס חשמונאי, כי היה איזה סיוע ופעולה ממעשה התחתונים, כי היה דרך מלחמה. והתורה היא כמו שהיה העולם בתחילת הבריאה קודם חטא אדם הראשון, ותחלת הבריאה שכל הטבעיים יעשו שליחות עמו בני ישראל ולא יצטרכו לפעולת התחתונים כלל. וגם לכן קורין מגילת אסתר, כי אנו מעוררין החסדים בקריאת המגילה שיהיה גם עכשיו אלו החסדים שיעשה עמנו כמו בימי מרדכי ואסתר, כמו שכתבנו. ולכן אין חיוב לקרות מגילת אנטיוכוס, כי רצוננו וחפצינו בחסדים יותר שלא יעשו התחתונים שום סיוע פעולות הגשמיות, רק תפלה ותחנונים כמו בימי מרדכי ואסתר.

וזה "עשאום יום טוב וקבעום בהלל ובהודאה". כי לכאורה עשאום יום טוב אין לו הבנה. ואפשר דקאי על נרות חנוכה, כי בשעה שדולקין נר חנוכה אסורין הנשים בעשיית מלאכה (שו"ע תרע סעי' א). ולפי מה שכתבתי כך הוא הפירוש, דלפי מה שנתבאר דעל ידי דבורינו ועשיותינו אנו ממשיכין החסדים והאורות למטה על כנסת ישראל, והנה כך הוא הסדר, שביום טוב מעצמו על ידי קדושת היום טוב נפתחו שערי האורות והחסדים למעלה, רק שכל אחד על ידי עשיותינו המצות הנאמרים ביום טוב הוא ממשיך החסדים והאורות למטה, כגון בפסח נפתח שערי החסד, ובשבועות תפארת. ותליא בכוונתינו, אם מכוין הרבה בה וישמח במצות הנאמרים ביום טוב זה מאוד, הוא ממשיך שפע רב לכל העולמות ולכל היכלות ולכל הנשמות ולכל המלאכים. ויש לו לשמוח הרבה, כיון שבא נשמתו למעלה, מכבדין את הנשמה הזאת אשר במעשיה ובכוונותיה הביאה שפע רב מהבורא ברוך הוא לכל העולמות ולכל הנשמות ולכל ההיכלות ולכל המלאכים, ומכבדין אותה ואומרין לפניה אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו. הנשמה המכוונת זאת ושמחה במצות השם יתברך הרבה, מביאה שפע ששון ושמחה לכל העולמות ולכל היכלות ולכל המלאכים. ואם חס ושלום רחמנא ליצלן בהיפך, השפע נתמעט מעט מעט. רק שהאורות והחסדים למעלה נפתחין על ידי האורות יום טוב מעצמו ומיום מתן תורה בעצמו, ואנחנו ממשיכים אותו השפע של פסח דהיינו חסד, או השפע ממתן תורה תפארת, למטה על ידי עשיותינו המצות. והרי זה דומה למלך שפתח שערי אוצרות ביום אחד בשנה, ובאותו היום כל הרוצה ליקח מאוצרות המלך את שנפשו חפץ יקח, ואוי לכסיל אשר בזה היום ששערי אוצרות המלך נפתחים, ולא פנה אליהם, רק ישן כל היום. לכן בשבת ויום טוב ראוי כל האדם רק לשמוח בעבודתו ולא בהבלי עולם, רק בעבודת השם יתברך ברוך הוא ישמח כל היום.

וזה "עשאום יום טוב וקבעו בהלל ובהודאה", כלומר, שבצדקת מתתיהו בן יוחנן כהן גדול ובניו, גרמו שלמעלה נפתחו שערי החסדים ושערי נסים ונפלאות ואהבה לעמו בני ישראל בח' ימי חנוכה, מה שלא היה עד ימי מתתיהו כהן גדול. וזהו עשאום יום טוב, שנפתחו למעלה ההארות והאהבה והנסים והחסדים לישראל בח' ימי חנוכה. וקבעום בהלל ובהודאה, כלומר שעל ידי ההלל והודאה ימשיכו אותן ההארות והחסדים והנסים למטה. ואפשר שהאורות נפתחין בשבת ויום טוב, הוא על ידי נרות של שבת ויום טוב. כי הנר של שבת הוא המצוה ראשונה בכניסת שבת קודם התפלה של ערבית, וקידוש אחרי כן, ועל ידי הנרות נפתחין האורות למעלה. ועבור כי פתיחת האורות למעלה הוא מעצמו, לכן די בנשים. וכבר ידוע שכל הפתיחת שערים הוא בזאת כמו שנאמר (תהלים קיח, יט): "פתחו לי שערי צדק" (ויקרא טז, ג) ו"בזאת יבוא אהרן אל הקודש", לכן מצותה בנשים, כי זאת יקרא אשה.

ואפשר גם על [ידי] נר חנוכה נפתחו האורות למעלה, ואור גורם לפתיחת אור. ועבור שישראל בעצמם עשו בזה פעולה שיפתחו אורות למעלה בימי חשמונאי ובניו, נתקנה זאת המצוה, והיא דרבנן, ואנחנו הוא הגורם שיפתח האורות, כי היא תורה שבעל פה, ואנחנו כנסת ישראל, וכיון שאנחנו נשמת ישראל תיקנוה, צריך כל אחד ואחד להדליק נר חנוכה. לא כן נר שבת ויום טוב שהיה מפי הקב"ה, תורה שבכתב, ומעצמו נפתחין, שהיא תורה שבכתב, לכן די בנשים, ואין צריך כל אחד ואחד להדליק נרות של שבת, כי די באור אחד שבבית שיפתחו שערי האורות למעלה. אבל בנר חנוכה שאנחנו כנסת ישראל תקנוה, לכן המהדרין נר לכל אחד ואחד (שבת כא, ב), כדי שכל אחד ואחד בשורש נשמתו יפתחו האורות למעלה. כן מהרה ישפיע האל הטוב אורות וחסדים לכל עמו בני ישראל, אמן סלה.

וכבר כתבנו לעיל שמה שאמרו חכמינו ז"ל עשאום יום טוב קאי על הנרות חנוכה, ובשעת הדלקת נרות אסור במלאכה, שפתיחת האורות הוא בזאת, ואשה נקרא זאת כמו שכתבתי לעיל. והבן:

קדושה שלישית

מה שהקשו הפוסקים (בית יוסף סי' תרע) למה שמונת ימי חנוכה, הלא הנס דמנורה לא היה רק שבעה ימים. נראה, כי יום ראשון קבעו הלל על הנס בעצמו, שהצילנו מידי היונים ומסר גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים כו', ושבעה ימים אחרים ההלל על הנס. דמצוה דיום ראשון הוא לזכרון הצלת נפשות והתגברות דבית מלכות בית חשמונאי, ולא מצאו אלא פך של שמן להדליק יום אחד ונעשה בו נס, וקבעו בהלל והודאה כלומר עבור שני דברים, עבור הנס דהצלה ועבור הנס דמנורה כנ"ל, דהלל יום ראשון עבור הצלה, והלל דשבעה ימים אחרים עבור הנס דמנורה. ומה שמדליקין ביום ראשון, כיון שמצות יום ראשון מחמת הצלת נפשות ולא מחמת נס דמנורה אם כן למה קבעו ביום ראשון להדליק נר. נראה הטעם, כיון שהנס היה בנרות דמנורה, ראו שזכות המנורה גרם הצלה ומצות המנורה הגין עליהם, לכן עשאום לזכר והדליקו ביום הראשון נר אחד, שהראיה שעל ידי זכות המנורה נעשה הנס דהצלת נפשות.

וגם שהנס על ידי מלכות בית חשמונאי הכהנים ונשיאי הלוי אהרן, וקרבנו של חנוכת המזבח נרות, כמבואר במדרש פרשת בהעלותך (במ"ר טו, ג), גלל כן הדליקו ביום הראשון, לא על הנס דמנורה, כי אם על הצלת נפשות שהיה על ידי בני אהרן.

ונראה הטעם שהיו נרות דבית המקדש יותר רצויים לפני השם יתברך שבהם נעשה נס ובזכות מנורה נעשה ההצלה, שבנרות יש תמיד קדושה אפילו בחוץ, כגון נר של שבת ונר של בית הכנסת, מה שאין כן בשאר קרבנות. לכן כיון שבנרות אנו עובדים אותו תמיד אפילו בזמן שבית המקדש חרב, היא רצויה לפני הקב"ה מכל עבודות. שכשבטלו מלכות יון הרשעה עבודת בית אלהינו, בזו הזמן עשו ישראל בודאי מצוה בנרות, כגון בנר שבת ובנר התפלה, ועלו אלו נרות של שבת ושל בית הכנסת למעלה לפני הבורא ברוך הוא, ובהתעורר זה המצוה נעשה לישראל תשועה.

והרי זה דומה על דרך משל, כל זמן שהבן אינו רואה את אביו אין לו כל כך געגועים עליו, וכיון שהוא בא לחצר ורואה את אביו דרך החלונות ואין מניחין אותו לכנוס לפנים אצל אביו, יש לו געגועים על האב ויש להאב געגועים על הבן, כיון שרואין זה את זה ואין מניחין אותו לחדר לכנוס לפנים אצל אביו. כך כיון שנכנסו היוונים להיכל היו כל הקרבנות ועבודות בטלין, אך נרות המנורה, כיון שהיה נרות של שבת ושל בית הכנסת שהם עבודת חוץ ועלה לפני הקב"ה ולפני כסא כבודו, ולא הניחו הרשעים להדליק הנרות שהיא עבודת הקודש פנימה, גלל כן נכמרו רחמים למעלה על זאת העבודה של הנרות. לכן נעשה הנס בנרות ולא בשאר עבודות. ואף על פי שגזרו על שבת (מגילת אנטיוכוס), ומסתמא גזרו על נר שבת, אף על פי כן בודאי עשו בצנעא, כי שמרו שבת בצנעא. לכן כיון שבהתעוררות נרות נעשה תשועה לישראל, לכן נעשה בה נס.

ואפשר זה כוונת המדרש פרשת בהעלותך מובא ברמב"ן פרשת בהעלותך לך אמור לאהרן לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגין, אבל הנרות לעולם, עד כאן לשון המדרש. והקשה הרמב"ן, הלא הנרות בטילין מזמן שחרב בית המקדש בעוונותינו הרבים. ולפי דעתי יתכן שיש מצוה בנרות של שבת ונר של בית הכנסת, שיש קדושה בהדלקתן, דאסור להדליק מהן, כמו שמבואר.

והנה הרמב"ן כתב שרומז לנר חנוכה. והנה בימי משה רבינו ע"ה עדיין לא היה, רק כפי דעתו של הרמב"ן דעתו הקדוש שכל התורה מרומז לדורות, וכן פירש בששת ימי בראשית (בראשית ב, ג), וכן פירש במעשה אבות (בראשית יב, ו ועוד), עיין שם דעתו הקדושה. ולפי דברינו יתכן, שזה שאמר המדרש נרות לעולם, קאי על נרות בית הכנסת ונר שבת שהיה בימי משה רבינו ע"ה שהם לעולם. ולפי מה שכתבתי, אלו המצות דנר שבת ובית הכנסת גורמין להנס דמנורה, ודעת הרמב"ן הקדושה ודעתי הקלושה נוטין לדבר אחד, שלכך היה רצויה מצות המנורה מכל העבודות, שנוהגת אפילו בזמן שבית המקדש חרב, לכך בזכות המנורה נעשה הצלה ובה נעשה הנס:

קדושה רביעית

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ועתה אבאר הגמרא (שבת כא:) והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים, יום ראשון מדליק ח' מכאן ואילך פוחת והולך. ובית הלל אומרים, יום ראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסיף והולך. ואמרו חכמינו ז"ל טעמא דבית שמאי, כנגד פרי החג. וטעמא דבית הלל, משום דמעלין בקודש ולא מורידין. נראה דפליגי, דידוע אם חסר לאדם איזה דברים שצריך כגון שהוא רעב וצמא או חסר לבושים, אזי יש לו השתוקקות שיתמלא רצונו וחסרונו ויש לו מזה צער שחסר לו הדבר מה שנפשו משתוקק עליו וגם יש לו צער ורעבון וצמאון בעצמו, ואם בא לחם ומים ממקום רחוק אף על פי שלא אכל ושתה עדיין כבר יש לו שמחה שיודע שיש דבר שימלא חסרונו. אמנם עדיין הוא רעב וצמא ואחר שאכל ושתה יש לו שמחה מה שהוא שבע והשם יתברך הרוה את צמאונו. וכל זה באדם החסר ואינו יודע האיך למלאות חסרונו, כגון ההולך במדבר ונפשו יבשה ואין לחם ומים ובגד ללבוש יש לו ב' מיני צער. אחד, שנפשו משתוקק שימלא חסרונו לרעבון וצמאון וללבוש ואחר שהשם יתברך הזמין שבא אדם מרחוק והביא מה שחסר לחם ומים ומלבושים, אזי כיון שרואה שישנו לפניו הדברים שימלא חסרונו וכיון שישנו פת בסלו תיכף יש לו שמחה כיון שרואה שבידו למלאות רעבונו וצמאונו, ואף על פי שלא אכל ושתה ולבש תיכף ומיד מחויב ליתן שבח והודיה לאל בורא שמים וארץ אשר המציא לו טרף לנפשו ויש לו פת בסלו אמנם עדיין מרעבון וצמאון בעצמו יש לו קצת צער. אמנם אחר שאכל ושתה ולבש אזי יש לו גם התענוג שהוא שבע ורוה וטוב לב וצריך לברך להבורא ברוך הוא על השביעה כמאמר הכתוב (דברים ח, י) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך וגו'. אמנם מי שהוא בישוב בביתו הכל מוכן לפניו אזי קודם שאכל ושתה אין לבו תאב רק לאכילה ושתיה ואחר שאכל ושתה הוא שבע ומברך את ה' ועל אלו הולכי דרכים וחסרים מכל יש להם שני השתוקקות כאשר ביארנו לעיל ושני מיני שמחות על אחד שהמציא האיך למלאות חסרונו ואחד המילוי החסרון בעצמו:

ועל זה אמר דוד המלך ע"ה בהולכי מדברות יודו לה' חסדו וגו' כי השביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב (תהלים קז, ט) ולכאורה הוא כפל לשון. ולפי מה שכתבתי יתבאר, שההולכי מדבריות נפשם בהם תתעטף על שני דברים. על שאינם יודעים איך למלאות רצונם וחסרונם הרעבון והצמאון. והשני, על רעבון וצמאון בעצמו. ואחר שהדריכם האל יתברך שמו בדרך ישרה ללכת אל עיר מושב הרעבים והצמאים אף על פי שלא אכלו ושתו עדיין יודו לה' חסדו גו', על כי השביע נפש שוקקה כיון שבא לעיר מושב ופת בסלו לפניו השתוקקת האכילה הלך לו. כי הדבר לפניו למלאות חסרונו אף על פי שלא מלא עדיין השתוקקות הלכו ממנו, כי האדם משתוקק כשאין הדבר לפניו למלאות חסרונו כמאמר חכמינו ז"ל (יומא יח:) אינו דומה מי שיש לו פת בסלו כו', ועדין חסר הרעבון והצמאון ובעצמו ואחר שאכל ושתה וצריך לברך להבורא ברוך הוא על השביעה בעצמו וזה הוא ונפש רעבה מלא טוב. והנה כשאדם אין לו למלאות חסרונו כתועה במדבר על זה השתוקק שאין לו פת בסלו ואינו יודע האיך למלאות חסרונו, ואחר שהשם יתברך הזמין לפניו והוליכו לדבר שימלא חסרונו אזי ברגע ראשונה שבא לפניו דבר למלאות חסרונו השמחה גדולה עד מאוד. ובשעה השניה כיון שכבר ראה ודש בהשמחה נתמעט השמחה. ובשעה השלישית נתמעט השמחה יותר וכן בכל פעם השמחה נתמעט לכן יש לברך על בשורה טובה תיכף.כששמעה, שאז יברך את ה' בשמחה ובטוב לבב. ועל הרעבון וצמאון בעצמו ברגע הראשונה שאכל מעט ועדיין רעב השמחה קטנה. וכיון שאכל מעט יותר השמחה יותר גדולה ואחר שאכל כדי שביעה אזי שמחתו שלימה וצריך לברך לקונו כמאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך. אבל השמחה על השתוקקת שהשתוקק שלא היה לפניו ברגע הראשונה כשבא לפניו השמחה יותר ואחר כך נתמעט השמחה. ונראה דזה הטעם דפרי החג מתמעטין והולכין, דעיקר שמחת החג דנקרא זמן שמחתינו דביום הכיפורים נמחל לנו עונותינו. ובחג הסכות, אז נהפכו לזכיות כאשר ביארנו במקומו בס"ד, לכן ביום הראשון של חג שנהפך המשחית הוא היצר הרע לזכיות אז מרגישין השמחה במחילת עונות. וביום השני כבר אנחנו דשין ומרגולין בזאת השמחה נתמעטה וביום השלישי יותר נתמעטה כו':

והנה כאשר מצאו בחותמו של כהן גדול פך של שמן זית ולא היה להדליק רק יום אחד ונעשה בו נס והדליקו בו שמנה ימים, ונמצא בתחילה כשמצאו ולא היה בו אלא להדליק יום אחד והם צריכין ח' ימים כמ"ש מהרש"א בעין יעקב ועיין שם, והם לא ידעו שיעשה השם יתברך בהם נס. והיה להם שני מיני צעד כמ"ש גבי הולכי מדבריות. אחד, השתוקקת שהיה נפשם משתוקקת לקיים מצות הבורא ברוך הוא להדליק נרות דמנורה ולא ידעו האיך למלאות רצונם בזה המצוה להעלות נרות דמנודה כי לא ידעו בנס. ודבר שנפשו של אדם מתאוה שצריך לו ואינו יודע האיך ימלא רצונו וצרכו ותאותו אזי יש לו צער מזה. ועוד היה להם צער, על גוף קיום מצות העלאת דמנורה. והנה כשראו שהשם יתברך ברוך הוא עשה להם נס בלילה ראשונה שנשאר מהפך של שמן מעט כמו שכתב הט"ז כדי שלא תשאר ריק שתשרה עליו ברכה וראו שהשם יתברך ברוך הוא חפץ בעמו בית ישראל. ועשה להם נס ואז סמכו על הנס והיה שמחה להם שראו שנפתח להם שערי ברכה וראו שיש דבר שימלא תאוותם שיכלו לקיים מצות הבורא ברוך הוא וברוך שמו בהעלאות נרות והיה להם מזה שמחה שראו שנפתחו שערי ברכה שיש הדבר שימלא בקשתם כמו תועי מדבריות שבאו לעיר מושב. אמנם עדיין לא ראו בעין גשמי שמן על כל ח' ימים והיו כמסופקים בדבר והיו חסרים בגוף כמו הרעב אף על פי שלחם לפניו עדיין הוא רעב. אמנם אחר שהשם יתברך עשה להם נס והדליקו בו ח' ימים ואחר שהדליקו בו ח' ימים אז היה להם שמחה מקיום המצות בעצמו הרי זה דומה לרעב וצמא כו', לאחר שאכל ושתה נמצא לזה הבחינה של שמחה שראו שאפשר בידם לקיים מצות הבורא ברוך הוא וברוך שמו דהיינו מצות מנורה. ואחר שראו ביום הראשון שנפתחו להם שערי ברכה היה ביום ראשון יותר שמחה שראו פעם הראשון שנפתחו להם שערי ברכה וביום השני היתה שמחה מעט פחות וכן בכל יום היתה השמחה נתמעט והוא כפי הבחינה כי השביע נפש שוקקה אשר כתבנו למעלה. והרי זה דומה לפרי החג אשר כתבנו שביום הראשון יותר מבשאר ימים שמרגישין נשמת ישראל התענוג של מחילת עונות:

וזה טעמא דבית שמאי דסבירא להו יום ראשון מדליקין שמונה נרות חנוכה מכאן ואילך פוחת והולך, דביום הא' היה יותד שמחה וזה טעמא כנגד פרי החג. וטעמא דבית הלל כפי הבחינה שהיה להם לישראל שבאותו הדור תענוג ושמחה מקיום מצות המנורה בעצמו כפי הבחינה ונפש רעבה מלא טוב, היה בכל יום ויום יותר תענוג ושמחה מקיום עוד מצוה. וביום השלישי היתה יותר תענוג ושמחה מקיום עוד מצוה שבכל מצוה ניתוסף קדושה באדם שבכל יום ויום מקיום מצות העלאת הנרות נתוסף קדושה יותד ובכל יום נעשה קדושה יותר וקדושה מעוררת שמחה וכיון שבכל יום נתוסף קדושה ושמחה סבירא להו בית הלל יום ראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסיף והולך. וזה מעלין בקודש כו'. וזה דאיתא בגמרא טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל משום מעלין בקודש כר:

והנראה הא דלבית שמאי עיקר השמחה במה שראו שאפשר בידם לקיים מצות הבורא ברוך הוא כאשר נפתח להם שערי ברכה. ולבית הלל העיקר שמחה הקיום מצות. הוא הטעם, כי הדבר הזה דומה למדינה שרחוקים ממלכם והיא צריכה לחסדי המלך לדברים רבים והמלך רחוק מהם ובפתאום בא המלך לזאת המדינה ובקשו בני המדינה את צרכם ומלא המלך את בקשתם, כי הוא מלך של חסד ורחמים. והנה כת אחת מתיאשים שיבא המלך ממקום דחוק והיתה עיקד שמחה מביאת המלך למדינה הזאת.וכת השני היו יודעים שמלכם צדיך לשוטט בכל מדינה שלו, כי מלכותו בכל משלה וצריך לראות בכל מדינה מה שהיא צריכה והיו מצפין תמיד לביאת המלך, הגם שהוא רחוק, רק עיקר השמחה שלהם מה שהמלך מלא את בקשתם. כן הדבר הזה יש אנשים אשר הנס פתיחת שערי ברכה רחוק מהם. והאנשים הבוטחים בה' מאמינים שקרוב ה' לכל קוראיו ותפארתו בישראל ובודאי יפתח להם שערי ברכה שיקיימו מצותיו ויעשה להם נסים ונפלאות כי מלכותו בכל משלה, כאשר כתבנו במקום אחר ואין בעל הנס מכיר בניסו. ועיקר השמחה בקיום גוף המצוה של מנודה. וזה היה מדה של הלל הזקן כדאיתא בגמרא דברכות (ס.) מעשה בהלל הזקן שעבר ושמע קול צווחה ואמר מובטחני שאין זה בביתי, ומסיים הגמרא ועליו הכתוב אומר (תהלים קיב, ז) משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה'. ועל זה אמרו חכמינו ז"ל כל כי האי קרא ונמצא מדתו של הלל שהיה מובטח בחסדי ה' שיעשה תמיד טובות וברכות וקרוב ה' לכל קוראיו, והיה מובטח בו כדאיתא התם כל כי האי קרא מדישא לסיפא מדריש ומסיפא לרישא מדריש, מ"ט משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה', בעבור שהלל היה איש חסד והיה מעורר חסדים עליונים היה מובטח בחסדים עליונים. נמצא כפי מדתו של הלל היה מובטח תמיד בה' שהקדוש ברוך הוא לא יעזוב אותנו ויפתח לנו שערי רחמים וברכה כדי לקיים מצותיו והיה עיקר השמחה בגוף המצות שקיים מצות העלאת הנרות ובכל יום נתוסף השמחה לכן סבירא להו מוסיף והולך. וגם נראה שמדתו של הלל נכון לבו בטוח בה', בעבור שהיה ענוותן ומי שהוא ענוותן הוא מדבק את עצמו באי"ן וכל העולם מדבק באין ומסתכל תמיד האיך שכל העולם נברא יש מאין ואז בטחונו שלימה, כי מדת בטחון תלוי בזאת המחשבה והארכנו בו במקום אחר. לכן על הלל נאמר נכון לבו בטוח בה, ', כלומר שנכון לבו תמיד שכל העולם נברא יש מאין ולכן בטוח בה' והארכנו במקום אחר. ואפשר עוד, בעבור שהלל תמיד דבוק באי"ן, לכן מה שפותח שערי ברכה אין חידוש, כי כל הדבוק באי"ן פותחין לו שערי ברכה כמאמד חכמינו ז"ל (תענית ח:) אין הברכה אלא בדבר הסמוי מן העין. והסמוי מן העין, הוא שדבק למדת אין שהוא למעלה מן העין גם בזה הארכנו במקום אחר. לכן כיון מה שנפתח לו שערי ברכה אין חידוש ועיקר התענוג היה מה שקיימו (המצות) ובכל יום ויום נתוסף התענוג לכן סבירא להו לבית הלל מוסיף והולך. והאל הרחמן יפתח לנו שערי ברכה ורחמים תמיד אמן סלה:

ולפי זה יתבאר המהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק ח' כו'. למה בכאן קבעו דוקא מהדרין מן המהדרין. ולפמש"ל נכון, כי יש שעושה מצוה בלא תענוג והצדיקים עושין מצוה בתענוג והתענוג של כל דבר נקרא דקה מן הדקה לכן היתה הקטורת של יום הכפורים דקה מן הדקה שיום הכפורים כנגד עולם התענוג שהוא עולם הבינה לכן היתה דקה מן הדקה. וביארנו במקומו שהרוחניות של כל דבר הוא דקה והתענוג של הרוחניות הוא דקה מן הדקה ולכן כיון דפלוגתייהו דבית שמאי ובית הלל אי מוסיף והולך או פוחת והולך. דפליגי איזה תענוג יותר אי תענוג של גוף המצוה, או תענוג כיון שנתגלה להם שיוכלו לקיים המצוה כמו שביארנו. ונמצא מוסיף והולך או פוחת והולך הוא כנגד התענוג. ולכן הוא מהדרין מן המהדרין כמו דקה מן הדקה שהוא כנגד עולם התענוג והאל הרחמן ישפיע לנו עונג ושמחה וששון וברכה וחיים אמן:

קדושה חמישית

ועתה אבאר הנוסח של על הנסים מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך. הנה לכאורה גבורים ביד חלשים היה נס ורבים ביד מעטים היה גם כן נס מהאל יתברך, אבל רשעים ביד צדיקים וטמאים ביד טהורים מאי נס איכא ומאי רבותא. ונראה, דהנה אהבת הבורא ברוך הוא לבני ישראל עם קרובו חיבה יתירה נודעת לנו שכשאחד אוהב את בנו מחמת גודל חביבותו ואהבתו העזה הוא שונא ומכלה ומשבר ומכרית את כל המעיקים את בנו מחמת אהבה שאוהב לבנו. וזה שאמר אדמו"ר בוצינא קדישא מהו' דוב בער שנקרא גבורה שבחסד. כך מחמת גודל אהבה שאוהב המקום לבני ישראל והם נקראו בנים הוא משבר ומכרית ומגדע ונפרע את המעיקים והמצירים אותנו. והנה לפעמים השם יתברך נוקם ברשעים עבור שהמה רשעים וחטאו לפני הקדוש ברוך הוא והוא גבורה שבגבורה, ולפעמים השם יתברך נוקם באומות העולם מחמת שאוהב אותנו עמו בני ישראל לכן הוא שונא לאומות העולם שהם מצירים ומעיקים אותנו. ואלו הגבורות והנקמה שעושה השם יתברך לאומות העולם מחמת גודל אהבה שאוהב אותנו נוקם בצרינו. לכן אמרו . בנוסח דעל הנרות אנו מדליקין כו' שעשית לאבותינו על ידי כהניך הקדושים והנרות הללו קודש הן, ולכאורה התיבות על ידי כהניך, המה למותר, כי השבח הוא להבורא ברוך הוא בין אם בא על ידי כהנים או על ידי אדם אחר. אך לפי דברינו יתכן, שידוע שמדת כהן הוא בחסד. ואינם ראוים לעורר נקמות וגבורות. אפס הנקמה שהיה בימי חשמונאי כהן גדול מתוך האהבה שאוהב את עמו בני ישראל הוא נוקם נקמות בצרינו והוא גבורה שבחסד כמו שכתבתי לעיל בשם אדומ"ר בוצינא קדישא ז"ל, וכיון שנצמח הנקמה בימי חשמונאי כהן גדול מתוך אהבה שאוהב אותנו לכן על ידי כהנים היה ששרשם מחסד. לכן אמרו בנוסח דהנרות הללו על ידי כהניך הקדושים, להגיד על גודל האהבה והחיבה שאוהב האל הרחמן אותנו. וזה הנוסח ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך, לכאורה אין לזה הבנה מה השבח ורשעים ביד צדיקים כו'. ולפי דברינו יתכן, שנותנין שבח להבורא ברוך הוא שהנקמה ברשעים ביד צדיקים , כלומר כיון שיש צדיקים בעולם והשם יתברך אוהב את הצדיקים ומתוך האהבה שאוהב את הצדיקים נוקם נקמה במלכות רשעה אנטיוכס שהם מצירים אותנו. ולכן אמרו רשעים ביד צדיקים , כלומר שהרשעים נמסרו ביד הצדיקים, כלומר בהמדה שמעוררין הצדיקים שהצדיקים מעוררין אהבת הבורא ברוך הוא לעולם וביד זאת המדה באהבת המקום נדונו הרשעים שמתוך אהבה שאוהב הצדיק שונא את הרשעים ודן את דיננו ונקם את נקמותינו וראיה ברורה שהיה הנקמה באנטיוכס הרשע מתוך האהבה לישראל שהרי הנקמה היה בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול וכהנים מעוררין את האהבה:

וזה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה רבת את ריבם דנת את דינם נקמת את נקמתם, שהיה לומר ואתה ברחמיך הרבים דבת דנת נקמת, למה אמרו את ריבם את דינם את נקמתם. אלא להורות, שהדין והנקמה שעשה הבורא ברוך הוא במלכות הרשעה היה מתוך אהבה וחיבה שהאל אוהב אותנו ומזאת האהבה יצאה השנאה להמעיק והמציר אותנו ולא הדין והנקמה מצד שמאל שהוא מדת הפחד, רק מתוך אהבה שאוהב אותנו היה לו דיב עם אומות העולם. לכן תיקנו אנשי כנסת הגדולה את ריבם את דינם את נקמתם, כלומר בעבור שאוהב אותנו היה לו ריב עם אומות העולם ודן ונוקם אותם. ולכן ימי חנוכה המה ימי חסד שנתעורר חסד בעולם דלכאורה נתעורר אז משפט בעולם. ולפמ"ש לעיל יתבאר, שכל המשפט במלכות הרשעה מחמת שנתעורר אז אהבה גדולה לעמו בני ישראל ולכן המה ימי חסד והיה על ידי כהנים. וזה שתקנו אנשי כנסת הגדולה והמרחם כי לא תמו חסדיך מעולם קוינו לך ועל הנסים כו', כלומר שגם הנסים והגבורות שהגבורה הוא מצד השמאל, אבל אותן שהיה בימי חנוכה היה מצד החסדים שנתעורר אהבה לישראל לכן היה בימי מתתיהו כהן גדול שהכהנים במדת החסד אחודים. ואפשר שלכן היה הנס במנורה שזה קרבן אהרן כהן גדול כמבואר ברש"י פרשת בהעלותך, שהוא במדת החסד. וגם לכן היה הנס במנורה, דמנורה בדרום, שידוע שדרום הוא במדת החסד, וצפון במדת הגבורה. והנקמה ברשעים היה במדת החסד שאוהב אותנו ושונא להמצידים אותנו, לכן היה במנורה שמנורה בדרום, ודרום הוא מדת החסד. ולכן בימי חנוכה ימי חסד שמתעוררין אז חסדים בעולם והאל הרחמן ישפיע עלינו תמיד חסד ויאיר עינינו בתורתו אמן:

וזה הפירוש והיכא מנח להו, חד אמר מימין הפתח, חד אמר משמאל, והלכתא משמאל, כדי שיהיה מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל. והנה התיבות כדי שיהיה מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל. לכאורה אין לו הבנה, דהרי אפילו בפתח שאין ראוי למזוזה נר חנוכה משמאל. ולפי דברינו יתכן, דמר סבר נר חנוכה מימין, דנס של חנוכה היה מצד שאוהב את ישראל ונוקם באומות העולם כאשר ביארנו למעלה ומדת החסד מימין כנודע. ומר סבר משמאל, דאף על פי כן הרי מאהבה שאוהב את ישראל נוקם באומות העולם נמצא מדת גבורה באומות העולם והוא גבורה שבחסד וגבורה הוא בשמאל. והלכתא משמאל, כדי שיהיה מזוזה מימין, פירוש שעיקר הנס לעשות נקמה בגוים, ונקמה הוא מדת שמאל אף על פי ששרשו הוא במדת אהבה שאוהב את ישראל, מכל מקום עיקר הנס ניכר בנקמה במלכות הרשעה ונקמה הוא ממדת הגבורה, רק בעבור שרשם בא ממדת האהבה שאוהב את ישראל ואהבה וחסד הוא מימין, לכן אמר כדי שיהיה מזוזה מימין, כלומר מזוזה הוא מדת שמירה ששומר אותנו והוא מדת האהבה וחסד שהוא מימין מזה בא נר חנוכה שהוא הנס ונקמה בגוים ונקמה הוא בשמאל:

ואבאר יותר מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל, ובס"ד יתורץ קושית התוספות בפסחים דף ק"ד ע"ב ד"ה כל הברכות פותח בברוך כו', וברכות המגילה נראה דחתמינן בא"י האל הנפרע לעמו ישראל האל המושיע עיין שם. דקושיות התוספות למה חותמת בברוך, הלא הוא ברכה קצרה והודאה ואינה חותמת. נראה דהחתימה הוא שבח אחר מה שלא הוזכר בברכה דהברכה הרב את ריבנו והנוקם את נקמותינו שנוקם בצרינו, והחתימה הוא שבח אחר מה שלא הוזכר בברכה, דהברכה הרב את ריבינו לכן חותמת בברוך האל הנפרע לעמו ישראל מכל צריהם האל המושיע. ומפרש מה שנקם בצרינו לא היה שרצה לנקום ורצונו שיעשה נקמה, רק כי חפץ חסד הוא, רק מה שנקם בצרינו הוא בעבוד שחפץ חסד הוא ורצה להושיע את עמו בני ישראל כיון שרצה להושיע את עמו בני ישראל ממילא בהכרחו לנקום בצרינו, כי מי שרוצה להושיע את אדם מיד גוזלו צריך הוא להרוג את הגזלן ואינו חפץ כלל בנקמה, רק חפצו ורצונו להושיע ומחמת זה נפרע לעמו ישראל מכל צריהם. ונמצא החתימה הוא שבח אחר, כי הברכה הוא כפשוטה שנוקם את נקמותינו. והחתימה הוא, שבח אחר מה שנפרע לעמו ישראל מכל צריהם לא מצד הנקמה, רק מצד שהוא רוצה להושיע את ישראל מצד החסד. וזה מזוזה מימין, שהבורא ברוך הוא רוצה לשמור את ישראל שמזוזה היא על שמירה כמפורש בכמה מקומות וכן היה הנס בנ"ח שהוא נקמה בגוים ונקמה בשמאל. אבל עיקר הנקמה מחמת שהוא שמירה לישראל ושמירה הוא במזוזה שהוא מימין ויפה עולה דברי חכמינו ז"ל והאל הרחמן ישמור אותנו מכל צרה וצוקה ונגע ומחלה ומכל רעות המתרגשות בעולם:

ועל זה כוון דוד המלך ע"ה כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו (תהלים קלב, ט) וזה לשון הזוהר הקדוש ולויך ירננו מיבעי ליה, כך אמר דוד, כד אנת בהיכלך אתעביד רעותך השתא דאמינא לך ברעותי קיימא כו'. אמר דוד המלך ע"ה בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך, סדורא דקא סדרנא לא ישיב לאחוריה כו' עיין שם. והנה לכאורה מאי נפקא מינה או שהלוים ירננו או שהחסידים ירננו ומה רצה דוד בזה עד שאמר בעבור דוד עבדיך גר. ואפס, דהלוים מרננים דרנה הוא בשמאל כן כתוב בכתבי האר"י ז"ל דהוא בסוד שמאל בסוד הצמצום ומה שמעלין בקול ומורידין יודעים בו שיודע כמה הם מצמצמים לכך הלוים שהמה מדת הגבורה המה מרננים כן כתב האר"י ז"ל. ועיין בפרדס רמונים בערך רנה וזה לשונו, הרנה הוא מצד הצדק דנקרא (כן) בהיותו יונק מצד השמאל וכן הוא בתיקונים עד כאן לשונו. וכן מבואר תיקון י"ג תשיעא' ברנה ודא הוא דננו צדיקים ב' כו' וצדיק נטיל משמאלא. ונראה, כי זה סוד באבוד רשעים רנה, שרנה יונק ממדת המשפט. והנה דוד המלך ע"ה רצה שממדת החסד שאוהב את ישראל יצא מדת הגבורה והנצחון ופחד לאומות העולם לכן אמר וחסידיך ירננו, שיהיה כל כך אהבה עזה לישראל שממנה יצא הנצחון והגבורה לאומות העולם ויהיה גבורה שבחסד ולא יהיה מדת השמאל, רק יהיה הכל בחסד, כי כן דרך צדיקים להרבות חסד בעולם ולכן רצה שחסידך ירננו. ואמר ברעותא קיימא שמאהבתו יצא הגבורה לאומות העולם על כן ביקש בעבור דוד עבדך כו', שהוא יהיה גורם האהבה כו'. וזה שאמר הכתוב (דברים לג, ב) ה' מסיני בא גו' מימינו אש דת למו גו', כלומר ימינו שאוהב את ישראל יהיה אש דת למו, אש, הוא לשון משפט. יהיה למו, לאומות העולם וינקום נקמתינו מהם ועלינו ישפיע חסדים טובים אמן סלה:

וזה מה שאמרו חכמינו ז"ל (כתובות ה.) גדולים מעשי ידי צדיקים ממעשה ידי הקדוש ברוך הוא, דאלו מעשה ידי הקדוש ברוך הוא ביד אחד שנאמר אף ידי יסדה ארץ (ישעיה מח, יג) ואלו מעשי ידי הצדיקים בשתי ידים דכתיב (שמות טו, יז) מקדש ה' כוננו ידיך. נראה, כי מעשה ידי הצדיקים נקרא מה שהשם יתברך משפיע עלינו טובות וברכות לישראל על ידי מעשה התחתונים שעולה ריח ניחוח מהצדיקים ומעשי ידיהם הנעימים לפניו יתברך שמו ויתעלה ועל ידי מעשי הצדיקים מתעורר אהבה למעלה ומשפיע בתחתונים ומעשה ידי הקדוש ברוך הוא נקראו מה שהשם יתברך אוהב את העולמות זולת התעוררת התחתון, רק שיש עת רצון למעלה לפני הבורא ברוך הוא. והנה כשהתעורר לאהוב את העולמות על ידי מעשי הצדיקים אזי ממנו נולד השנאה להמעיקים והצרים לישראל אזי מאהבת עצמו בא השנאה להצרים אותם וכשהשפע בא מהתעוררות העליון זולת מעשה התחתונים אזי אינו בא רק האהבה ומזאת האהבה לא יצא שום שנאה, כי האהבה אינו כל כך עזה. וידוע שאהבה לישראל הוא יד ימין והשנאה לאומות העולם הוא יד שמאל. וזה גדולים מעשה הצדיקים כו', פירוש השפע הבא על ידי הצדיקים ממעשה ידי הקדוש ברוך הוא השפע אהבה הבא מהתעוררת העליון לבדו זולת מעשי ידי הצדיקים, כי השפע על ידי מעשה הצדיקים בשתי ידים, כלומר אהבת יד ימין לישראל ונגוף למצרים ושנאה לאומות העולם יד שמאל. ואלו מעשה ידי הקדוש ברוך הוא, כלומר השפע הבא מהתעוררות העליון לבד הוא ביד אחד, כלומר אהבה ושפע רב לעולמות לבד והאל הרחמן ישפיע לנו חסדים גדולים אמן סלה:

יש ליתן טעם לשבח למה קבעו חכמינו ז"ל להדליק נר חנוכה בח' ימי חנוכה הואיל ונעשה בו נס בנרות דמנורה, ולמה לא עשאו כן בשאר נסים ונפלאות דפסח ודפורים, ולא צוה השם יתברך לעשות איזה מצוה ביום השביעי של פסח במים הואיל ונעשה נס במים בקריעת ים סוף, וכן בעץ בפורים, הואיל ונעשה בו נס בתליית המן על העץ. ומה שצוה על מצה ומרור, ולא נעשה שום נס במצה ומרור, רק מרור הוא מטעם שמררו את חייהם. ומצה, לחירות שלא הספיק בצקם להחמיץ. אבל לדברים שנעשה בו נסים כגון דצ"ך עד"ש באח"ב, לא צוה לנו השם יתברך לעשות דוגמתם שום מצוה הגם שאין לנו שכל במצותיו כי מאוד עמקו מחשבותיו. אפס רשות ניתן לנו לתת טעם לשבח על כל דבר ודבר. ונראה ליתן טעם לשבח בשמונה ימי חנוכה שגומרין את ההלל שהראה האל חסד לעמו בני ישראל האיך שחפץ בעבודתינו ויש לו שמחה מעבודתינו ואהבתינו לפני המקום ברוך הוא שעשה הנס בנרות מה שלא היה בפסח ובפורים דקודשא בריך הוא לא עביד ניסא בכדי:

והנה בפסח היה הנס בדצ"ך עד"ש באח"ב, וקריעת ים סוף שלא היה באפשר להציל ולהוציא את ישראל ממצרים זולת אלו הנסים. וכן בפורים, מה שהפך דעת אחשורוש לא היה באפשר להציל את ישראל זולת זה. אבל בחנוכה, הלא כלל מונח כל מצות עשה אם יש ביד אדם לעשותו מחויב הוא לעשות ואם אי אפשר לעשות פטור הוא מלעשות, כי אונס רחמנא פטריה ואם חשב לעשות ונאנס הוא כאלו עשאו כמאמר חכמינו ז"ל חשב לעשות מצוה ונאנס כו'. ואם כן מה שעשה הבורא ברוך הוא נס במנורה בנרות שלא היה להדליק אלא יום א' והדליקו ח' ימים הוא חבה יתירה מהמקום ברוך הוא לישראל, כי לא היו צריכין לזה כיון שלא היה באפשר, רק להדליק יום אחד ולא יותר פטורים כמ"ש דאונס רחמנא פטריה, ולא היה צריך הקדוש ברוך הוא לעשות נס מפורסם בשביל קיום המצות, כי פטורים ממצות היכא דאי אפשר למעבד, רק השם יתברך עשה נס כדי שיקיימו עמו בני ישראל מצוה שעלתה חיבתן ואהבתן של קיום מצות בני ישראל והמצות המה חיות לכל העולמות כולם. לכן עשה נס בשביל קיום המצות אף על פי שאין צריכין דאונס רחמנא פטריה, ונס כזה לא היה בשום יום טוב כמ"ש, דגם פורים ופסח היה בשביל הצלת נפשות שצריכין לנס שאי אפשר להציל זולת הנס. ונמצא בחנוכה הראה הקדוש ברוך הוא חיבה יתירה לישראל במצותינו האיך שהוא אוהב קיום מצות בני ישראל מה שלא היה בשום זמן. ונראה ליתן טעם לשבח למה באמת כן שבחנוכה הראה הבורא ברוך הוא חיבה יתירה לישראל במצותיו האיך שקיום מצותינו חיות לכל העולמות וכל הנשמות וכל המלאכים מה שלא היה בשום זמן כיון שלא עמדה מלכות הרשעה, רק על קיום התורה והמצות כמו שתיקנו אנשי כנסת הגדולה כשעמדה עליהם להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, וישראל שבאותו הדור מסרו נפשם על קדושת שמו יתברך ועל קיום מצותיו שכמה נהרגו על קדושת שמו הגדול ברוך הוא שבאותו הדור היה חנה ושבעת בניה ויתר מעשים המבואדים בספר יוסיפון, והם לא רצו רק להשבית התורה הקדושה כמאמר חכמינו ז"ל (ירושלמי חגיגה ב, ב) כתבו לכם על קרן שור שאין לכם חלק באלהי ישראל, ועמו בני ישראל מסרו נפשם על תורתו ומצותיו. לכן הראה להם חיבה יתירה שנעשה להם נס כדי לקיים מצותיו אף על פי שפטורין כמ"ש דאונס רחמנא פטריה, רק בעבור שמסרו נפשם על קיום מצותיו אל נקמות ה', הראה גם לאומות העולם שקיום מצותיו המה החיות של כל העולמות שאלולי לא היה חיות לכל העולמות לא נעשה נס בשביל קיום המצות כמו שמבואר שמלך אחד מאומות העולם למד זכות על ישראל במעשה יהודית. ולכן הנס זה דחנוכה נעשה בשביל קיום המצות שלא היה בשום זמן. לכן מדליקין נר חנוכה ועושין מצוה בדבר זה שנעשה בו נס בנר חנוכה, מה שאין בשום זמן שאין חיוב מצות בדבר שנעשה בו נס שאין עושין מצוה במים בשביעי של פסח זכר לקריעת ים סוף ואין עושין בפורים מצוה עם עץ זכר לתליית המן, רק בכאן עושין מצות בנר חנוכה בדבר שנעשה בו הנס שנשתנה למעליותא:

ובימי חנוכה אמרתי שבחנוכה מוציאין שני ספרי תורה בחול כגון בראש חודש ושבת, ובכל השנה אין מוציאין בחול שני ספרי תורה אפילו בחול המועד סוכות דאז הוא יום טוב שגומרין הלל הואיל וחלוקין בקרבנותיהן ואומרים בהפטורה שבת חול המועד סוכות מקדש ישראל והזמנים, הואיל ומלכות הרשעה רצו לעקור את התורה הקדושה וישראל באותו הדור מסרו נפשם על התורה והמצוה. והראה הקדוש ברוך הוא אהבה וחיבה לישראל. לכן מוציאין אפילו בחול שני ספרי תורה כמו בראש חודש ושבת, ולפעמים בשבת חנוכה ג' ספרי תורה להראות שהחיבה של חנוכה היה בתורה לכן בחנוכה המצוה באור ובראיה. מה שאין כן בשום מצוה כגון הרואה נר חנוכה מברך, כיון שהחיבה שהראה הקדוש ברוך הוא והנס שעשה בו כדי לקיים מצות המנורה ונעשה נס בקיום התורה כמ"ש והתורה נקראת אור כמו שנאמר (משלי ו, כב) ותורה אור ומאירת עינים, לכן מצותינו באור ובראיה. כה יעשה האל הרחמן עמנו אותות לטובה ואהבה וחיבה לקיים מצותיו ויאיר עינינו בתורתו וידבק לבנו במצותיו ויתן בלב מלכיות ושריו ויועציו לטובה ואל יגזור עלינו גזירות נגד תורתינו הקדושה ויקוים בנו מקרא שכתוב (ויקרא כו, מד) ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם אמן סלה:

ועוד נראה על קריאת שם חנוכה, על דרך שבארנו על פסוק הן גאלתי אתכם אחרית כראשית להיות לכם לאלהים. והנה לכאורה מה זה אחרית כראשית, מי נתלה במי קטן נתלה בגדול, ואדרבה הגאולה אחרונה יהיה במהרה בימינו ביתר שאת וביתר עז מגאולה ראשונה. ונראה כוונת הפסוק. דהנה דע שכל העולמות נבראו בשביל ישראל שנקראו ראשית כפרש"י בראשית (בראשית א, א) בשביל ישראל שנקראו ראשית, שממנה התחיל מחשבת כביכול שראה שיבראו ישראל שיעבדו בדחילו ורחימו ושיעשו רצון קונם ויהיה לו במעשיהם הטובים שעשועים גדולים מזאת המחשבה עלה ברצונו כביכול לברוא כמ"ש הפייטן הציב וירה אבן פינתו עבור להשתעשע באיומתו. ולכן צריך כל האדם לחשוב כשעובד את קונו ברוך הוא מקבלין כל העולמות וכל ההיכלות וכל המלאכים שפע וששון ושמחה רב ובזה יתלהב לעבוד את בוראנו. ומזאת המחשבה נבראו ונשתלשלו כל העולמות עד סוף העולם התחתון וכשמאיר ראשית המחשבה שממנה נבראו כל העולמות אנו מנצחין כל האומות והמה מסודים בידינו כאשר כתבנו במקום אחר, שהארץ בעצמה לוחם מלחמותינו שהרי לא נבראו כולם אלא בשביל ישראל אף על פי שהארץ היא מדריגה תחתונה שהיא דומם. ועליה צומח, חי, מדבר. ועליהם בריאה, יצירה, אצילות, כידוע. אף על פי כן לוחמת את מלחמתינו. ואמנם אם אינו מאיר חס ושלום בסוף המ וכו'.ריגות ראשית המחשבה מה שהעולמות נבראו בשביל ישראל, אזי חס ושלום הישראל בגלות. אבל אם סוף המדריגות מאירים כמו ראשית המחשבה מה ראשית המחשבה לא נבראו וכו'.אלא בשביל ישראל וזאת המחשבה מאיר עד מדריגה אחרונה ומדריגה התחתונה אזי ישראל במדריגה עליונה ומנצחין כל המלחמות ונגאלין מיד:

וזה הן גאלתי אתכם אחרית כראשית, כלומר שיהיה אחרית כל העולמות מאירין כבראשית העולמות מה בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית אף באחרית יתגלה שבשביל ישראל נבראו הכל ואז יהיה גאולה שלימה. וזה חנוכה, לשון התחדשות וראשית כמו שכתבתי לשון חנוכת הבית, כלומר שאז מאיר הראשית והתחדשות של העולמות שבשביל ישראל נבראו שנקראו ראשית לכך נעשה לנו ניסים ונפלאות שנמסר גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים. לכן נקרא חנוכה, שעל ידי התחדשות וראשית נקרא חנוכה. וזה הוא מה שתקנו חכמינו ז"ל להדליק נר חנוכה, כלומר שצונו שיאיר הבהידות של בחינת הראשית והתחדשות עד סוף העולמות ואז אנחנו עמו בני ישראל במדריגה העליונה ונעשה לנו ניסים ונפלאות אמן והמשכיל יבין:

ועתה אבאר על מאמר חכמינו ז"ל (שבת כא:) מצות נר חנוכה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, וגם על קריאת שם חנוכה. דע, כי הנסים אשד עשה לנו הבורא ברוך הוא מתחלקים על שלשה אופנים. כי הנה יש נסים נסתרים ויש נסים נגלים. הנסים הנגלים, כמו שנעשו לאבותינו במצרים כמו דצ"ך עד"ש באח"ב וקריעת ים סוף שהם שנוי טבעיים והכל ראו באלו הנסים. ויש נסים נסתרים, כמו בימי מרדכי ואסתר שהיה כמדומה שהוא טבעיית שבתחלה גדל את המן ואחר כך אהב את אשתו והרג אוהבו בשביל אשתו, וגם הנס הנזכר בעל הנסים שמסר רבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים כו'. והנה נס נסתר, שהמה בדרך מלחמה וגם מעשה יהודית היה קצת בטבעים. אמנם באמת מעשה נסים ולא טבעיית אבל נס נסתר היה ולא נס נגלה. וכן מבואר באור חדש שחיבר בעל גור אריה, שנס חנוכה היה קצת טבעיית. גם אדומ"ו בוצינא קדישא מוהר"ר דוב בער ז"ל אמר, שנס נגלה כמו במצרים נקרא יום שמאיר לכל. והנה הנסים נסתרים נחלקו לשני בחינות. בחינה אחת, כמו פורים שהשם יתברך עילת כל העילות הוא סבב הסיבה בעצמו ובכבודו בלי שום פעולה מהתחתונים עד שהפר עצת המן הרשע והשיב לו גמולו בראשו והציל אותנו מכף כל העריצים והתחתונים לא עשו כלום שום פעולה. ומה שזמנתה אסתר להמן הוא מטעם שאמרו חכמינו ז"ל (מגילה טו:) כדי שלא יאמרו ישראל אחות לנו כו', או כדי שיהרג הוא והיא כו', ומטעמים אחרים. אבל בחנוכה, עשו תחתונים איזה פעולה, כי חשמונאי ובניו נלחמו מלחמות ה' ועשו פעולה, רק שהשם יתברך עשה שלא כדרך הטבע ומסר גבורים ביד חלשים כו', אבל היה באיזה סיוע תחתונים. נמצא הם שלשה מדריגות. נס דיציאת מצרים, היה שינוי טבעיית והוא נקרא יום והוא נס גדול. וקטן ממצרים הוא פורים, שהיה בטבעיית קצת נס נסתר והוא נקרא לילה כאשר כתבתי בשם אדומ"ו ז"ל אבל לא היו בסיוע התחתונים. וקטן מפורים נרות חנוכה, שהיה נס נסתר וגם סיוע מתחתונים. לכן אחר ראש השנה ויום הכפורים ושמיני עצרת כאשר ביארתי בדרוש דלעיל, בתחילה חנוכה, ואחר כך פורים, ואחר כך פסח, כי מעלין בקודש ולא מורידין, כי אנו ממשיכין ההארה של הנסים והחסדים של חנוכה שהמה אינם כל כך גדולים שהוא נס נסתר בסיוע התחתונים במלחמות חשמונאי ובניו, ואחר כך מעלין בקודש ומקבלין ההארה מחסדים ומנסים דפורים שהוא נס נסתר אבל לא היה בו סיוע תחתונים שהמה יותר גדולים מחנוכה. ואחר כך מעלין בקודש, ומקבלין ההארה יותר גדולה בנסים וחסדים דפסח, שהיה בו נס נגלה שהוא דומה ליום שמאיר לכל. ועיין ברמב"ן סוף פרשת בא ובתחלת פרשת וארא ובסוף פרשת לך לך שהביא גם כן שיש נסים נסתרים ונסים נגלים:

והנה אם אדם חס ושלום אינו מאמין בנסים נסתרים, אזי הוא במחשבתו שכך הוא ההרגל שביום מאיר החמה ובלילה מאיר הלבנה ובלילה הוא ישן וביום הוא נעור והמרבה בסחורה הוא מעשיר וההולך למרחקים הוא מרויח וכשהוא חולה ליקח רפואה והוא סבור שכך ההרגל. אמנם כשרואה נסים נסתרים אשר מסר האל הבורא ברוך הוא גבורים ביד חלשים, וכמו מפלת המן, וכל שכן נסים נגלים. הוא רואה שאין העולם מתנהג בהרגל, רק שהשם יתברך הוא המתיר אסורים והוא הזוקף כפופים והוא הגולל אור מפני חושך והוא היוצר אור והחושך. והשם יתברך הוא הרופא חולים. ועיין שם ברמב"ן בפרשת בחקותי, שחשב לחטא על מלך יהודה וגם בחליו לא דרש אלהים והכל בידו יתברך שמו, רק קודם שרואה הנסים הוא סובר שהכל הוא בהרגל, כי ההרגל הוא הטבע והרגל והטבע הכל אחד והוא מעשה בעל דבר שתולה בהרגל:

אמנם אחר התגלות הניסים הנגלים והנסתרים כמו חנוכה, שמסר גבורים ביד חלשים. ומפלת רשעים כמו בימי מרדכי ואסתר. רואה שאין העולם מתנהג על פי ההרגל. וכבר כתבתי בשם אדומ"ו ז"ל, שהניסים נסתרים המה רומזים ללילה. והנה הרא"ה כתב בספר החינוך, שבזה שאנו עושים מעשים טובים כמו בפסח אכילת מצה אזי מעשה מעורר המחשבה שהמחשבה מזדככת ומאמין בנסים ונפלאות ומאמין בהבורא ברוך הוא על ידי מעשים אכילת מצה ופסח שהמחשבה נתעוררת לטבעיות המעשים והוא הדין בכל מעשים טובים מתעוררת המחשבה לטובה כן כתב הרא"ה. והנה האר"י ז"ל כתב, שהשוק מרומז על חצונים. וזה מצותה משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק, כלומר מצותה משתשקע החמה, נסים נסתרים אשר המה מרומזים בשקיעת החמה שאינו מאיר כל כך. ועד שתכלה רגל מן השוק, כלומר שצריך אתה לחשוב במחשבתך בהדלקת נר חנוכה שתכלה רגל מן השוק, שתכלה ממחשבותיך שהעולם מתנהג על פי הרגל הטבע. וזה המחשבה היא מעשה חצונים ומחשבת יצר הרע אשר המה רמוזים בתיבות שוק. ובהדלקת נר חנוכה, תכלה זה המחשבה לילך ממך זה המחשבה שהעולם מתנהג על פי ההרגל. ורגל, לשון רגילת מן השוק אשר זה המחשבה בא מן החיצונים אשר הוא מרומז בשוק, כי להוי ידוע לך כיון שאדם עושה מצוה לרמז על איזה דבר אזי הולך ממנו המחשבה דעה כמבואר בספר החינוך להרא"ה שהמצוה והמעשה מעורר המחשבה. ולכך בנר חנוכה הוא מודה על הנסים אפילו על נסים הנסתרים שהוא מרומז בשקיעת החמה לכן הולך ממנו ומכלה זה המחשבה רעה שהעולם מתנהג חס ושלום על פי ההרגל. וזה לשון הרמב"ן סוף פרשת בא, מן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים נסתרים שהם יסוד התורה שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו ע"ה עד שמאמין בכל דברינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגי העולם עד כאן לשונו:

והנה שהבורא ברוך הוא יתברך שמו הוא מלך העולם ומי שהוא מלך אזי מחדש בעולמו כרצונו ואין בהם שום טבע והרגל לומר שכך מתנהג עולם תמיד, רק שאפילו בטבע הבורא יתברך שמו שהוא מלך העולם הוא מחדשו וברצונו מחדש הטבע וברצונו מבטל הטבע ואינו אומר שזה שהיה אתמול הוא יהיה, רק שבכל יום ויום הקדוש בדוך הוא מחדש כל ברואיו כמו שתקנו אנשי כנסת הגדולה המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, שהוא המלך הטוב תמיד בכל עת ובכל שעה. וזה עד שתכלה רגל מן השוק, שלא לאמר שהוא חס ושלום ההרגל, רק אנו מודים שהוא מלך עולם ועד ולעדי עד ימלוך והוא המחדש ובזה מאמין שהנסים נסתרים אינם טבעים, דק שהוא מחדש את העולם תמיד בכל עת ובכל שעה, רק לפעמים מחדש את הטבע כמו כשקבע בהעולם בששת ימי בראשית ולפעמים מחדש דבר חדש כגון נס נגלה, רק המודה בנס נסתד אזי הוא מודה שהוא מחדש תמיד ואפילו הטבע הקבוע בעולם. וזה חנוכה, לשון חנוכת הבית, לשון חדש שאנו מודים בנסים הנסתרים ושהוא מחדש תמיד אפילו הטבע הקבוע בעולם ואין העולם מתנהג על צד ההרגל חס ושלום. וזה להדליק נר חנוכה, כלומר שיאיר זה הבחינה שהוא מחדש תמיד העולם בכל עת ובכל שעה וזה הבחינה יאיר תמיד בתוך מחשבותינו ויטהר לבנו לעבודתו אחר שהיינו מסורים בידו יתברך שמו. והבחינה שכתבתי לעיל הוא שהוא ברא וחדש את העולם. ומה שכתבתי עכשיו שאפילו אחר שברא את העולם הוא מחדש תמיד הטבע הקבוע בו. וזה אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם, אתה הוא המלך המחדש את הטבע תמיד וזה ה' מלך ה' מלך והבן:

והנה ידוע שכל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לכבודו ברא. וזה לשון הרמב"ן סוף פרשת בא, וכונת כל המצוה שנאמין באלהינו ונודה עליו שהוא בוראנו. והוא כוונת היצירה שאין לנו טעם אחר ביצירה ראשונה ואין לעליון בתחתונים חפץ מלבד זה שידע ויודה לאלהיו שבראו, וכונת רוממות הקול בתפילתו וכונת בתי כנסיות וכונת תפלת הרבים זה שיהיה לבני אדם מקום שיתקבצו ויודו לאל שבראם והוציאם ויאמרו לפניך בריותיך אנחנו עד כאן לשון הרמב"ן עיין שם שהאריך. והנה בשביל דברים האלו ברא הקדוש ברוך הוא עולמו שיהיה לו שעשועים במה שאנחנו מודים אליו בפינו ובלבבנו שהוא בראנו והוא אבינו מלכנו ואזי כל העולמות וכל המלאכים מלאים ששון ושמחה ושפע רב. לכן כאשר יחשוב האדם זה שהאיך שמעבודתו מלאים כל העולמות שפע רב וששון ושמחה יתלהב לעבודתו יתברך שמו. והנה אנחנו מודים אליו שהוא ברא הכל יש מאין ושכל העולמות חוץ ממנו יתברך שמו המה מחודשים והוא בראם יש מאין. וגם אנחנו מודים אליו שהוא תקיף ובעל יכולת כולם ועושה נפלאות גדולות מה שהם בשינוי טבעיים כגון יציאת מצרים וקריעת ים סוף גם אנחנו מודים שהוא מלך העולם אפילו הטבעיות הוא מנהיג אותם ואפילו מה שהוא בתוך הטבע אין זה ההרגל, רק שהוא מחדשם בכל עת ובכל רגע לכן נעשה נסים נסתרים שהוא בתוך הטבע, כי הוא מלכנו והוא מלך העולם והוא מחדש את הטבעים ונותן בהם שפע בכל עת ובכל שעה, כי מלך נקרא האל אם אינו משנה ועושה נס נגלה רק נס נסתר אז נקרא מלך שהוא מנהיג אותם ומחדשם בכל עת ובכל שעה ובזה עושים נסים נסתרים ואם הוא עושה נסים נגלים אז הוא תקיף ובעל יכולת ומשנה אותם, כי מלך נקרא המנהיג את עבדיו כרצונו ואין משנה אותם ותקיף ובעל יכולת נקרא כשהוא משנה את עבדיו וכשאנחנו מודים שהוא ברא יש מאין והשם שברא יש מאין הוא אהי"ה, כי כשהעולמות באין נקרא אהי"ה. דזמין הוא לאיתגליא והשם יתברך ברוך הוא שמו הוי"ה. ונמצא כשמודים שהוא ברא יש מאין אזי אנחנו מודים שהשם יתברך ששמו העצם הוי"ה הוא אהי"ה וכשאנחנו מודים שהוא תקיף ובעל היכולת ותקיף ובעל היכולת הוא שם אלהים כמוזכד בשלחן ערוך, אזי אנחנו מודים שהשם יתברך ברוך הוא ששמו העצם הוי"ה הוא אלהים. וכשאנחנו מודים שהוא בקרב הארץ שאפילו בעולם הטבע הוא מלכנו הוא מנהיגנו ועושה נסים נסתרים בטבעים ומלך העולם נקרא אדנ"י כמבואר בשלחן ערוך, אזי אנחנו מודים להשם יתברך ששמו העצם שהוא שם הוי"ה הוא אדנ"י:

וידוע בכתבי האריז"ל שאלו השמות הוי"ה ואהי"ה, הוי"ה ואלהים, הוי"ה ואדני, הוא כמנין נר. וזה להדליק נר חנוכה, אף על פי שהוא עושה נסתרות ומנהיג אותנר ואת עולמו ואינו ניכו', רק ששם העצם הוי"ה הוא אדנ"י, אף על פי כן מאיר במחשבתו ומודים גם כן ששם הוי"ה הוא אלהים שהוא תקיף ובעל היכולת. ושם העצם הויה הוא אהיה, שהוא ברא יש מאין של זמן שנעשה נס וההארה לי"ט, אזי זאת הבחינה מאיר בכל העולמות ובחנוכה אנחנו מודים שכל הבחינות, אף על פי שאינו ניכר רק הויה ואדנ"י מאירים בה הוי"ה אלהים הוי"ה ואהי"ה גם כן, וזה להדליק נר והמשכיל יבין. לכן יתלהב כשמדליק נר חנוכה שהוא הממשיך אלהות על כל העולמות ואלהי אלהים שמח בו ועושה נחת רוח ליוצרו ומביא שפע לכל ההיכלות והעולמות ואומרין אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו. וכל העולמות מכריזין זכאה פלניא דעבד דעותא דמאריה והנס שבתוך הטבעיות אזי האלהים אינו ניכו', רק באמונה ניכר אלהותו ואמונה נקרא נה"י. וזה הכונה הנזכר בכתבי הקודש האר"י ז"ל להמשיך כל ההארות בנה"י, כי בחנוכה הנסים בטבעיים והבן:

ואבאר לך ביותר פנימיות מצותה משתשקע החמה ועד שתכלה רגל מן השוק. כי הנה ידוע, כי כל מה שיש בגשמיות יש דוגמתו ברוחניות. והנה מה שכל העולמות נבראו יש מאין והשפעתן הבא לעולם מאין שכל העולמות וכל הנשמות דבוקים תמיד באין כמו שנאמר (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל יה הללויה, על כל נשימה ונשימה תהלל יה, והוא מחדש אותם בכל רגע ובכל שעה הוצאתם יש מאין ודביקתו באין נקרא ראש שמאין נפתחין כל העולמות. לכן נקרא ראש והתנהגות הבורא ברוך הוא בהעולמות על פי הטבע והוא העולם הזה שבה מכוסה הנהגות של הבורא ברוך הוא והנהגות הבורא ברוך הוא בה בהסתר נקרא רגלים שרגלים הוא סוף האדם וגם הנהגת הטבע הוא סוף המדריגות והשתוקקתם וכפיפתם לשרשם הוא הידים בסוד וידי אדם מתחת כנפיהם (יחזקאל א, ח) ומכח השתוקקתם מגביהם המאציל העליון לשרשם האין ומכח זה נעשה נסים בשינוי הטבעיים, כי התחברותם בהוצאת יש מאין הוא בשורש שהוקבעו בהם, רק שמשם בא הברכה והוא עמוק ולכן נקרא אל אלהים ה' (יהושע כב, כב) ולכן בא הברכה בחנוכה בשמן שהביט הראשית באחרית כמו שכתבנו, כי שמן בא"ת ב"ש בי"ט לשון הבטה ושמן הוא בחכמה. וחכמה נקרא אין כמו שנאמר (במדבר טו, כד) ואם מעיני העדה פרש"י (מחכמי העדה) וכיון שבטבע הנהגות בהירות הבורא ברוך הוא הוא בהסתד ומכוסה נקרא משתשקע החמה. ולכן כיון שהבורא ברוך הוא בטבע בהסתר פנים נאחזים החיצונים בזה העולם כידוע אשר המה נקראים שוק וכאשר השם יתברך הראה לנו נסים ונפלאות אפילו בטבעיית אז החיצונים הנקראים שוק הנאחזים בטבע אשר היא סוף המדריגות הנקראים רגל, אשר בה היה הנהגות הבורא ברוך הוא מכוסה לכן נקראת משתשקע החמה וכיון שעושה בטבעיות נסים אזי אנו רואין שמלכותו בכל משלה אפילו בטבעיות ובחצונים לכן כלים ונשברים ובורחין החצונים מכל העולמות אפילו מן הטבעיים. וזה משתשקע החמה, כלומר בטבעיות שהנהגת בהירות הבורא ברוך הוא מכוסה. ועד שתכלה רגל, הוא הנהגת הטבע סוף המדריגות. מן השוק, מן החיצונים על ידי הנסים שנעשה בטבעיות ומלכותו בכל משלה לכן נקרא חנוכה, כי ביארנו במקום אחר באריכות כל הנביאים נתנבאו בכה מוסיף עליהם משה רבינו ע"ה בזה. שכל הנביאים לא השיגו רק גדולת ומלכות הבורא ברוך הוא מה שבתוך העולמות ונקראת אספקלריא שאינה מאירה וגדולת ומלכות הבורא ברוך הוא שבתוך העולמות נקראת כה ומשה רבינו ע"ה השיג גדולת הבורא ברוך הוא מה שהוא למעלה מן העולמות שאין משיגין אפילו בשעה שממליכין את הבורא ברוך הוא. ואפילו מה שאין העולמות משיגין השיג משה רבינו ע"ה, כי משה שקול כנגד כל ישראל והוא כולל כל ישראל, כי בעבור שמשה אוהב ישראל היה ונשמות ישראל המה תפארתו של הקדוש ברוך הוא כמו שאמר הכתוב (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר. לכן השיג משה רבינו ע"ה גדולת הבורא למעלה מן העולמות ולכן עשה משה לעיני כל ישראל ועמים אותות ומופתים בשינוי טבעיות, כי העולם הזה עולם הטבע הוא מרכבה לכל העולמות ובדמות העולם הזה בגשמיות כן הוטבעו כולם ברוחניות. לכן כיון שהשגתו למעלה מן העולמות לכן היה בכח לעשות אותות ומופתים ונסים בשינוי טבעיות וזה נבואתו בזה הדבר ואספקלריא המאירה כמו שביארנו במקום אחר בעזרת השם יתברך. ונבואות והשגות שאר הנביאים הנהגת ומלכות הבורא שבתוך העולמות מה שמשיגין העולמות בשעה שממליכין הבורא ומשבחין אותו כמ"ש בפרקי היכולת הכסא כבוד אומר משאך חביב עלי לכך נקרא כה, אבל לא כן משה רבינו ע"ה שהשיג הבורא ברוך הוא למעלה מן העולמות. לכן ניבא בזה הדבר, באספקלריא המאירה, ולכן עשה אותות ומופתים בשינוי טבעיות לעין כל שהיתה נבואתו למעלה מן העולמות כמו שהעיד עליו הכתוב (דברים לד, י) ולא קם כמשה לכל האותות והמופתים וגו', ושאר נסים שהיה לעין כל כמו פורים חנוכה היה בטבעיות ששאר הנביאים ובעלי רוח הקודש לא השיגו, רק שבתוך העולמות שהנבואה והשגה נקראת כ"ה לכן גם הנס היה בתוך הטבעיות. ועל זה מרומז תיבת חנוכה, כלומר חנותינו בהשגה של כה שהוא בתוך העולמות שהנסים הבאים ממדרגה הזאת הוא בתוך הטבעיים כמו הנס דחנוכה:

והנה ביארנו שתיבות נר שיש השגה שמשיגין הבורא ברוך הוא על ידי שרואה שעשה לנו נסים בטבעיים והוא נקרא אדנ"י וכו', ויש השגה שמשיגין הבורא ברוך הוא שעושה נסים למעלה מן הטבעיות והוא נקרא אלהים, ויש השגה שמשיגין הבורא ברוך הוא האיך שברא הכל יש מאין בעין שכלו כמו במתן תורה והוא שנקרא אהי"ה. ושלש הויות אדני, ואלהים, ואהיה, כמנין נר. ולכן נקרא נר, שכל המשיג דבר הוא הסתכלות הרוחניות ורואה אותו בלי שום הסתפקות המחשבה וחבר את עצמו בזאת המחשבה ומביט בה בזאת המחשבה בעין שכל נקרא אור, כמ"ש רש"י ואם מעיני העדה, הם חכמי העדה. והוא אור החכמה לכן ההשגה נקרא אור והוא נר של מצוה להביט במחשבה ולחקור בה והשגה המעולה שבשלש השגות הוא המסתכל בעין שכל שברא יש מאין ומחבר את עצמו בזאת המחשבה שכיון שרואה בעין השכל שברא הכל יש מאין ומחובר במחשבה זאת ודאי משיג שיכול לעשות נסים נגלים ונסים נסתרים שמי שברא הכל יכול לעשות בהם כרצונו וזה הוא נר של שבת. ששבת מורה על שברא יש מאין, כי כן הוא הטעם של שבת, כי ששת ימים עשה ה' את השמים וגו' כי בו שבת. וזה הוא ענין יש מאין. וזה מודה על יחוד הוי"ה ואהי"ה כאשר ביארנו בו נכלל שני יחודים אלו שני השגות נסים נסתרים ונסים נגלים שהוא הוי"ה אלהים והוי"ה אדני כאשר ביארנו:

ונמצא נר של שבת, שמורה על ההשגה יש מאין הוא השגה מעולה שבכולם. וההשגה של חנוכה, שהוא בנסים נסתדים שהוא בהוי"ה ואדנ"י הוא השגה אחרונה. לכן אמרו חכמינו ז"ל (שבת כג:) נר חנוכה ונר של שבת נר של שבת קודם, שנר של שבת הוא ההשגה מעולה מנר חנוכה והתחברות בזאת המחשבה שברא יש מאין שנר נקרא מי שמביט במחשבה ומסתכל בה ומחובר בה הוא המעולה. לכן בחנוכה בערב שבת מדליקין נר חנוכה, ואחר כך נר של שבת, כדי להסתכל ולהביט בעין השכל בהשגה אחרונה שהוא נר חנוכה שהוא בנסים נסתרים , ואחר כך יבא אל ההשגה המעולה ויביט בה בעין השכל שבראם האל יש מאין שזאת ההבטה וההשגה בעין השכל הוא נר של שבת ולכן מדליקין נר של חנוכה ואחר כך נר של שב וכו'.. כי נר של שבת מורה על המביט בעין השכל שברא הכל יש מאין כמו במתן תורה פא"פ ולא על ידי שרואה נסים נסתרים ונגלים. וזה הוא המובחר שבכולם, כי זאת ההשגה של מתן תורה נתגלה בכל שבת ושבת כמו שאיתא (שבת פו:) בשבת ניתנה תורה. לכן צריכין בכל שבת לחדש חדושי דאורייתא ולא נר של שבת ואחר כך נר של חנוכה, כי אחר שהשיג השגה גדולה איך ירד להשיג השגה קטנה. לכן ידליק בתחלה נר חנוכה שהוא השגה קטנה, ואחר כך נר של שבת שהוא ההשגה גדולה ומעלין בקודש ולא מורידין, וכפי שביארנו שרגלים הוא מרומז על מה שהנהגות הבורא ברוך הוא הוא מכוסה ובהסתר. לכן רגלים הוא מרומז על אמונת הבורא ברוך הוא ואמונת תורתו ומצותיו, כי בזמן שבהירות הבורא הוא מכוסה צריך להחזיק באמונה שאף על פי שהוא מכוסה צריכין להאמין בו ולכן כיון שבחנוכה הנסים בסוף המדריגה שהוא מכוסה והוא כנגד רגלים. לכן צריכין בחנוכה ליתן צדקה הרבה ומסבבין העניים ולהחזיק לומדי תורה מתקנין רגלי קדושה כנודע. וזה הטעם שמסבבין העניים ולומדי תורה בחנוכה וצריך להזהר אז בצדקה ולהחזיק לומדי תורה, כי המחזיק לומדי תורה מתקנין רגלי הקדושה כנודע ובזכות הצדקה יבא גואל צדק במהרה בימינו כמאמר הפסוק ושביה בצדקה ויברך את עמו בשלום כמאמר והיה מעשה צדקה שלום אמן סלה: