פתיחת התפריט הראשי

פרשת דרכים דרוש ד

דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.


דרך מצרים דרוש רביעי

שמות רבה פרשה ה סי׳ (כ) [טז] ויאמר אליהם מלך מצרים למה משה ואהרן,׳ מהו למה אמר להם אתם למה ודבריכם למה לכו לסבלותיכם, א״ר יהושע בן לוי שבטו של לוי פנוי היה מעבודת פרך, ע״כ.

עלינו לשבח לאדון הכל ורב טוב לבית ישראל שהקב"ה אינו דן את האדם כי אם באשר הוא שם, ואף שעתיד לחטא לא יחשוב ה' לו עון לפני זמנו וגמולו ישוב ברראשו לפי מקומו ושעתו. אבל לענין הטובה אינו כן כי חפץ חסד הוא, ומרבה להטיב לאיש כמעשהו שעתיד לעשות כאשר חכמים יגידו הטיבו כל אשר דברו בטעם הדבר אמאי שבטו של לוי לא היה בכלל השעבוד. וז"ל רז"ל במדרש לפי שצפה הקב"ה שהיה עתיד שבט לוי לעבודת ה' לפיכך לא ניתן בשעבוד פרעה, ע"כ. גם בש"ר פרשה ב סימן א אמרינן וז"ל יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו וגו' ארך אפים ורב חסד, ארך אפים שהאריך אף עמהם ורב חסד שהוא מטה כלפי חסד ונסתכל בטוב ולא ברע שהיו עתידין לעשות, ע"כ. ומהר"ש יפה נדחק במאמר זה מהו כוונתם באמרם נסתכל בטוב ולא ברע.

ויראה דזה יובן עם מ"ש בש"ר פ"ג סימן (ג) [ב] וז"ל, ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי הה"ד כי הוא ידע מתי שוא וירא און ולא יתבונן, כיצד אתה מוצא בשעה שיצתה הגר מביתו של אברהם מה כתיב שם "ויכלו המים מן החמת" א"ר סימון בקשו מלאכי השרת לקטרגו, אמרו לפניו רבש"ע אדם שעתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו את הבאר? אמר להם איני דן את האדם אלא בשעתו כו', וכן כשהיו ישראל במצרים ראה הקב"ה מה שעתידין לעשות דכתיב "ויאמר ה' ראה ראיתי" זו ראיית מעשה העגל כו' אמר הקב"ה איני דנם לפי המעשים העתידים לעשות היינו דכתיב "כי שמוע שמעתי את צעקתם" אף על פי שידעתי מכאוביו יודע אני כמה עתידין להכאיבני במדבר וכו' ואף על פי כן איני נמנע מלגאלם, היינו דכתיב "וירא און ולא יתבונן", ע"כ. נמצינו למדין שאף שיודע ה' שעתידין לחטוא אינו נמנע מלהטיב עמהם לפי שאינו דן את האדם אלא בשעתו.

ויש לדקדק על זה ממאי דאמרינן בש"ר פרשה ג' סימן (ה) [ד] וז"ל מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל אמר לפניו רבונו של עולם איך אני יכול ליכנס למקום הורגי נפשות כו' וכי אוציא את בני ישראל מה זכות יש בידם שאוכל לגאלם. אמר לו הקב"ה "כי אהיה עמך" ומה שאמרת מה זכות יש בידם "בהוציאך את העם תעבדון את האלהים על ההר הזה" הוי יודע שבשביל התורה שהם עתידים לקבל הם נגאלים, ע"כ. הרי מוכח מאמר זה שהקב"ה דן את האדם על העתיד שאף שלא היו ראוים לגאולה גאל אותם בשביל שעתידים לקבל את התורה והיכי קאמר שאינו דן את האדם אלא בשעתו.

אך התירוץ לזה הוא מבואר שבכלל רחמיו וחסדיו יתברך שהוא מתנהג עם בריותיו הוא זה שאם עתידים להיות צדיקים הוא מסתכל בעתיד ומטיב עמהם אך אם עתידים לחטוא אינו מסתכל במה שעתידים לחטוא, ואינו דן את האדם אלא בשעתו, והיינו דכתיב וירא און ולא יתבונן, דוקא און לא יתבונן, אבל מה שעתידים להטיב יתבונן, ומשום הכי נסתכל במה שעתידין לקבל את התורה וגאלם ולא נסתכל במה שעתידין לחטוא במדבר, לפי שלהרע אינו דן את האדם אלא בשעתו. וראיית הדבר מבואר במדרשו של רשב״י בא וראה כיצד מתנהג הקב״ה עם בריותיו. בשעה שצופה שעתידים לעשות רצונו הוא מטיב עמהם, ובשעה שצופה שעתידים לחטוא אינו מעניש אותם, היינו דכתיב וירא און ולא יתבונן, ע״כ.

וזהו כוונתם בש״ר פרשה א סי׳ (מב) [לו] וירא אלהים, אמר ר״ל שראה שעתידים להמרות על ים סוף, דכתיב וימרו על ים בים סוף, וידע אלהים שהם עתידים לומר זה. אלי ." ר׳ יהושע בן לד אמר ראה שעתידין לומר אלה אלהיך ישראל, וידע אלהיט שעתידץ להקדים נעשה לנשמע, ע״כ. והנה מהר״ש יפה ז״ל פירש שכוונתם הוא אע״פ שידע שעתיד להמרות בים סוף, מ״מ־ראה מה שעתידים לומר זה אלי ובא זה וכפר על זה. וכן אף שראה שעתידין לומר אלה אלהיך ישראל, דדע אלהים שעתידים להקדים נעשה לנשמע, ובעבור זה לא השגיח ה׳ על מעשה העגל. והוקשה לו לרב ז״ל על זה, דבלאו הכי למה ישגיח על העתיד, והנה אין ראוי לדץ אלא המעשה רהשתא וכדאמרינן באשרהוא שם ונדחק בזה, יע״ש.

א ך נראה שכוונת המאמר הוא עם מה שכתבנו שבא להודיע כמה הם חסדי ה׳ דמלבד שכבר כתבנו שה׳ משגיח על הטוב שעתידים לעשות ומטיב עמהם, ואינו משגיח לעשות להרע עמהם. עוד p על הרע שע ת י הפליא חסדו שאם רואה שעתידץ להרע ולהטיב מטיב עמהם בשביל מה שעתידין להטיב, ואינו נמנע מלהטיב בשביל מה שעתידין להרע, מאחר שעתידין ג״כ להטיב. והנה פירוש וידע אלהים תרגם אונקלוס ואמר במימריה למיפרקהון, חהו כוונתם וירא אלהים מה שעתידים להמרות בים סוף, ואעפ״כ ו י ד ע אלהים בשביל מה שעתידין לומר זה אלי, וגאלן בשביל מה שעתידין לומר זה אלי, אף שעתידין לחטוא בים סוף דן אותם כפי הטוב שעתידין לעשות, אף שעתידין ג״כ לעשות את הרע. וריב״ל נמי הכי ס״ל והכי קאמר ראה שעתידי! לומר אלה אלהיך ישראל, ואעפ״כ דדע אלהים מה שעתידץ לקבל את התורה וגאלם בשביל מה שעתידים להטיב, וכדכתיב בהוציאך את העם תעבדון את האלהים על ההר הזה, ונסתכל בטוב שעתידין לעשות ודן אותם על העתיד, אף שעתידים לחטוא.

וזהו כוונת המאמר שכתבנו ארך אפים שהאריך אף עמהם, ורב חסד מטה כלפי p vw חסד ונסתכל בטוב ולא ברע שהיו לעשות, כלומר דכשנסתכל ברע שעתידי! לעשות ארך אפים האריך אפו ולא העניש אותם, ורב חסד מטה כלפי חסד וכשבא לעשות חסד מטה כלפי חסד ונסתכל בטוב שהיו עתידץ להטיב, דהיינו לקבל את התורה או לומר זה אלי וגאלם ולא נסתכל ברע שעתידים לעשות, דהיינו מה שעתידץ להמרות בים סוף או במה שעתידים לעשות את העגל.

ובזה יובן פסוק א׳ בפרשת בלק, לא הביט אץ ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה׳ אלהיו עמו ותרועת מלך בו אל מוציאם ממצרים וגר. דש לדקדק מה היתר. כוונת בלעם באומרו לא הביט אץ ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ורש״י ז״ל פירש לא הביט הקב״ה אץ שביעקב, כשהם עוברים על דבריו אינו מדקדק אחריהם להתבונן באונייות שלהם ובעמלן שהם עוברים על דתו, ע״כ. ויש לדקדק בזה דהיכי קאמר דכשהם עוברים על דבריו אינו מדקדק אחריהם, ואיפכא אמרינן כל האומר הקב״ה ותרן יותרו בני מעיו. ואמרינן ולא יקח שחד שאינו לוקח שחד של מצות אלא נפרע מהעבירות ומשלם שכר על המצות, ובפרט בישראל דכתיב בהו רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם, והיכי קאמר שאינו מדקדק אחריהם כשהם עוברים על דבריו, וכבר כתבנו כוונה אחת בפסוק זה בדרך הערבה דרוש כב, יעו״ש. אך כפי דרכנו נאמר בענין אחר ונדקדק עוד במה שסיים בלעם דבריו, ואמר אל מוציאם ממצרים, דמאי אתא לאשמועינן דמי לא ידע בכל זה, ורז״ל נתעוררו בזה ואמרו במדרש אל מוציאם ממצרים, אתה אמרת לי הנה עם יצא ממצרים מעצמן, ואינו כן אלא ה׳ הוציאם. וכבר הביא רש״י ז״ל אגדה הלזו בפירושיו.

ונראה דזה יובן עם מאי דאמרינן במדרש" לא הביט און ביעקב אמר בלעם אינו מסתכל בעכירות שבהם ואינו מסתכל אלא במצות שנאמר ה׳ אלהיו עמו, ע״כ. ויש לדקדק מה היתה כוונת בלעם בזה לומר שאינו מסתכל בעבירות והוא מסתכל כמצות. ונראה ת ה יובן עם מאי דאמרינן כמדרש כי הכיתני זה שלש רגלים, אמרה לו אומה זו עתידה לחוג שלש רגלים בשנה ואתה מבקש לעקרה מן העולם, וכבר הביא רש״י ז״ל אגדה הלזו בפירושיו, ואמרינן במדרש ויקחהו שדה צופים אל ראש הפסגה, קוסם גדול היה בלק ראה פרצה גדולה שעתידה להתפח שם, והיינו שמת שם משה רבינו, והוא לא ידע זה אלא ראה הפרצה וסבור שעתידים ישראל שם לחטוא ורצה שיקללם שם בלעם כדי שתחול עליהם הקללה. והנה כוונת בלק בזה היתה לפי שראה שה׳ מנע את בלעם מלקללם לפי שעתידין ישראל לחוג לפניו שלש רגלים בשנה, ואם כן נמצינו למדין שה׳ דן את האדם על העתיד שהרי בשביל מה שעתידין לחוג לפניו שלש רגלים מנע לבלעם מלקללם, ולוה הביא לבלעם ראש הפסגה שהוא מקום שעתידים לחטוא שם ויעניש אותם על העתיד, כי היכי דמסתכל במה שעתידין להטיב ומטיב עמהם הכי נמי יסתכל במה שעתידין לחטוא ויעניש אותם על העתיד, לזה בא בלעם ואמר לו אל יעלו דברים אלו על לבבך שאין אתה יורע אפני אומה זו צם אלהיה, לא הביט און ביעקב אינו מסתכל בעבירות שעתידין לחטוא ואינו דן אותם אלא באשר הוא שם, אבל במצות מסתכל הוא במה שעתידץ להיטיב ומיטיב עמהם וה׳ אלהיו עמו. ואם כן אף שנסתכל במה שעתידים לחוג שלש רגלים אינו מסתכל במה שעתידין לחטוא בראש הפסגה, וכי תימא מנ״ל זה דהוו תרתי דסתרן אהדדי לזה אמר אל מוציאם ממצרים משם יתברר לך רמסתכל במצות שעתידים לעשות ואינו מסתכל בעבירות שעתידין לעשות. שהרי בשביל זה יצאו ישראל ממצרים והלא לא היה להם שום זכות אלא שנסתכל במה שעתידץ לקבל את התורה, והלא תכף ומיד אחר מתן תורה עתידץ לומר אלה אלהיך ישראל אלא ע״ב לומר שדן אותם על המצות שעתידין לעשות ואינו דן אותם על עבירות שעתידים לעשות, ואם כן אין לך שום תועלת בזה המקום של ראש הפסגה שראית שעתידץ לחטוא שם.

ובזה נבא לכתת המאמר הפונה קדים, אתם למה ודבריכס למה, דלכאורה אץ מובן לדברים אלו, ומהר״ש יפה ז׳׳ל נדחק בפירושו יע״ש. ולי נראה דה״פ דהנה אז״ל בש״ר פ״א סי׳(מב) [לו] שמדת הדין היתה מקטרגת על ישראל שלא להוציאם ממצרים בשביל מה שעתידין לעשות העגל. וכבר נתבאר שהקב״ה לא השגיח בזה לפי שאין הקב״ה דן את האדם אלא באשר הוא שם וכדכתיב וירא און ולא יתבונן. עוד נתבאר דשבטו של לוי לא נשתעבד במצרים משום שעתיד להיות שבט זה לעבודת ה׳. והנה פרעה חכם גדול היה וראה שישראל עתידין לומר אלה אלהיך ישראל, ומש״ה כשראה למשה שבא לגאול את ישראל תמה בזה ואמר איך יתכן שהוא רוצה לגואלם מאחר שהם עתידין לעשות העגל וכי תאמר הקב״ה דן אלא באשר הוא שם זה לא יתכן שהרי שבטו של לוי לא נשתעבד בשביל מה שעתידין להיות בעבודת ה׳ וא״ב מוכח מהכא שהקב״ה דן אה האדם אף על העתיד, תהו שאמר אתם למה כלומר למה אתם פנויים על כרחך לומר שהקב״ה דן על העתיד וראה שאתם עתידים להיות תחת עבודתו לשרת בשם ה׳ ומש״ה פטר אתכם משעבוד מצרים, א״כ איפא דבריכם למה שאתם באים במאמר ה׳ לגאול את ישראל והלא עתידין הם לעשות העגל ואינם ראוים לגאולה. והוא לא ידע דרכי ה׳ שאינו מסתכל במה שעתידין לחטוא ואינו דן אותם אלא לפי מעשיהם של אותה שעה אבל לענין הטובה מסתכל במה שעתידין להטיב ודן אותם על העתיד.


עוד אפשר לומר כונה אחרת במאמר זה, ונאמר טעם אחר בהא דשבטו של לוי לא היה בכלל השיעבוד. והענין הוא בהא דאמרינן בב״ר פרשה פב סי׳(יד) [יג] ת״ל וילך אל א ח מפני יעקב. ר״א אומר מפני שטר חוב כי גר יהיה זרעך, ע״כ. והקשה מהר״ש יפה ז״ל וצ״ע איך היה ב ד ו להנצל מפני הפרדו מעל אחיו, ורש״י ז״ל בפי׳ החומש כתב אלך לי מכאן אין לי חלק במתנה שנתנה לו ה א ח הלזו ולא בפרעון השטר. כנראה דס״ל לרש״י שמתנת ה א ח עם גזרת ידוע תדע כי גר יהיה זרעך הם שני דברים דשייכי אהדדי דמי שזכה ב א ח חייב לפרוע השטר חוב ומי שאינו זוכה ב א ח אינו חייב לפרוע השטר חוב. ומש״ה אמר עשו אין לי חלק ב א ח שנתנה לו ולא בפרעון השטר. והכי איתא בספרי פרשת חקת כה אמר אחיך ישראל מה ראה להזכיר כאן אחוה אלא אמר אחים אנחנו בני אברהם שנאמר לו כי גר יהיה זרעך ועל שנינו היה החוב לפורעו נעברה נא בארצך אין לך לעורר על הירושה של א״י כשם שלא פרעת החוב, ע״כ. נמצינו למדין דמי שזוכה ב א ח חייב לפרוע השטר, ועשו כיון שלא זכה ב א ח לא הוטל עליו חוב השטר. וא״כ לפי זה שבט ליי ש ל א ה י ה לי חלק ב א ח וכדכתיב לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל וגו׳ לפיכך לא הוטל עליהם פריעת השטר חוב דכי גר יהיה זרעך. ואמרינן בש״ר פרשה ה סי׳(נו) [כב] ת״ל. אמר משה מפני מה נשתעבדו ישראל אם בשביל שאמר אברהם אבינו במה אדע כי אירשנה' ואמרת לו ידוע תדע כי גר יהיה זרעך א ״כ הרי עשו מבניו והם צריכים להשתעבד כמוהם, ע״כ.

ובזה נבא לכונת המאמר דפרעה כבר ידע שגזרת ה׳ היתה שיהיו גרים ב א ח לא להם ת׳ שנה, ועכשיו ראה למשה שרוצה לגאול אותם ועדיין לא היו ב א ח לא להם כי אם רד״ו שנה, חשב פרעה אולי עלה בדעתו של משה רבינו לומר דכיון דחוב זה היה מוטל על כל זרעו של אברהם וכבר פרעו ישראל יותר ממחצית החוב שראוי שיגאל אותם ויבא עשו ויפרע המחצה האחר, ועל זה בא פרעה והקשה למשה ולאהרן קושיא חזקה ואמר להם איך עלה בדעתכם שאץ עליכם לפרוע כי אס מחצית החוב ומש״ה אתם סבורים שכבר נשלם הקץ ואין עוד חוב לפרוע, א״ב איפא אתם למה כלומר למה אתם פנוים משעבוד וכי אין אתם בכלל כי גר יהיה זרעך, אלא על כרחך לומר שהטעם הוא לפי שאין לכם חלק ב א ח ולפיכך לא הוטל עליכם פריעת השטר חוב, א ״ב ודבריכם למה שאתם באים לומר שכבר הגיע הקץ לגאול את ישראל בטענה שכבר פרעו הם חלקם ויבאו בני עשו ויפרעו חלקם, והלא כיון שבני עשו לא נטלו חלק ב א ח אץ עליהם שום חיוב לפרוע השטר כמו שאין עליכם חיוב כלל לפי שלא נטלתם חלק באח.

עו ד אפשר לומר כונה אחרת במאמר זה עם מאי דאמרינן בש״ר פרשה מג סי׳ (י) [הן וז״ל, אמר משה במעשה העגל רבון העולם כך אמרת בסיני אנכי ה׳ אלהיך אלהיכם לא נאמר לא לי אמרת שמא להם אמרת ואני בטלתי את הדבור אתמהא, ע״כ. והקשה מהר״ש יפה ז״ל דא״כ מאי אשר הוצאתיך מ א ח מצרים מבית עבדים והלא משה לא נשתעבד מעולם ולא הוצרך להוציאו, ותיח דשמא על מה שברח תחלה מפני פרעה ועל מה שנתגדל בביתו ולא בא לכלל שעבוד, ע״ב. והנראה ש ה ר ב ז״ל י צ ה ל ת ח שני תירוצים, האחד הוא דפירוש אשר הוצאתיך הוא על שברח תחלה מפני פרעה, וזה הוא דוחק גדול במשמעות הכתוב כמבואר. והתירוץ השני הוא דלעולם אשר הוצאתיך מ א ח מצרים מבית עבדים הוא כפשוטו, והכוונה באמרו אשר הוצאתיך הוא שסבבתי שתתגדל בביתו ומטעם זה לא באת לכלל שעבוד. וגם תירוץ זה קשה בעיני שהרי כל שבטו של לוי לא היו ככלל השעבוד ומהיכא תיתי שמשה ישתעבד, ולומר דהטעם שלא נשתעבד שבט לוי היה בשביל משה שנתגדל בבית פרעה ובשביל כבודו פטרו כל השבט זו לא שמענו.

והנכון אצלי שהקב״ה נתן בלבו של פרצה שלא להשתעבד בשבטו של לוי מן הטעמים האמורים לעיל טובים השנים, ואם כן עיקר הסיבה מאת ה׳ היתה זאת, ושפיר קאמד אשר הוצאתיך שהוא היה הסיבה הראשונה. והנה כבר כתבנו שמדת הדין היתה מקטרגת שלא יהיו ישראל נגאלין, לפי שעתידין לומר אלה אלהיך ישראל. והנה פרעה חכם גדול היה ועל זה טען ואמר אתם למה כלומר שאץ לכס שעבוד, וכי תימא שכך היתה הגזרה בשבטו של לוי א״ב איפא דבריכם למה שבאתם לגאול את ישראל והלא אץ לכם טענה לפטור את ישראל מעון העגל כטענה אלהיכס לא נאמר לי אמרת ולא להם ראם כן מאי אשד הוצאתיך והלא שבט לד לא נשתעבד וכקושית הרב מהר״ש יפה ודוק.

הכלל העולה דשבט ל ד לא היה בכלל השעבוד. ובזה יתיישב קושיא חזקה שהקשו המפרשים הלא זה הדבר שמצינו בפרשת במדבר במנץ הלדס שמנה אותם מבן חדש ומעלה והיו כ״ב אלף' ומבן חמשים שנה שמנת אלפים p שלשים שנה ועד ותק״פ." והנה לא יגיעו מבן עשרים שנה ומעלה לחצי שבט מישראל הפחות שבכלם, וזה תימה איך לא יהיו עבדיו וחסידיו צם ברוכי ה׳ כשאר כל ישראל. ורז׳׳ל נתצוררו בזה ואמרו" שהיה הארץ מכלה בהם. דש לתמוה בזה שהרי נושאי הארון לא היו כי אם בגי קהת, וא״כ בני גרשון ובני מרדי היה להם לפרות ולרבות כשאר השבטים, ולא עוד אלא שמצינו שבני קהת שהיו נושאי הארץ היו מרובים מבני גרשץ ובני מרדי, והוא פלא לפי דברי ח״ל.

ג« שו ב ראיתי כמדרש במדבר רבה פ״ה התירוץ מבואר דאדרבה בני קהת היו מועטים מכולם בסיבת הארון, והוא לפי שמצינו בני גרשון מבן חדש ומעלה ז׳ אלפים ת״ק, וכשחזר ומנה אותם מבן שלשים שנה שהוא זמן העבודה היו שני אלפים ותר״ל, הרי שהיו מבן ל׳ שנה ק״ל יותר על שליש. וכן בני מררי מבן חדש ומעלה היו ששת אלפים ומאתים ומבן שלשים שהוא זמן העבודה ג׳ אלפים ומאתים, הרי שהיו מבן שלשים ק׳ יותר על חציין. אבל משפחת בני קהת אתה מוצא מבן חדש מרובה מכל המשפחות שהיו ח׳ אלפים ות״ר, וכשהוא מונה אותם מבן שלשים שהוא זמן העבודה היו אלפים ותש״ן, הרי שהיו מבן שלשים פחות מהשליש קי״ו. והטעם לזה לפי שבני קהת היו טועני הארון והיה מכלה בהם לפיכך נתמעטו מבן שלשים יותר מכל המשפחות. אך עיקר הקושיא במקומה עומדת דלמה לא היו בני גרשון ובני מררי מרובים כשאר כל השבטים. ועוד תימה על רז״ל שעדיין במנין זה לא נשאו הארון שתהיה הקדושה מכלה בהם. וכבר הוקשה זה לראשונים ז״ל. אך כפי מה שכתבנו לקמן בדרך הים דרוש ה, שטעם הריבוי היה כדי להשלים גזרת השעבוד של ת׳ שנה ניחא, דשאר השבטים שהיו בשעבוד הוצרך ה׳ לרבות אותם כדי שישלימו גזרת השעבוד אבל שבטו של לוי שלא היו בכלל השעבוד לא היה שום תועלת נמשך מרבויים וא״ב היו פרים ורבים כדרך כל הארץ.

וכזה יובן מאמר הכתוב ויתן ה׳ את חן העם בעיני מצרים גם האיש משה גדול מאד וגר. ויש לדקדק בתאר זה שתאר את ישראל בלשון עם, שהרי אז״ל פרשת בלק ויחל העם כל מקום שנאמר העם לשון גנאי הוא, וכל מקום שנאמר ישראל לשון שבח הוא כר יע״ש. ואם כן הבא בשעת רצון היה לו לקרותם בלשון של שבח ולומר וה׳ נתן את חן ישראל. ועיין מ״ש בזה לקמן בדרך הים דרוש ה. תו קשה במאי דקאמר גם האיש משה דאין לו קשר עם הקודם, גם מלת גם היא מיותרת. וכבר נדחקו בזה ראב״ע והרמב״ן, ואמרו וטעם גם האיש משה כי היו רבים מהם משאילים אותם מפני כבוד משה. ולא ידעתי למאי אצטריך לזה מאחר שכבר נתן ה׳ את חן העם בעיני מצרים. ולי נראה דה״פ הכתוב, דהנה כבר כתבנו בדרך הים דרוש י ה דמה שזכו ישראל בביזת מצרים היה חלף עבודתם ממה שנשתעבדו בהם וכמאמר גביהא בן פסיסא, ואם כן שבטו של לוי שלא היה בכלל השעבוד לא היה בכלל החן.

עוד נקדים מאי דאמרינן ספ״ק דשבועות וכפר את מקדש הקדש זה לפני ולפנים כר עם הקהל אלו ישראל, יכפר אלו הלוים ע״כ. ואמרינן התם דאצטריך קרא יתירא לרבות את הלוים משום דלוים לא אקרו עם. ומהאי טעמא אמרינן בפרק הזרוע דלוים פטורים מליתן זרוע ולחיים והקיבה משום דכתיב וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם ולוים אינם בכלל עם. עוד נקדים מאי דאמרינן בפ״ק דסוטה דף יג. בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבעו שכל ישראל כולם נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצות שנאמר דקח משה את עצמות יוסף. והנה כל השבח הזה של משה רבינו אתיא שפיר אם היה בכלל החן שהיה יכול לשאול מאת המצריים, אבל אם לא היה ככלל החן אין כאן שבח במה שלא נתעסק בבמת מצדים דאפשר שאם היו שואל כלי כסף וכלי זהב לא היו נותנים לו. ולזה בא הכתוב ואמר וה׳ נתן את חן העם בעיני מצרים ודקדק הכתוב לומר עם למעט שבט לוי שלא היו בכלל החן, וכי תימא א״כ אץ שבח למשה במה שלא נתעסק בבמה מאחר שלא היה בכלל החן, לוה אמר גם האיש משה גדול מאד וגו׳ ואם היה רוצה לשאול מהם כלי כסף וכלי זהב היו נותנים לו ביתד שאת אלא שהמצות היו חביבות עליו ביותר ולא רצה להתעסק בבמת מצרים אלא בהולכת עצמות יוסף כי חפץ חסד הוא ועליו אמר שלמה בחכמתו חכם לב יקח מצות.