קבא דקשייתא ז

קושיא ז

תמוה לי על הסוברין (בית יוסף או"ח סימן רנג), דאף לאחר מאכל בן דרוסאי יש חיוב בשבת אם בישלו עד שנגמר כל צרכו. והרי בירושלמי פרק קמא דשבת הלכה י קאמר רב ביבי בשם ר' יוחנן: תבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי, מותר להחזירו על גבי כירה גרופה וקטומה. והא לשיטתם הוא מבשל גמור בשבת. ומכל שכן דקשה לשיטת הדרישה, דסובר דאיסור דרבנן יש לכולי עלמא; ואיך מותר להחזירו? עיין ברמב"ן ריש כירה, והדבר צריך עיון גדול. *)

*) השמטה: כעת ראיתי שבגליון הש"ס בירושלמי שם הרגיש בזה. אמנם לפי עניות דעתי על כרחך גם הירושלמי סובר דחייב אף לאחר מאכל בן דרוסאי. דהרי מבואר בירושלמי פרק כלל גדול הלכה ב בפסח שבישלו בחמי טבריה ואחר כך צלאו מותר, עיין שם ובקרבן עדה, דעל כרחך הפירוש שצלאו אחר שבישלו בחמי טבריה. וקשה טובא, הלא אנן קיימא לן (עיין מגן אברהם בסימן שי"ח סעיף ה') דאין צלי אחר בישול, דלא כדעת הספר יראים. כי באמת מה שהיראים מייתי ראיה מיבמות (דף מ') דחלוט שאפאו אחר כך, לחם הוא – לא זכיתי להבין כלל, דמה עניין קריאת שם לחם, למלאכת שבת דצריך תיקון בגוף הדבר. והלא אף קמח קלי שעשאו בצק ואפאו חייב בחלה כמבואר בירושלמי וברמב"ן בהלכותיו, אף דאין אפייה אחר אפייה לכולי עלמא ומכל מקום חל עליו שם לחם. וגם ראייתו מפסח שצלאו ואחר כך בישלו דחייב (פסחים מא), כבר כתב הראבי"ה דאינו ראיה דשם הוא גזרת הכתוב מקרא דבשל ומבושל. ואף דלכאורה מוכח בירושלמי פרק ז דפסחים הלכה ב דיש צלי אחר בישול, דקאמר: אי לא נאמר לאו דבישול הייתי אומר דבישלו וצלייו יהיה מותר, הרי דמיקרי צלי אש? אך באמת נראה ברור דצ"ל צלייו ובישלו, צלאו ושלקו, וכן גרס בספר ניר שם. ואם כן, מה מועיל הצלייה אחר שבישלו בחמי טבריא, ואיך יוצא בו ידי חובת צלייה?

ועל כרחך כוונת הירושלמי שלא בישלו בחמי טבריא לגמרי, רק כמאכל בן דרוסאי, ולכך מועיל הצלייה של אחר כך. אם כן מוכח דגם לעניין שבת חייב אם בישל אחר כמאכל בן דרוסאי עד כל צורכו. ואם כן על כרחך מוכרחין אנו לומר דהא דירושלמי פרק קמא דמותר להחזירו על גבי כירה גרופה וקטומה, מיירי באופן שאין בו משום בישול, כגון שאין היד סולדת שם.

ואין להקשות, אם נאמר דחייב על הגמר גם כן, אם כן מה ראייה מייתי היראים מפסח שצלאו ואחר כך בישלו, דיש בישול אחר צלי? דילמא מיירי שלא צלאו לגמרי, רק כמאכל בן דרוסאי. ו"נא" לא מיקרי אלא קודם מאכל בן דרוסאי כמו שכתב המנחת חינוך בלאו ד"נא ומבושל", ושפיר חייב על בישולו אחר כך.

אמנם באמת דברי המנחת חינוך ליתנהו, וכל זמן שלא צלאו כל צרכו, "נא" מיקרי וחייב עליו. דהרי בש"ס פסחים לז א אמרינן: יוצאין במצה הנא [והיינו נא], וקאמר רבא: וכן לחמי תודה. ובלחמי תודה השיעור הוא כמאכל בן דרוסאי, כמו שכתבו התוס' במנחות נז ב בד"ה ושמעינן עיין שם. וכן תוס' פסחים עו א ד"ה אלא, מבואר דכל זמן שלא צלה כל צרכו "נא" מיקרי. וכן מוכח מירושלמי פרק ז דפסחים הלכה ב ד"נא" צלי אש מיקרי, עיין שם. ואם כן, מה דמרבה הברייתא דצלאו ואחר כך בישלו חייב על כרחך בנצלה כל צרכו מיירי, ואף דכבר חל עליו שם היתר אפילו הכי נאסר בבישולו של אחר כך, שפיר הוכיח מזה היראים דיש בישול אחר צלי.

אך מה שעומד לנגדי בזה הוא, הא דמבואר בפסחים מא ב דאם אוכל נא עובר גם ב"כי אם צלי אש", והרי אם עובר ב"נא" אף לאחר מאכל בן דרוסאי, למה עובר על "כי אם צלי אש"? והא לאחר מאכל בן דרוסאי צלי אש הוא בכל התורה. גם לשון הרמב"ם פרק ח מקרבן פסח ד"נא" היינו שאינו ראוי לאכילת אדם עדיין. וגם יש לעיין להסוברין דדם שפירש ממקום למקום אסור, וכן פסק הש"ך בשולחן ערוך יורה דעה עו ס"ק י"ג, למה הצריכה התורה לאסור ב"נא"? והלא בלאו הכי אסור משום דם, ובתחילת בישול לכולי עלמא דאורייתא, כמו שכתבו התוס' חולין קיא א ד"ה דם. לזאת עדיין אני צריך להתיישב בזה אימתי מיקרי "נא".