קבא דקשייתא צד

<< · קבא דקשייתא · צד · >>

קושיא צד

קשה לי על שיטת התוס׳ יבמות (דף כ׳ ע״ב) ד״ה אטו עיי״ש, דשיטתם דמצות יבום היא רק בהעראה, וגמר ביאה אינו מצוה כלל. ואינן סוברין כשיטת הר״ן פרק קמא דקידושין (דף יו״ד) שסובר דגם גמר ביאה מן המצווה*), רק סוברין בגמר ביאת ליכא מצוה כלל. איך יפרנסו דברי הש״ס פסחים (דף ע״ב ע״ב) דקאמר: יבמתו נדה בעל פטור, מטעם טעה בדבר מצוה. ושם מיירי הש״ס בהדיא שהיה עם גמר ביאה. דהרי פריך שם הש״ס: באשתו נמי עבד מצוה, ופירש רש״י: מצות פריה ורביה. וזה רק בגמר ביאה כמבואר בתוס׳ גיטין (דף מ״א) ד״ה לישא. וכיוון דמיירי גם בגמר ביאה, אם כן גם ביבמתו יתחייב חטאת על הגמר, כיון דאז כבר עבר המצוה. וכמו דפריך הש״ס סוכה (דף מ״ב): מדאגבהיה נפק ביה, וליכא שוב טעה בדבר מצוה. ואם כן מוכח כהר״ן דגם הגמר מן המצוה. ואין לומר דעל הגמר אי אפשר לחייבו חטאת, דהוי כאנוס מטעם יצר אלבשיה, דזה אינו. דהרי הים של שלמה פרק ו דיבמות סימן ג׳ כתב דבאיש לא אמרינן יצר אלבשיה. וכן מוכח ממשנת נדה (דף י״ד) וממשנה דשבועות (דף י״ד ע״ב), דאם אמרה נטמאתי ופירש מיד חייב כרת. וגם דלדעתי הא דיצר אלבשיה דבש״ס כתובות (דף נ״א) אין הכוונה שהיא אנוסה, רק שהיא שוגגת וגם כן מותרת לבעלה, אבל חטאת ודאי מחוייבין. על כן שיטת התוס׳ צע״ג:

*) השמטה: וכן הוא ברמב״ן ז״ל יבמות (דף כ׳). ולכאורה קשה לשיטת התוס׳ שם דהגזירה הוא אטו הגמר ביאה, אם כן אף בלא הגזירה איך נימא עשה דוחה לא תעשה, והלא יש כאן שני לאווין, והיינו לאו דקריבה דגילוי עריות, דקרוב הוא לגמור ביאתו. וגם בחייבי לאוין איכא לאו דקריבה, כמו שכתב הרמב״ן בספר המצוות לא תעשה שנ״ג. אד לא קשה מידי, דכבר כתבו התוס׳ ריש יבמות דעשה דוחה לשני לאוין. ולפי זה יש ליישב בטוב קושיית התוס׳ יבמות (דף ט׳ ע״א) אהא דקאמר הש״ס בכמה דוכתי דלר׳ עקיבא חייבי לאווין לאו בני חליצה ויבום נינהו. למה לא נימא עשה דוחה לא תעשה כדפריך הש״ס על חייבי כריתות. ולפי הנ״ל מחורץ היטב, כיון דלר׳ עקיבא אין עשה דוחה לב׳ לאוין, כמבואר בנזיר (דף מ״ח) דר׳ עקיבא לית ליה מה לי חד לאו כו׳. וכן הוא בשושנת העמקים כלל ב׳. ממילא שוב אמרינן לר׳ עקיבא כל שאינה עולה ליבום. ואפילו לדעת הרמב״ם ז״ל בספר המצוות שם, דסובר דבחייבי לאווין ליכא לאו דקריבה, זהו רק לדידן, אבל ר׳ עקיבא הרי משוי חייבי לאווין כערוה גמורה ואיכא גם לאו דקריבה. וגם להרמב״ן והר״ן ז״ל, דגם הגמר ביאה מן המצוה, אכתי איכא לאו דקריבה מחמת הפרישה דהיא אחר המצוה. ומה דפריך ש״ס (יבמות כ׳) על חייבי כריתות דנימא בהו עשה דוחה לא תעשה, אף דמה יעשה עם הפרישה? זה לא קשה מידי, דפירכת הש״ס היה דעל כל פנים תהיה צריכה חליצה. וכל שאינה עולה ליבום לא שייך בזה, כיון דליכא איסור בגוף הביאה, כמו שכתב הרשב״א ריש יבמות לגבי על מנת שלא תנשאי לפלוני. ומיושב קושיית התוס׳ בטוב טעם. ומוכח מכאן כשיטת הרמב״ם ז״ל דלוקין על לאו דקריבה, וזהו אצלי ראיה ברורה. ונהי דדברי השער המלך פרק כ״א מאיסורי ביאה תמוהין מאוד בזה, כמובן, מכל מקום דברינו נכונים:

והנה כמה לומדים רצו לתרץ קושייתי שבפנים, מטעם דלאחר העראה שוב הויא כאשתו ואיכא מצוה דחייב אדם לשמח את אשתו, כיון דאז ודאי מתאוית לו. אבל זה ליתא, דוודאי לא מיקרי טעה בדבר מצוה אלא היכא שמתכוין למצוה. ובפרט בלא עשה מצוה, אלא דאנו רוצין לפוטרו מכח דמחשבתו היה לעשות מצוה. ופירכת הש״ס לא היה אלא דגם באשתו משכחת דפטור היכא שהוא מתכוין להנאתה למצוה. אבל לאחר העראה דיבמה סתמא דמילתא מתכוין להנאתו, עיין סוטה (דף ט׳ ע״ב) גבי "ותאלצהו" דשמשון. ואם כן איך קאמר הש״ס סתם, יבמתו נדה בעל פטור, והרי על פי רוב לא הוי טרוד בדבר מצוה כלל. וקושייתי במקומה עומדת:

והנה מה שכתבתי בפנים בזה, דמתחילתה באונס וסופה ברצון אינו נחשב אונס גמור, רק בשוגג וחייבת חטאת. תיבת "חטאת" הוא שגגת המעתיק, וצ״ל "חייבת בכפרה". דקרבן ודאי ליכא, כיון דיש לה ידיעת חטא בשעת העבירה. דהרי אפילו בתחילתו שגגה וסופו זדון פטור מחטאת. ועיין תוס׳ שבועות (דף י״ח ע״ב) בד״ה אלמא, עיי״ש: