פרשת דרכים דרוש ג

דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.


דרוש שלישי

בראשית רבה פרשה מד סי׳ ד וז״ל, אל תירא אברם,י רבנן אמרי לפי שהיה אברהם אבינו מתפחד ואומר ירדתי לכבשן האש ונצלתי למלחמת מלכים ונצלתי תאמר שנתקבלתי שכרי. אמר לו הקב״ה, אל תירא שכרך הרבה מאד. המד״א מה רב טובך אשר צפנת ליראך, ע״כ.


ד ד ך הקדי״ם ראוי לחקור ולשום לב, אם האבות שהיו מקיימים כל התורה קודם שניתנה, אם היו נענשים בעונשי שמים כשלא היו מקיימים אחת ממצות ה׳, או דילמא דוקא בשבע מצות שנצטוו עליהם נענשים עליהם, אבל בשאר מצות לא נתחייבו מכל וכל, לא בידי אדם ולא בידי שמים.

והנה הרא״ם ז״ל פרשת חיי שרה בד״ה שהרי אינה בת עונשין כתב וז״ל, בשלמא גבי אברהם שאמרו בן מאה כבן שבעים ובן שבעים כבן חמשה לחטא, ניחא שלא חטא אברהם לא בעונשי אדם ולא בעונשי שמים. אלא שרה שלא אמרו אלא בת מאה כבת עשתם לחטא, תינח מעונשי שמים אלא מעונשי ארס מאי איכא למימר. והלא בת עשתם שנה אינה נקיה אלא מעונשי שמים אבל לא מעונשי אדם. י״ל כיון דבזמנם עדיץ לא נתנה התורה אלא שהם קבלוה מעצמם, ואין שם אלא עונשי שמים בלבד. לא הוצרך הכתוב להודיענו שהיו נקיים אלא מעונשי שמים בלבד, אבל מעונשי אדם שעדיין לא היו נוהגץ באותו זמן לא. אך קשה מז׳ מצות בני נח שכבר הוזהרו עליהם קודם מתן תורה דש בהם עונשי אדם , עכ״ל. מוכח מדבתו דס״ל דבשאר מצות חוץ מז׳ מצות בני נח, איכא עונש שמים ואץ חילוק בץ ז׳ מצות לשאר כל המצות אלא לענץ עונשי אדם.

א ך מהר״ש יפה ז״ל חולק עליו בזה שכתב בם׳ חיי שרה פג״ח סי׳ א ד״ה בת מאה כבת עשתם לחטא ת״ל. ולדידי אין ענץ למה שכתב דבזמנם ש ע ד י ץ לא נתנה התורה אלא שקבלוהו מאליהן אץ שם אלא עונשי שמים בלבד. דאף עונשי שמים אין כאן. כיון שלא נצטוו במצות מהקב״ה. תדע שהרי יעקב נשא שתי אחיות, עכ״ד. והנה מה שהביא ראיה לדבריו דכיון שלא נצטוו במצות ליכא עונשי שמים ממה שנשא יעקב שתי אחיות לא ידעתי כוונתו, דמה יענה הרב למ״ד דכל העריות האסורות לישראל דאסורות לבני נח, דאיך נשא יעקב שתי אחיות, אלא על כרחין לומר שהיה על פי הדבור, או שישראל אף קודם מתן תורה יצאו מכלל בני נח. ונתגיירו רחל ולאה, ואין בהם שום איסור קורבה דקי״ל דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. וכס ״ש הרב עצמו כתבנו דבריו לעיל בדרוש א יע״ש. וא״כ אף אנו נאמר, שאף שלא נצטוו במצות מהקב״ה יש בהם עונשי שמים. באופן שדברי הרב ז״ל צריכין אצלי תלמוד.

ובעיקר הדבר שנחלקו בו הרא״ם ומהר״ש' יפה אם נענשים בעונשי שמים על שאר מצות. נ״ל שדבר זה תלוי באותו המחלוקת הקדום שכתבנו לעיל בדרוש א. אם קודם מתן תורה יצאו מכלל בני נח .לגמרי אפילו להקל או לא יצאו לגמרי כי אם להחמיר ולא להקל. דלמ״ד שיצאו מכלל בני נח אפילו להקל נראה שחייבים הם בדיני שמיס. דאיך יתכן דכשיבא להם קולא מצד התורה, יעברו על מצות בני נח. ובמצות התורה יהיה הדבר ברצונם כי אם ירצו יקיימו ואם לא ירצו לא יקיימו. הלא זה הדבר שאין הדעת סובלתו. אך למ״ד דלא יצאו מכלל בני נח כי אם להחמיר אז אפשר שלא יענשו על התורה, והרי דינם כנשים במ״ע שהזמן גרמא שאינם מצוות, שאם רוצות לקיים מקיימים, ואם לא אינם נענשים עליהם. וכן ראיתי לאחד מגדולי המחברים שכתב שהאבות היו מקיימים את התורה כמי שאינו מצווה ועושה. וא״כ מי שאינו מצווה ועושה מקבל שכר על הדרישה ואינו נענש על הפרישה. הן אמת דכפי מה שכתבנו לעיל בדרוש ראשון דהרא״ם הוא דאית ליה דלא יצאו מכלל בני נח לגמרי ומהר״ש יפה אית ליה דיצאו מכלל בני נח לגמרי, לפי זה נמצאו דבריהם דסתרי אהדדי דהרא״ם דסבירא ליה דלא יצאו מכלל בני נח כתב שנענשים בידי שמים, ומהר״ש יפה שכתב דיצאו מכלל בני נח לגמרי סובר שאינם נענשים בידי שמים.

ובאמת דלדעתי הם דברים מתמיהים. והנכון אצלי מה שכתבתי דתליא הדין פלוגתא בהדין פלוגתא, דלמאן דאמר דיצאו מכלל בני נח לגמרי נענשים, ולמ״ד דלא יצאו אינם נענשים. ועל פי הצעה זו הבא נבא לבאר פסוקי פרשת ויחי. וזה תאדם ויאמר יעקב אל יוסף אל שדי נראה אלי בלוז ב א ח כנען ויברך אותי ויאמר אלי הנני מפרך והרביתיך ונתתיך לקהל עמים וגו׳ ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל וגו׳. והואיל ואתי לידן הנהו קראי נימא בהו מילתא. ואיכא למידק בהו טובא. חרא דלמאי הלכתא סיים המקום אשר נראה אליו ה׳ שהיה בלוז ב א ח כנען. ותו במה שאמר מתה עלי דמלת עלי היא מיותרת. גם במה שסיים יעקב דבריו ואמר ואני בבואי מפדן וגו׳. יש לדקדק דמה שייכות יש לדברים אלו עם מה שסיפר לו שנראה אליו ה׳ והבטיחו הנני מפרך והרביתיך וגו׳. וכבר נתעוררו ת״ל בזה ואמרו ואע״פ שאני מטריח עליך להוליכני ליקבר ב א ח כנען ולא כן עשיתי לאמך וידעתי שיש בלבך עלי אבל דע לך שעל פי הדבור קברתיה שם כר.

ואני תמיה בזה דכפי שיטת ת״ל היה לו ליעקב לומר כל זה בפרשה הקודמת, כשצוה לו ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם. אז היה לו לסיים דבריו ואני בבואי מפדן וגו׳.אבל הכא שאינו מזהיר אותו על הקבורה לאיזה תכלית מספר לו מיתת רחל. ועיין במה שכתבתי ליישב שיטת ח״ל לקמן בדרך אמונה" דרוש בו, יעו״ש.

והנה ח ח מכונתנו יאמר נא באופן אחר. ונדקדק עוד במ״ש ועתה שני בניך, דתיבת ועתה היא מיותרת. עוד יש לדקדק במתנה זו שנתן יעקב לאפתם ומנשה שאמר אפתם ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, שכפי מה שכתב הרמב״ן א״י נחלקה לי״ב חלקים ושבט ליי לא נ ט ל חלק ב א ח ונטל ראובן חלק אחד ואפתם ומנשה שני חלקים בשביל בכורת יוסף כרץ כל בכור שנוטל ב׳ חלקים. וסבירא ליה להרמב״ן שיוסף היו לו בנים אחרים כפשטיה דקרא דכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם. וס״ל דח״ו לא יצא מפי הנביא דבר לבטלה, אלא דשאר הבנים לא נטלו עם מנשה ואפרים אלא בחלק אחד, דהיינו חלק הפשיטות. וכדכתיב ומולדתך אשר הולדת אחריהם על שם אחיהם יקראו בנחלתם. וכתב הרמב״ן תחלה היינו חלק הפשוט. אבל חלק האחר דהיינו חלק בכורה לא נטלו שאר הבנים כלום. ועל כרחך לומר כן דאלת״ה אלא שגם בחלק הבכורה נטלו שאר הבנים עם מנשה ואפרים. א״כ מה הפרש יש בץ אפרים ומנשה לשאר הבנים. וא״כ יש לדקדק דמי הכניסו ליעקב בתגר זה לחלק בבן בץ הבנים. היה לו לתת בסתם שני חלקים ליוסף. ואז היו מחלקים א ת ה א ח בשוה מנשה ואפתם עם שאר הבנים. צוד יש לדקדק במה שסיים דבריו ואני בבואי מפדן וגר, דלאיזה תכלית סיים מקום המיתה שהיה בדרך, ומקום הקבורה שהיה בדרך אפרת.

ונראה דזה יובן בההיא דאמרינן פרק יש נוחלין נכסי לך ואחריך לפלוני וירד האחד ומכר השני מוציא מיד הלקוחות דברי רבי רשב״ג אומר אץ לשני אלא מה ששייר ראשון. ואמרינן בגט׳ אר״י הלכה כרשב״ג, ומודה שאס נתנם במתנת שכיב מרע לא עשה ולא כלום. מ״ט אמר אביי מתנת ש״מ לא קנה אלא לאחר מיתה, וכבר קדמו אחריך. תו אמרינן התם ההיא אתתא דהוה לה דיקלא בארעא דרב ביבי בר אביי כל אימת דהות אזלא למיגזדיה הוה קפיד עילוה אקניתיה ניהליה כל שני חייו, אזל איהו אקנייה לבנו, אמר רב הונא כריה דרב יהושע משום דאתו ממולאי אמריתו מילי מולייאתא, אפי׳ רשב״ג לא אמר אלא לאחר, אבל לעצמו לא, ע״כ. וכפירוש חילוק זה דרב הונא נחלקו הראשונים ז״ל. ודעת הרמב״ם הוא לומר דעד כאן לא קאמר רשב׳׳ג אין לשני אלא מה ששייר ראשון, ואם נתן הראשון מעשיו קיימים ואץ לשני כלום אלא כשנתן הראשון לאחר, אבל לעצמו כגון שנתנם למי שראוי ליורשו שהוא כעצמו לאו כל כמיניה, ומשום הכי פסק בהלכות זכיה שאם הראשון נתן לבנו או לאחד מיורשיו מתנה לא עשה כלום, והשני מוציא מיד היורש, וכתב הרב המגיד דטעמא דמילתא הוא מפני שכוונת הנותן כשאמר ואחריך לפלוני לא היה בדעתו שיוכל המקבל הראשון לתתם לבניו או ליורשיו, שא״כ לא עשה ולא כלום בשיורו, שכל מה שיש לאדם הוא נותן לבניו, אבל כשאינו יכול לתתם לבניו או ליורשיו, אע״פ שיוכל לתתם לאחרים אין אדם חוטא ונותן לאחרים, ע״כ.

נמצינו למדין שיש שני דברים באומר ואחריך לפלוני שאם נתן הראשון שלא יהיו מעשיו מועילץ. האחד הוא היכא דנתן הראשון במתנת שכיב מרע משום דקדמו אחריך. והשני הוא היכא דנתן הראשון לבנו דלא עשה ולא כלום, והא דאמרינן דאם נתן הראשון במתנת ש״מ דלא עשה ולא כלום, היינו דוקא היכא דנתן בסתם, והטעם דכל מתנת שכיב מרע בסתם אינו קונה אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך אבל אם היה שכיב מרע ופירש דבריו שנותן מעכשיו אז פשיטא שזכה המקבל ואין לאחריך כלום. לפי שכל שבאר דבריו ואמר שנותן מעכשיו אין לה דין מתנת שכיב מרע כי אם מתנת בריא, וכמו שכתב הרמב״ם בהלכות זכיה וז״ל, אל תטעה בשכיב מרע שכתב כל נכסיו ופירש שנתן הכל מעכשיו כוי, שאין זה מתנת שכיב מרע אלא כשאר כל מתנות הבריאים וזה פשוט. והנה מציגו כשהבטיח הקב״ה ליעקב בבשורת האח, כשנגלה אליו בלוז אמר לו ואת ה א ח אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את האח, נמצא שנתן א ת ה א ח ליעקב ואחריו לזרעו, והיינו כאומר נכסי לך ואחריך לפלוני. והנה במתנה הלזו שהיה נותן יעקב בכורה ליוסף, הרי הוא כאלו עמד הראשון ומכר ונתן, שהרי כבר אמרנו בשם רשב״ם ז׳׳ל רמשעה שחטא ראובן זכו כל השבטים בחלק הבכורה. וא״כ יעקב כשנתן הבכורה ליוסף, א״כ הוה ליה כאלו נתן מנכסי שאר השבטים, ובאנו למחלוקת רבי ורשב״ג, דלדעת רבי דקאמר השני מוציא מיד הלקוחות, לא הועילו מעשיו דיעקב כלום והשבטים אינם נותנים ליוסף חלק בכורה אלא ניטל ב א ח כשאר השבטים חלק אחד. אך לדעת רשב״ג זכה יוסף במתנתו ראית ליה דאין לשני אלא מה ששייר ראשון.

והנה יעקב אבינו כבר ידע דהלכתא כרשב״ג דאין לשני אלא מה ששייר ראשון, אלא שהוקשה לו שהיה חולה, וכדכתיב ויאמר ליוסף הנה אביך חולה ויתחוק ישראל וישב על המטה, ולדעת ר׳ יוחנן אם נתן האחד במתנת שכיב מרע לא עשה כלום, לפי שכבר קדמו אחריך. ועוד הוקשה לו שנותן לבנו. ולדעת הרמב״ם כל שנותן לבנו לא עשה ולא כלום ואחריך מוציא מיד הבן. ולפי שני טענות אלו לא היה זוכה יוסף במתנה הלזו שנותן לו יעקב. וליישב כל זה אמר לו אל שדי נראה אלי בלוז ב א ח כנען וגו׳ ואמר לי ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם. דהיינו נכסי לך ואחריך לפלוני ועתה שני בניך הנולדים לך עד בואי אליך מצרימה לי הם, כלומר אף שאני חולה איני נותן מתנה זו סתם כשאר החולים שאץ מתנתם חלה אלא לאחר מיתה, אלא אני מפרש דברי ועתה שני בניך, כלומר מעכשיו אני נותן המתנה לשני בניך. וכבר למדנו הרמב״ם ז״ל שכל שכיב מרע שמפרש דבריו ואומר שנותן מעכשיו, הרי מתנתו כמתנת כל הבריאים שקונים מאותה שעה, וא״כ לא שייך הכא טעמא דר׳ יוחנן דאמר משום דקדמו אחריך, שהרי כאן קדמו מקבל מתנה לאחריך. אך עדיין קשה שמתנה זו היא ליוסף, וכבר אמרנו בשם הרמב׳׳ם שכל שנותן הראשץ לבנו לא עשה ולא כלום. לזה אמר אפרים ומנשה כראובן ושמעץ יהיו לי. כלומר אל יעלה בדעתך שמתנה זו דבכורה אני נותנה ליוסף, אלא דוקא למנשה ואפרים שאינם יורשים שלי. וראיה לדבר שמולדתך אשר הולדת אחריהם על שס אחיהם יקראו בנחלתם. ואם איתא שמתנה זו היתה ליוסף, אין חילוק בין מנשה ואפרים לשאר הבנים, אלא ודאי מה שאמרתי דשאר הבנים לא יטלו עם מנשה ואפרים, כי אם בחלק הפשיטות ולא חלק בכורה, מזה תלמוד שאץ מתנתי כי אם למנשה ואפרים, והדבר פשוט שכל שהראשון אינו נותן ליורשיו שמתנתו קיימת. באופן שהשני ריעותות שאמרנו שהיו במתנה זו ביעקב, דהיינו שהיה חולה ושהיתה המתנה ליורשיו כבר יישבם יעקב אבינו.

א ך עדיין לא נתישבה דעתי בזה, אולי יאמר יוסף דכל זה ניחא אליבא דרשב״ג דאמר אץ לשני אלא מה ששייר ראשץ אך אליבא דרבי דאמר השני מוציא מ ד הלקוחות אף שנתן ראשץ מתנת בריא ולא נתן ליורשיו לא עשה ולא כלום. ואפשר דהלכה כרבי, לזה בא יעקב ואמר אל יעלה בדעתך דדלמא הלכה כרבי.־ לזה אמר ואני בבואי מפדן וגו׳. ורצה ללמרו שורשי הדינים עד היכן דעתו שהלכה כרשב״ג. והענץ הוא דאמרינן בפי יש נוחלין א״ר יוסף א״ר יוחנן הלכה כרשב״ג ואפי׳ עשאן תכריכץ למת. והקשו פשיטא, ותירצו מהו דתימא לשווינהו איסורי הנאה לא יהבינהו ניהליה קמ״ל. ופי׳ רשב״ם ז״ל לשווינהו איסורי הנאה לא כר. אלא ע״מ ליהנות בהן בני אדם דניחא ליה לאיניש דליהנו אינשי בממוניה ולא ילך לאיבוד, ע״כ. נמצא דהיה עולה על הדעת דבדבר שהיה אוסרו בהנאה אף רשב׳׳ג היה מודה בדבר דלא עשה ולא כלום. ולזה בא ר״י ולמדנו דרשב״ג אף באיסורי הנאה ס״ל דמעשיו קיימים.

וזו היא כוונת יעקב באומרו ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בדרך ואקברה שם בדרך אפרת. כלומר תדע ותשכיל עד היכן אני סבור שהלכה כרשב״ג שמתה בדרך וקברתיה שם בדרך ואסרתי אותו המקום ולא הולכתיה לבית הקברות אלא אסרתי מקום מחדש. לפי שאני סבור שאף באיסורי הנאה הלכה כר׳ שמעון בן גמליאל. והדבר ידוע שאותו המקום שנקברה שם רחל היה מ א ח ישראל וכדכתיב ב א ח כנען. וכמו שהכריע הרמב״ן ז״ל, הרי שאסרתי מקום מחדש שהיה של אחריך, משום דפשיטא ליה דהלכה כדשב׳׳ג, באופן דמועה הלזו שנתתי למנשה ואפרים מאושרת היא וקיימת יתד היא שלא תמוט.

עוד לאלוה מילק בישוב פסוקים אלו באופן אחר. ונקדים מה שאמרו במדרש מוקש אדם ילע קדש ואחר נדרים לבקר. א״ר ינאי איחר אדם את נדרו נתבקרה פנקסו תדע לך שכן יעקב על ידי שאיחר את נדרו נתבקרה פנקסו שנאמר ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל ועשה שם מזבח, ע״כ. וכן פרש״י ז״ל, קום עלה לפי שאיחרת נדרך נענשת ובאה זאת לך מבתך, ע״כ. והנה לא נתבאר בדברי ח״ל מה היה נדר זה שאיחר יעקב שנענש עליו. והרא״ם כתב שהוא מה שנדר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים. חהו שאמד לו ה׳ קום עלה בית אל ועשה שם מזבח, ומה שנענש הוא על מה שנתאחר בסוכות. שכל זמן שהיה בבית לבן לא היה מקפד עליו על זה, מפני שלא חל עליו הנדר, אלא משיצא שם לשוב כדכתיב ושבתי בשלום אל בית אבי אז והאבן הזאת, לפיכך כשאיחר בסוכות הקפד עליו הקב״ה והענישו בבתו, עכ״ל.

והרב מהר״ש יפה תמה עליו ואמר שאם נדר זה שאיחר יעקב הוא שיבנה מזבח בבית אל, נדר זה לא חל עדיין עד שיבא לבית אבות, כמו שאמר יעקב ושבתי בשלום אל בית אבי. ומ״ש הרא״ם דמשיצא מבית לבן לשוב לבית אביו חל הנדר, צריך אוהבים שיודו לו שפי׳ ושבתי יהיה פירושו משהתחיל לילך בדרך לשוב לבית אביו, דפשטיה דקרא הוא שישוב בפועל לבית אביו, אז והאבן הזאת.

ומכח קושיות אלו כתב מהר״ש יפה שנדר זה שנענש יעקב על איחורו הוא מה שנדר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. כי זה אינו תלו בתנאי אלא מילתא באנפי נפשה היא שנדר שכל זמן שיחננו ה׳ דתן לו עושר ונכסים וכבוד עשר אעשרנו לך. ולעולם דמה שנדר לבנות מזבח תלד בתנאי שיבא לבית אביו בפועל, תד ר זה לא חל עדיין. לפי שעדיין לא שב לבית אביו, עכ״ל.

והנה מה שכתב הרב שמה שנדר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך שאינו תלד בתנאי דושבתי בשלום אל בית אבי אלא מילתא פסיקתא הוא ניתן ליאמר, וכן הוא דעת הרא״ם מפני שהוקשה לו דאיך יתכן שאם לא ישמור לו כל ההבטחות שלא יוציא מעשר, דבשלמא מה שאמר והאבן הזאת יהיה בית אלהים לא קשיא אם הוא בתנאי דכוונתו היא שאם לא ישמור לו כל ההבטחות הללו לא יהיה עובד את ה׳ על האבן הזאת, אבל יהיה עובד במקום אחר שירצה, אך חיוב המעשר לא שייך בה תנאי. אך מה שכתב מהר״ש יפה דנדד זה שנענש עליו מפני שאיחרו הוא נדר דעשר אעשרנו, הדבר קשה בעיני דהכתוב אומד קום עלה בית אל ועשה שם מזבח, אלמלא דנדר זה שהעניש אותו ה׳ הוא מה שאמר והאבן הזאת. ומ״ש הרב שצוהו ה׳ לעלות לבית אל לבנות מזבח אע״פ שלא חלה עליו חובה זו שיפתש שם מעשרותיו שחל הנדר בהם, דקח מהם עולה חבחים לאלהים, דבתם הללו הם דחוקים בעיני הרבה, דאם כן עיקר הנדר שמעניש אותו ה׳ דהיינו הפרשת המעשר חסר מן הכתוב.

והנראה אצלי הוא סברת הרא״ם, שעיקר הנדר שמעניש אותו ה׳ הוא מה שנדר והאבן הזאת, וכפשטיה דקרא דכתיב קום עלה בית אל ועשה שם מזבח, ואע״פ שהתנה ושבתי בשלום אל בית אבי ועדיין לא שב אל בית אביו, מ״מ חשיב שפיר דחל הנדר. ודבר זה מתורתו של מוהרד״ך ז״ל יש ללמוד אותו שכתב בבית (לב) [כח] שנשאל על תקנה שעשו שכל מי שישכור בית מעו״ג ויצא שאין יהודי אחר רשאי לשכרה עד שיעברו ג׳ שנים, ועו״ג שמשכן ביתו ליהודי,. אי משכנתא הוי בכלל שכירות, והשיב הרב דאף דבלשון בני אדם לא הוי משכנתא ככלל שכירות, מ״מ כיון דאיכא אומדנא, אמרינן דאף במשכנתא חלה ההסכמה, והביא ראיה לדבריו ממאי דתנן בפ״ז תדרים א״ר יהודה היה טעון פשתן והזיע ואמר קונם צמר ופשתן עולה עלי, מותר להתכסות ואסור לטעון. והרב מהר״י טאייטאצאק ז״ל נחלק עליו, וכתב תהי דמכח אומתא אנו עושים מלשון כללי פרטי, אך מלשון פרטי כללי בגו! הך דשכירות לעשותו כללי ולומר דאף במשכנתא תקנו, זו מנץ לנו שהרי בנדרים בעינן שיוציא בשפתיו והרי מתקני התקנה לא הוציאו מפיהם משכנתא. ולזה חזר מוהרד״ך ז״ל והכריח בראיות דיש כח באומדנא לעשות מלשץ פרטי כללי, והכריח דאף במשכנתא חלה התקנה, יעו״ש.

והנה נדר זה דיעקב שהתנה ואמר ושבתי בשלום אל בית אבי הוא לפי שהיה מתיירא מעשו ומלבן, וכדאמרינן במדרש ושבתי בשלום מעשו ומלבן. והנה יראתו מעשו לא תסור אלא בבואו אל בית אביו, אך כל זמן שהיה בדרך ע ת ץ היה מתיירא שמא יבא עליו עשו ויהרגנו, אך בבואו אל בית אביו היה בטוח מזה, ויעקב לא עלה בדעתו שיהיה פוגע בעשו בדרך ושישלים עמו, ומש״ה התנה ושבתי בשלום אל בית אבי שבבואו שם כבר הוא בטוח מעשו, אך כיון שבהיותו בדרך פגע בעשר והשלים עמו כבר נתקיים תנאו דושבתי בשלום, וכמו שאמרו במדרש והביאו רש״י' ויבא יעקב שלם מעשו ולבן. ואמרינן במדרש ותגזור אומר ויקם לך זה יעקב, לפי שכתוב ושבתי בשלום אל בית אבי, וכתיב ויבא יעקב שלם, הרי שבאותה שעה נתקיים מה שהתנה ושבתי בשלום אל בית אבי, ואף על פי שעתץ לא הלך אצל אביו, מ״מ כיון שהשלים עמו בטוח היה ששוב לא יזיקנו.

וכזה יובן מאמר הכתוב שאמר קום עלה בית אל ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשו אחיך. ויש לדקדק דסימנים הללו דבברחך מפני עשו אחיך למה לי, עוד יש לדקדק דאיך יתכן שיעקב בחיר שבאבות יאחר את נדרו. אך לפי דרכנו ניחא דיעקב היה סבור דעדיין לא חל הנדר כיץ שהתנה ושבתי בשלום אל בית אבי, ועדיין לא הלך אצל אביו, אך הכתוב האשימו בזה ואמר לו קום עלה בית אל וגר, כלומר אחרת את נדרך, וכמו שפרש״י ובא הכתוב לתת טעם דאיך חל הנדר מאחר שהתנה ואמר ושבתי בשלום אל בית אבי לזה אמר לאל הנראה אליך בברחו מפני עשו אחיך, כלומר אם נדד זה שנדרת ושבתי בשלום אל בית אבי לא היה מיראתך מעשו, א״כ כל זמן שלא באת אצל אביך לא חל עליך נדרך ולא היית נענש, אך כיץ שנדר זה שנדרת ושבתי בשלום אל בית אבי היה בברחך מפני עשו אחיך. ומיראתו אמרח ושבתי בשלום אל בית אבי לפי שאז לבך בטוח מעשו, אם כן כיץ שהשלמת עמו בדרך אם כן שפיר מיקרי דחל הנדר, והרי אתה נענש בשביל איחור הנדר, באופן שיעקב איחר נדרו וכמו שנתבאר.

ובעונש דאיחור הנדר נחלקו במדרש פרשת בחקותי, א״ר שמואל בר שמן כל מי שנודר ומשהא את נדרו בא לידי גילוי עריות, מנא לן מיעקב שע״י שנדר ושהה את נדרו כתיב ותצא דינה, רבנן אמרי כל מי שנודר ומשהא נדרו קובר את אשתו, שנאמר ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל, ע״כ. והנה מחלוקת זה דר׳ שמואל ורבנן שנחלקו אם העונש שהגיע ליעקב בשביל איחור נדר, דמר סבר שהיה מיתת רחל, ומר סבר שהיה מה שאירע לו מדינה נראה שתלוי במה שנחלקו ר׳ אליעזר ובן עזאי בפרק ב חבחים דאמרינן המקריב אותו לא ירצה, מה ת״ל אותו לפי שנאמר לא תאחר לשלמו יכול אף מאחר נדרו בלא ירצה, תלמוד לומר אותו אותו בלא ירצה ואץ מאחר נדרו בלא ירצה, והקשו והא מהתם נפקא דכתיב והיה בך חטא ולא בקרבנך חטא. ותירצו דההוא מיעוטא דבך אצטריך לדרשה אחריתי והיה בך חטא ולא באשתך חטא, סד״א הואיל וא״ר אלעזר אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשים ממנו ממון ואין לו, שנאמר אם אץ לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך, בהאי עון דבל תאחר נמי מתה, קמ״ל בך חטא ולא באשתך חטא. וכבר כתבו התוספות שם ובפ״ק דר״ה דמאי דאמרינן אץ אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשים ממנו ממון ואץ לו, דהיינו ממון של נדרים, וכדאיתא בפרק ב דשבת בעץ נדרים אשתו של אדם מתה, שנאמר אם אץ לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך, ומאי דאמרינן בך חטא ולא באשתך חטא מיידי במשלם אח״כ אלא שעבר בבל תאחר.

והנה לבן עזאי דדרש אותו לומר אותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה, אייתר לן מיעוטא דבך חטא, לומר בך חטא ולא באשתך. אך ר׳ אליעזר פליג התם ודרש קרא דאותו לדרשה אחריתי, וקאמר אותו בזבח הוא מדבר ואינו מדבר בכהן. וכבר ביארו כל זה התום׳ שם דר׳ אליעזר פליג אבן עזאי בדרשא ראותו, ואם כן לר׳ אליעזר דלית ליה מיעוטא דאותו לומר דאין מאחר נדרו בלא ירצה, אצטריך מיעוטא דבך חטא לומר ולא ־בקרבנך חטא לומר שאם עבר זמנו לא נפסל הקרבן, ואם כן לד׳ אליעזר לית לן מיעוטא לומר דמשום בל תאחר אין אשתו של אדם מתה, דאפשר דכללא הוא דמשום עון נדרים אשתו של אדם מתה, ואפילו משום עץ דבל תאחר. ונראה דהברייתא השנוייה בפרק קמא דראש השנה דקתני בך חטא ולא בקרבנך חטא ר׳ אליעזר הוא דדרש אותו למילתא אחריתי ואצטריך מיעוטא דבך לומר שאין הקרבן נפסל אם נתאחר, ולפ״ז ר׳ שמואל בר גחמן דאמר דהעונש שבא ליעקב י מאיחור נדרו הוא מה שאירע לו מדינה ולא קאמר דהעונש שבא לו מסיבת איחור הנדר הוא מיתת רחל, היינו משום דסבירא ליה כבן עזאי דדרש אותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה, ואם כן אייתר לן מיעוטא דבך חטא, לומר בך חטא ולא באשתך חטא, לומר דאין אשתו של אדם מתה בשביל עון דאיחור נדרים, ומשום הכי אמר דמה שאירע ליעקב בשביל מה שאיחר את נדרו, היינו מה שאירע לו מאותו מעשה דדינה, ורבנן דאמרי דמה שהגיע ליעקב מהעונש שאיחר את נדרו היינו מיתת רחל סבירא ליה כר׳ אליעזר דלית ליה מיעוטא למעט מיתת אשתו משום עון דבל תאחר.

ובזה נבא לכוונת הפסוקים שיעקב נסתפק אולי יוסף יהיה סבור כר׳ אליעזר דדרש בך חטא ולא בקרבנך חטא ולית ליה מיעוטא למעט ולא באשתך חטא, ויהיה סבור ראף בשביל עון דאיחור נדרים אשתו של אדם מתה. ולפי זה יהיה לו קצת משטמה בלבו שיעקב היה סבה במיתת רחל דמשום דאיחר נדרו מתה רחל, לזה אמר אל שדי וגר, ובגמרא פ״ב דשבת תניא ר׳ נתן אומר בעון נדרים מתה אשתו של אדם שנאמר אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך, ומאחר שהורשינו מרז״ל שהדרשה תדרש כדכתיב וכפטיש יפוצץ סלע אענה אף אני חלקי בכוונת הכתוב באומרו אם אץ לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך, דלפי דרשת רבותינו ז״ל דמיירי בעון נדרים, לא ידעתי היכן נרמז עץ תדרים בכתוב זה.

והנראה אצלי דפסוק זה הוא מקושר עם פסוק הקודם אל תהי בתוקעי כף בעורכים משאות אם אץ לך וגר, והכוונה היא עם מאי דאמרינן בסוף פרק המקבל לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, לביתו אין אתה נכנם, אבל אתה נכנס לביתו של ערב. וכתב הרב בעל התרומות דאף דקי״ל רמסדרין לב״ח, בערב אץ מסדרין, דכשם תשתנה דינו של ערב שמותר למשכנו בזרוע ליכנם לביתו, כך נקל בדינו שאין מסדרין לו. והדבר ידוע שהסדור הוא דמניחץ לו מטה ומשכב וכמבואר, והנה שלמה בכמה מקומות הזהיר על הערבות כדכתיב" בני אם ערבת לרעך וגר, ועל זה בא והזהיר על הערבות, ואמר אל תהי בתוקעי כף בעורבים משאות, לפי שחוב של ערבות אינו כשאר חובות שמרחמים עליהם שאינו נכנם לביתו של לוה ומסררץ לו שמניחץ לו במה שישכב, אבל כאן בערבות אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך, כלומר יקח משכבך דבעלמא איגו לוקחה, ועוד שיקח אותה בעודה תחתיך, דהיינו שנכנס לביתךולוקחה באופן ששתים רעות יקרה לך בערבות.

מעתה נחזור לדרשת ת״ל שדרשו פסוק זה לומר דבעון תדרים אשתו של אדם מתה. עוד אמרינן התם בפרק ב דשבת רבי אומר בעץ נדרים בנים מתים כשהם קטנים, שנאמר אל תתן אל פיך לחטוא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך, אמה הם מעשה ידיו של אדם, הוי אומר בניו ובנותיו של אדם, ע״כ. והנה אץ ספק דרבי ורבי נתן לא פליגי דהא כל חד וחד קרא קא דריש, ולא הקשו לרבי נתן מקרא תחבל את מעשה ידיך, וכן לרבי לא הקשו מקרא דלמה יקח משכבך מתחתיך, אלא ודאי לא פליגי, אלא דעץ זה ת ר ת ם לפעמים נפרעים ממנו במיתת אשתו ולפעמים נפרעים ממנו במיתת בניו ובנותיו הקטנים, והכל תלוי בשיקול אל דעות, אך נהי דלפעמים בעץ תדרים אץ נפרעים ממנו במיתת בניו אלא במיתת אשתו, אך לא יתכן שמי שיש ב ד ו עץ דנדתם שיבטיחנו ה׳ ברבוי זרעו מאחר שנדון זה לפעמים עונשו הוא מיתת הבנים.

והנה כשנגלה ה׳ ליעקב בלת הבטיחו ואמר לו גד וקהל גוים יהיה ממך, ודרשו ח״ל גד זה בנימץ, וקהל גדם זה אפתס ומנשה, שעתידים להיות במנץ השבטים, תו היא כוונת יעקב שבא לומר ליוסף אל יעלה בדעתך לומר דבשביל איחור תדרים נמי אשתו של אדם מתה דומיא תדרים עצמם ובשביל זה תהיה לך טינא בלבך שאני גרמתי מיתת רחל, שאם כן לפי דבתך שאין אתה מחלק בין עון תדרים לעון דבל תאחר, נמצא שכשם שבניו של ארם מתים בעון נדרים, ה״נ בעון דבל תאחר מתים, וע״ז אמר אל שדי נראה אלי כלת וגר ואמר לי הנני מפרך והרבתיך ונתתיך לקהל עמים, ודרשו ח״ל מפרך והרבתיך על בנימין ונתתיך לקהל עמים על מנשה ואפרים, ה ת שבשתי ברבוי בנים, וא״כ איך יעלה על הדעת שאני בבואי מפדן מתה עלי רחל, כלומר בסיבתי בשביל שאחרתי את נדרי. שאם איתא שהיה בידי עוץ אשר בשבילו נענש האדם במיתת אשתו או במיתת בניו, איך יתכן שה׳ יבטיחני ברבוי בנים מאחר שעון זה לפעמים נפרעים ממנו במיתת הבנים, אלא ודאי דעון דבל תאחר אינו בכלל עוץ דנדתם, ומיתת רחל לא היתה בשביל שאיחרתי את נדת. ועל פי הקדמתנו נאמר בדרך אחרת במה שסיים ואמר ואני בבואי מפדן' וגר. והכוונה דכבר כתבנו לעיל דאיכא פלוגתא אם האבות שהיו מקיימים התורה אם היו נענשים בעונשי שמים כשלא היו מקיימים אותה, ושם בארה שזה תלד באותו מחלוקת אם האבות יצאו מכלל בני נח או לא. והנה הדבר ידוע שבני נח אינם מחהתם על לא יחל דברו, אפי׳ במה שנודתם לשמים. וכמ׳׳ש התום׳ בפי בתרא דנזיר רף סב. אהא דאמתנן התם אפי׳ למ׳׳ד מופלא סמוך לאיש דישראל דרבנן, מופלא סמוך לאיש דעו״ג דאורייתא. והקשו ותימה הוא דבישראל ליתיה אלא מדרבנן ובעו״ג הד מן התורה, ותירצו דישראל דלא הד בבל יחל עד שיגדיל וכי הד גדול מיהא איתיה בבל יחל, הלכך דרשינן כל דליתיה בבל יחל ליתא בהפלאה, וממעטים מופלא סמוך לאיש דישראל, אבל עו״ג שאינו ראוי לבא לכלל בל יחל לא שייך למעוטי, ע״כ.

ובב״ר סדר נח פרשה לד סי׳(ז) [ח] אמרינן דכני נח מההרים על הכשפים, וכתב מהר״ש יפה דטעמא משום דכתיב מכשפה לא תחיה כל שוכב עם בהמה מות יומת, כל שישנו בכלל כל שובב עם בהמה ישנו בכלל מכשפה לא תחיה. והקשה כיון דדרשינן סמוכים להרבות מצות בני נח נימא נמי דמחהתם על שבועת שוא וכר, ה ת דפשיטא ליה דאין בני נח מההרים על השבועות דחמירי וכ׳׳ש על הנדתם. שוב ראיתי הדבר מפורש בירושלמי פרק בתרא ת ד ר דאיתא בהדיא ישראל בבל יחל ואץ העו׳׳ג בבל יחל. וכבר הארכתי בזה במקום אחר . " וא״ב כיון דאץ בני נח ממהרים בבל יחל, אף שהאבות מקיימים התורה לא היו נענשים, כיון דלא יצאו מכלל בני נח לגמת, אך אי אמרינן דיצאו מכלל בני נח לגמת אז היו נענשים.

והבה הרמב׳׳ן ז״ל בפרשת דחי, כתב שהטעם שלא הוליך לרחל למערת המכפלה הוא כ ת שלא יקבור שם שתי אחיות כי יבוש מאבותיו, ולאה היא הנשאת לו בהיתר ורחל באהבתו אותה. וכן כתב מהתמ״ט בדרשותיו ם״פ דחי דהטעם שמתה רחל תיכף בכניסתם ל א ח שלא יכנס לא ״י בשתי אחיות ומה שלא מתה לאה היינו משום דקדמו נשואיה ואם כן בהיתר נשאה, אבל רחל שנשאה אחר לאה מתה תכף ומד ונקברה שם. והקשה שהת את רחל קדש תחלה בעבודה וא״כ נמצא שאת לאה נשאה באיסור. ותיח דבבני נח בבעילה תליא מילתא וקדושץ אץ להם וכדאמתנן והיא בעולת בעל, בעולת בעל יש להם נכנסת לחופה ולא נבעלה אץ להם, עכ׳׳ד. נמצינו למתן מדבת הרב מהתמ׳׳ט דממיתת רחל שם תיכף לכניסתם ל א ח ומקבורתה שם, מכאן מודעה דלא יצא מכלל בני נח, דמש״ה מתה רחל ונקברה שם, לפי שהיא הנשאת באיסור דבני נח אין להם קדושין, דאם איתא דיצאו מכלל בני נח לגמרי מן הדין היה שתמות לאה תיכף בכניסתם לא״י, ורחל תקבר במערת המכפלה, שהיא הנשאת לו בהיתר שהרי קדמו קדושי רחל, דהיינו העבודה.

וכזה נבא לכוונת הפסוק שכבר כתבנו שכל מגמתו של יעקב היתה שלא יהיה ליוסף טינא בלבו לומר דבשביל שאיחר נדרו מתה רחל, ונמצא שיעקב היה סיבה במיתת רחל. ולזה אמר לו ח ה לא יתכן דבשביל עץ דאיחוד נדרים תמות אשתו של אדם, והכריח הדבר ממה שנגלה אליו ה׳ בלח והבטיחו בריבוי מים, על כרחך לומר דעון דאיחור הנדר אינו כמו עץ תדרים וכמו שכתבנו.

עוד אמר לו טענה אחרת דאפי׳ כפי שיטתך דעון דבל תאחר שוה לעץ נרדים, מ״מ לא יתכן שבשביל זה מתה רחל, שהרי אץ בני נח מחהרים אנדדים, וכיץ שאינם מחהרים אץ אנו נענשים בעונשי שמים, אף שאנו מקיימים את התורה. ובי תימא התינח אם לא יצאו האבות מכלל ט י נח יתכן דאינם נענשים, אך אם יצאו מכלל בני נח על כדחך לומד שהם נענשים. לזה אמר ואני בבאי מ פ ק מתה עלי רחל בדרך ואקברה שם. וממה שמתה בדרך תיכף לכניסתנו לא׳׳י וממה שקברתיד. שם ולא הולכתיה למערת המכפלה משם יתברר לך איך לא יצאנו מכלל מ י נח, ומש״ה מתה רחל ואקברה שם משום דנשאת באיסור, משוס דמי נח אץ להם קדושין, וכיץ שהברחנו דלא יצאנו מכלל מ י נח, א״כ אץ אנו נענשים בעונשי שמים במה שאץ אנו מקיימים המצות, וא״כ אפי׳ כפי לבריך לבשביל עץ דבל תאחר נמי אשתו של אדם מתה, לא יתכן דרחל מתה בשביל מה שאיחרתי הנדר דאץ אנו נענשים בידי שמים על איחור נדרים, כיץ שאץ הנדרים מכלל מצות בני נח.

ודע דכי היכי דלענץ עונשי שמים כתבנו דהדבר תלד באותו המחלוקת אם האבות יצאו מכלל בני נח לגמרי או לא, ה״נ לענץ השכר יש הפרש ביניהם דלמ״ד דלא יצאו מכלל בני נח וא״כ אינם נענשים על ביטול המצות, לפי שדינם כמי שאינו מצווה ועושה, וא״כ אין שכרם גדול כשמקיימים המצות כשאר כל ישראל אחר שנתנה התורה. וכדאמרינן בפ״ק לקלושין דף לא. א״ר יוסף מריש הו״א מאן דאמר לי הלכה כר״י דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא י׳׳ט ל רמן דאמינא לא מפקידנא והא צבידגא, השתא דשמיעת להא דא״ר חנינא גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, מאן דאמר לי דאץ הלכה כר״י עבידנא י״ט לרבנן, ע״כ. וכתבו שם התום׳ דהיינו טעמא דמי שמצווה ועושה עדיף, לפי שדואג ומצטער יותר פן יעבור ממי שאינו מצווה שיש לו פת בסלו שאם ירצה יניח, ע״כ.

למדנו מדברי התום׳ דטעמא דגדול המצווה ועושה הוא לפי שאץ לו פת בסלו ודואג ומצטער פן יעבור דענישוהו, אבל מי שאינו מצווה לאינו נענש אינו דואג ומצטער לפי שיש לו פת בסלו. וא״כ למ״ד דלא יצאו האבות מכלל מ י נח וא״כ אינם נענשים, ה״נ כשמקיימים המצות אץ שכרם גדול, לפי שאינו דואג ומצטער שהרי יש לו פת בסלו כיץ שאינו נענש. אך למ״ד דיצאו מכלל ט י נח והם נענשים א״כ כשמקיימיס המצות שכרם גדול, לפי שדואג ומצטער פן יעבור שהרי הוא נענש בית שמים.

וכזה יתבאר מת״ ל בב׳׳ר סדר לך לך פמ״ד סי׳ ב ח״ל, אל תירא אבדם, כתיבי אל וזהי חכם בעמיך ירא את ה׳ וסוד מרע, אל תהי חכס בעעיך, במה שאתה ת א ה בעיניך, תאמר שאני מוליד תאמר שאין אני מוליד ירא את ה׳, אל תירא אברהם, ע״ב. והנה המאמר הזה אומר דרשוני וחיו, דאי ס״ל דמה שאמר לו ה׳ אל תירא הוא לפי שהיה מתיירא שלא יהיו לו בנים, א״כ מה תשובה השיבו ה׳ שכרך הרבה מאד, דאין זו סבה שיהיו לו בנים, והכי הול״ל אל תירא אברם כי אשר יצא ממעיך הוא יירשך. ועוד קשה בתאר זה שאמר ה׳ לאברהם אל תהי חכם בעיניך, הדבר קשה דמהיכא תיתי שאברהם אבינו יהיה חכם בעיניו. ועוד איך הוא מקביל לאל תהי חכם בעיניך ירא את ה׳, ומהו זה שסיים ירא את ה׳ אל תירא אברם מה קשר יש לדברים הללו.

א ך עם מה שכתבנו יבא על נכון שאברהם היה נבוך בחקירה זו אם יצא מכלל בני נח או לא יצא וא״כ אינו נענש וכיון שאינו נענש על ביטול המצות אץ שכרו מרובה כמצווה ועושה. לזה אמר לו ה׳ אל תהי חכם בעיניך לומר תאמר שאני מוליד תאמר שאיני מוליד וכיון שאינך מוליד א״ב לא יצאת מכלל בני נח, ומש״ה המזל דוחקך לפי שבני נח הם תחת המזל, כמ״ש לעיל דרוש ב וא״ב אין אתה נענש בידי שמים. ומש״ה אתה מתיירא שמא קבלת שכרך מאחר שאין לך שכר הרבה, לפי שאץ אתה דואג ומצטער. אל יעלו דברים אלו על לבבך אלא ירא את ה׳ ותמיד תהיה יראתי על פניך דלמא תעבור, וא״כ שכרך הרבה מאד, לפי שאתה מתפחד ודואג תמיד, חהו שסיים המאמר ירא את ה׳ אל תירא אבדם שכרך הרבה מאד, כלומר דמחמת שאני אומר לך ירא את ה׳ יתבאר לך ששכרך הרבה מאד.

ועל פי דרך זה יובן מה שחזר אברהם ואמר ה׳ אלהים במה אדע כי אירשנה, מאמר אליו קחה לי עגלה משולשת וגר. והנה הסכמת כל המפרשים ז״ל דח״ו אברהם לא בקש אות מאת ה׳ אלא ששאל ממנו באמה זכות יתקיים לו בשורת ה אח, והכי איתא במדרש פמ״ד סימן(יז) [ידן וז״ל, ויאמר ה׳ אלהים במה אדע, ר״ח בר חנינא אמר לא כקורא תגר, אלא אמר לו באיזה זכות, וכן פרש״י ז״ל. אלא שאני תמיה בזה שהרי מתחלה כשצוהו ואמר ל ו " לך לך מארצך, אמר לו לזרעך אתן את ה א ח הזאת, ואחרי כן כשנפרד לוט מעמו נראה אליו ה׳ וא״לג ד כי א ת כ ל ה א ח אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם, ולא שאל מאת ה׳ בשתי הבטחות הללו באמה זכות יתקיימו בידו, וא״כ מה ראה עכשיו לשאול באיזה זכות תתקיים בידו.

ונראה דזה יובן בהא דאמרינן בפרק השותפץ (דף י:) אמר להן ריב״ז לתלמידיו מהו זה שאמר הכתוב צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת, נענה ר״א ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד ב א ח , וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שבני נח עושים חטא הוא להם שאינם עושים אלא להתגדל בו כר. והקשה ודעביד הכי לאו צדקה גמורה היא, והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני ובשביל שאזכה לעוה״ב ה״ז צדיק גמור. ותיח לא קשיא כאן בישראל כאן בבני נח וכיוצא בזה אמרינן בפ״ק דר״ה (דף ד.) יע״ש. והא דאמרינן דבישראל הר צדיק גמור, לאו דוקא במצות הצדקה, אלא באמו מצוה שתהיה הותר לעשותה ע״מ שיחיו בניו.

וראיה לדבר מדאמרינן בפ״ק דפסחים(דף ח.) תנא אץ מחייבץ אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק מפני הסכנה. והקשו והא אמר ר״א שלוחי מצוה אינן נמוקין, ו ת יח א״ר אשי שמא תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה, והקשו וכה״ג לאו מצוה היא והתניא האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני וכר, ותיח דלמא בתר דבדיק אתי לעיוני בתרה, ע״ב. נתבאר מכאן דבישראל בכל מציה שתהיה מותר לו לעשותה כדי לזכות באיזה דבר אבל בבני נח חטא הוא להם.

ו ראיתי למהרימ״ט סוף פרשת קדושים שכתב דלא אמרו הרי זה צדיק גמור אלא במצות הצדקה וכיוצא בה שנמשך בה תועלת לאחרים, והוקשה לו מסוגיא זו דפסחים ויישבה יע״ש. ומ״מ דברי הרב שם הם ליישב קושיית התום׳ שם שהקשו ממתני׳ דאבות. אך דעת התום׳ הוא דאין לחלק בין מצות צדקה לשאד מצות. ומהראנ׳׳ח פרשת שופטים חילק חלוק זה דמוהרימ״ט ליישב קושיית התום׳, אך בפרשת בהר הכריח מסוגיא זו דפסחים דאין לחלק בין צדקה לשאר מצות, יע״ש. והנה כפי מה שכתבנו שאברהם היה נבוך בחקירה זו אם יצא מכלל בן נח לגמרי או לא, מש״ה כשהיה ה׳ מבטיחו על נתינת ה א ח לא שאל מאת ה׳ באמה זכות תתקיים בידו, דאת״ל דלא יצא מכלל בני נח חטא הוא לו לעשות שוס דבר בדי לזכות בירושת ה אח. אבל עכשיו שראה שאמר לו ה׳ צא מאיצטגנינות שלך לפי שאץ מזל לישראל, ואמר לו ג״כ שכרך הרבה מאד שזה מורה בהדיא איך יצא מכלל בני נח לגמרי, ואדרבה ה׳ תמה עליו איך היה מסתפק בזה ואמר לו אני ה׳ אשר הוצאתיך מאוד כשדים, ומאחר דהצלתיך מכבשן האש תפשוט מינה שאין לך דץ בן נח, דאם היה לך דין בגי נח לא הייתי עושה לך נם, וכמו שנתבאר כל זה לעיל בדרוש שני. א״כ איפא מאחר שנתברר לו בירור גמור שיצא מכלל בני נח, אז שאל מאת ה׳ במה אדע כי אירשנה, כלומר באמה זכות תתקיים בידי דישראל העושה מצוה כדי לזכות באמה דבר הרי זד. צדיק גמור. ואל זה כיונו ח״ל במדרש סדר שמיני פרשה יא סימן ה ת״ל עם חסיד תתחסד, ר״י פתר קרא באברהם אבינו בעוצה שבא בחסידות הקב״וז בא צמו בחסידות כוי כשעה שנתברר על עסקיו הקב״ה בירר לו עסקיו, אימתי נתברר על עסקיו בשעה שאמר במה אדע כי אירשנה, מה כתיב תמן ידוע תדע, ע״כ. הרי דקרי ליה למאמר אברהם שאמר במה ארע שנתברר בעסקיו, ורו״ק.

ובזה נבא ליישב מאמר הקודם. ויש לדקדק דבשלמא מה שהיה אברהם מתפחד ממה שירד למלחמת המלכים וניצול ניחא שמעצמו רדף אחר המלכים וה׳ עשה לו נס שבמתי מעט הצליח באותה מלחמה, וא״ב אפשר שנתקבל שכרו, אך ממה שירד לכבשן האש וניצול למה היה מתפחד והלא הוא מסר עצמו על קדושת ה׳, וה׳ דרכו להציל המוסרים עצמם על קדושת ה׳. תו יש לדקדק בהמשך הפסוקיס הס המדברים אחד הדברים האלה היה דבר ה׳ אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם שברך הרבה מאד ויאמר אברס ה׳ אלהיס מה תתן לי ואנכי הולך ערירי וגר. וקשיא טובא חדא מה היתה יראתו של אברם, שהוצרך ה׳ לומר אל תירא, ותו במה שאמר לו שכרך הרבה מאד, וכי אברהם היה עובד את ה׳ מפגי קבול שכר והלא העובד את ה׳ מפני קבול שכר נקרא עובד מיראה ולא עובד מאהבה, וכמ״ש הרמב״ם בפ״י מהלכות חשובה. ועוד מהיכא תיתי שלא היה שכרו של אברהם מרובה. ועוד יש לתמוה בתשובתו של אברהם ה׳ אלהיס מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, וכי עיקר השכר של הצדיקים הוא בנים, והלא כמה חסידים ואנשי מעשה מתו בלא בנים, ועיקר השכר הוא לעוה״ב, והיכי קאמר אברהם דמה שכד יתן לו מאחר שהולך ערירי.

ו יש מקום ליישב דברי המאמר בהא דכתב מהר״ש יפה סדר פקודי פרשה נב סימן ג דהא דאמרינן אלו דברים שאדם העושה אותם אוכל פירותיהם בעוה״ז והקק קיימת לו לעוה״ב, היינו דוקא כשנהגה דרך מנהגו של עולם, אבל כשצריך להיות דרך נם מנכץ לו מהקק, וכדאמרינן שאם עושים לו נס מנכין מזכיותיו. ואפשר שזהו כוונת הכתוב" קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך כי במקלי עברתי את הירדן הזה. ופדש״י קטנתי נתמעטו זכיותי, שהכוונה היא דעל כרחי ניכו לי מזכיותי שהרי במקלי עברתי את הירדן, ופירשו ח׳׳ל שקרע את הירדן במקלו. ונס כזה אינו מהפירות אלא מהקרן, והשתא אתי שפיר דנקט ירדתי לכבשן האש ונצלתי, ירדתי למלחמת המלכים ונצלתי, תאמר נתקבלתי שכרי, דנקט הני לפי שהם בנס.

א&נם על פי הדברים הנאמרים לעיל יתיישב הענץ הדק היטב. והנה כבר כתבנו שאברהם היה נבוך בחקירה זו אם האבות. יצאו מכלל בני נח לגמרי או לא. ויותר היה דעתו נוטה לומר שלא יצאו ממה שראה במזל שלו שאץ לו בנים, והיה סבור שהטעם הוא משום שה׳ לא היה משנה המזל בשבילו, כמו שנתבאר לעיל בדרוש שני דב׳׳ג הם תחת המזל ולאו בזכותא תליא מילתא, וגם כבר נתבאר שאת׳׳ל שאברהם לא יצא מכלל בני נח. א״כ מה שמסר עצמו על קדושת ה׳ עשה שלא כ ^ לפי שבני נח אינם מצווים על קדושת ה׳, וכל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו, וא״כ כפי צד זה ראה היה אברהם לחוב בעצמו. עוד נתבאר לעיל בסמוך שאם לא יצאו מכלל בני נח אץ שכרו גדול מאחר שאינו דואג לפי שאינו נענש ב ד י שמים.

ובהיות אברהם על חקירה זו נתיירא הרבה, ואמר דלמא לא מאתי מכלל בני נח ואם כן אץ שכרי מרובה ומאחר שנצלתי מכבשן האש שלא הייתי ראוי להצלה מאחר שעשיתי שלא כהוגן למסור עצמי וכן הנם שנעשה לי בהצלת המלכים, אם כן נתקבלתי שכרי שהרי מעט אשר היה לפני מאחר שלא הייתי מצווה ועשה לי נסים כאלו שלא הייתי ראוי להם אם כן נתקבלתי שכרי. לזה אמר לו ה׳ אל תירא אבדם שכרך הרבה מאד כדין מצווה ועושה, לפי שיצאת מכלל• בני נח לגמרי ואתה נענש בידי שמים, וכיץ שכן יש לך לדאוג ולהצטער וחושש מחטאת, הנה כי כן שכרך הרבה מאד, חהו שסיים בעל המאמר המד׳׳א מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, דהכוונה היא שבא לומר שמה שאמר לו ה׳ שכרך הרבה מאד, הטעם הוא לפי שכיץ שאתה מתיירא ומתפחד דלא תעבור, אם כן שכרך הרבה מאד, והכתוב מלמדנו זה מה רב טובך אשר צפנת, ותדע למי הוא רב טובך ליראיך. כלומר לאותם שהם יראים דלמא יעברו, דש להם צער בקיום המצות. והנה כיץ ששמע אברהם שאמר לו ה׳ שכרך הרבה מאד, שפירוש שיצא מכלל בני נח, על זה תמה ואמר ה׳ אלהים מה תתן לי ואנכי הולך עתרי, כלומר ראה דבריך סותרים אלו לאלו, דמאחר שאנכי הולך ע ת ת הייתי סבור דהטעם הוא לפי שלא יצאתי מכלל בני נח והמזל דוחקני שאץ לי בן, דאם לא כן אלא דיצאתי מכלל בני נח, ה ת אמרו אץ מזל לישראל, והשתא דאתה אומר לי שכרך הרבה מאד א״כ איפא למה המזל דוחקני והלא ישראל אעם תחת המזל. מ ד דוצא אותו החוצה, ואמר לו צא מאצטעינות שלך שאץ מזל לישראל, ואתה קדוש יצאת מכלל בני נח, דש לך דץ ישראל אשר בך אתפאר.