פרשת דרכים דרוש ה

דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

<< · פרשת דרכים · דרוש ה · >>

דרוש חמישי

פ״ק דברבות,, דבר נא באזני העם אמרי דבי ר׳ ינאי אק נא אלא לשון כקשה, א״ל הקב״ה למשה בבקשה.ממך לך ואמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, ע״ב.

ס כ ל החסדים ומכל האמת נודע ה׳ משפט עשה בצאת ישראל ממצרים, כי הפלא ה׳ חסיד לו הנה עם יצא ממצרים תוך זמנו כלפני זמנו, קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים. והנה ח״ל היטיבו כל אשר דברו בפ״ק דסוטה דף יא: ח״ל, דרש י״ע בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים, שבשעה שהולכות לשאוב מים הקב״ה מזמץ להם דגים קטנים בכדיהם ושואבות מחצה מים ומחצה דגים ובאות ושופתות שתי קדרות וכר ומשקות אותן ונזקקות להם בץ שפתים שנאמר אם תשכבץ בץ שפתים כנפי יונה נחפה בכסף בשכר תשכבץ בץ שפתים זכו ישראל לבמת מצרים שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף וכר, והולכות ויולדות בשדה תחת התפוח וכד וכשנגלה הקב״ה על הים הם הכירוהו תחלה שנאמר זה אלי ואנוהו, ע״כ.

ויש לדקדק במאמר זה, דבתחלה אמר בשכר נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים ולא הביא ראיה לדבריו אלא דבזכותס זכו לבמת מצרים אבל עיקר הגאולה שהיתה בשכר הנשים צדקניות לא הביא שום ראיה לדבריו. ואכתי איכא למימר דאף שבמת מצדים היה בשכרם, מ״מ עיקר הגאולה לא היתה בשבילם, ולזה אפשר ליישב עם מאמר ח״ל בש״ד פ״א סי׳(מב) [לו] וז״ל וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהיט ד ע שהן עתידץ לומר זה אלי ואנוהו 5 ועמד וגאלם, ע״כ. והנה ר״ע בסיום המאמר כה דבר דאלו הילדים הכירוהו תחלה, ופרש״י שראו שכינתו כבר ואמרו זה אלי שראינוהו כבר. הרי שאלו הנשים צדקניות היו סיבה לגאולת ישראל שהרי בסיבתם באו לעולם אותם הילדים ואמרו זה אלי ואנוהו, ובשביל שידע ה׳ שעתידים לומר זה אלי ואנוהו גאלם. אך אכתי יש לדקדק דלמאי איצטריך זכות הנשים לגאולת ישראל והלא כבר הבטיח ה׳ לאברהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול.

ומהר״ש יפה פ״א סי׳ יו ת י ח לזה, שאע׳׳פ שיעד ה׳ לפדותם היינו לסוף ת׳ שנה אבל בזכות הנשים צדקניות דלג על הקץ כי לא היו במצרים אלא רד״ו שנה, ע״כ. ודברי הרב ז״ל נאמנו מאד, וכדאמרינן במדרש חזית וז״ל קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, 8 ר׳ יהודה אומר קול דודי הנה זה בא זה משה בשעה שבא ואמר להם לישראל בחדש הזה אתם יוצאים, אמרו לו משה רבינו היאך אנו נגאלים והלא אמר הקב״ה לאברהם ועבדום וענו אותם ת׳ שנה ועדיין אץ בידינו אלא רד׳׳ו שנה, אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם אלא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות ואץ הרים וגבעות האמורים כאן אלא קצים ועכורים מדלג על החשבונות ועל הקצים ובחדש הזה אתם נגאלים, ע״כ. הרי מבואר שה׳ דלג על הקץ ממה שגזר, וס״ל לר׳׳ע שדלוג זה היה בשביל הנשים צדקניות. אך אכתי יש לדקדק דמה התייחסות יש בפעולת אלו הנשים אשד השתדלו שיהיו ישראל פרים ורבים עם במת מצרים עד שנאמר שבשביל זכותם זכו לבמת מצרים.

והנה סמוך למאמר זה דד׳׳ע אמרינן התם' רבן ערי מסכנות, שממסכנות את בעליהם, ע״כ. ופרש״י שממסכנות את בעליהם מדלדלות כדכתיב ״ וינצלו את מצרים ובשביל עבודה זו הוא דאירע להם, ע״כ. והנה אם כמאמר זה דקאמר דבשביל עבודה זו זכו ישראל לבמת מצרים, יש לדקדק גם כן כל מה שדקדקנו לדעת ר׳ עקיבא דהא היכן רממא דבשביל עבודה זו זכו ישראל לבמת מצרים, והלא במת מצרים היא הבטחת ה׳ שהבטיחו לאברהם. ועוד יש לדקדק במאי פליגי רב ושמואל עם ר׳ עקיבא דמר אמר דבשביל כובד העבודה זכו ישראל לבמת מצרים, ומר אמר דבשביל מעשה הנשים צדקניות זכו ישראל לביזת מצרים.

ונראה דכל זה יובן עם מאי דאמרינן באחרון דסנהדרין עלה צא. פעם אחת באו בני מצרים לדץ עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו הרי הוא אומר, , וה׳ נתן את חן העם בעיני מצרים דשאילום תנו לנו כסף חהב שנטלתם, אמר להם גביהא בן פסיסא הרי הוא אומר, ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה תנו לנו שכר של ששים רבוא ולא מצאו תשובה לזה וברחו להם, ע״כ. ויש לדקדק בטענה זו של גביהא בן פסיסא איך הביא פסוק זה דמושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ת״ל שנה, דעל כרחך אינו כפשוטו שהרי לא ישבו במצרים כי אם רד״ו שנה וכמבואר ומכח זה הוצרכו לשנות לתלמי המלך ולומר ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות ת״ל שנה. , ועוד יש לדקדק דאפילו רד״ו שנה שישבו במצרים לא היו כולם בעבודה וכדאמרינן בשמות רבה פרשה א סי׳(ז) [ח] וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא וגר ללמדך שכל זמן שהיה אחד מהם קיים מאותם שירדו למצרים לא שעבדו המצרוים בישראל, עד כאן. ואם כן איך טען גביהא בן פסיסא ת״ל שנה של שעבוד.

והנראה ליישב כל זה הוא עם מה שהוקשה למפרשים דהיכן נתקיים גזרת ה׳ שגזר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, והלא לא היה מעבודה וענוי למחצה לשליש ולרביע וכמבואר. ונאמרו בזה שני תירוצים, הא׳ הוא כובד העבודה דכתיב 5' וימררו את תייד׳ס בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, וכל זה לא היה בכלל גזרת ה׳ של ועבדום וענו אותם ת׳ שנה אלא כובד זה של עבודה שעשו בהם באותם השנים נחשב כאלו נשתעבדו בהם ארבע מאות שנה, וכבר ייחם תירוץ זה מהר״ש יפה למאמרם בשמות רבה פרשה טו סי׳ א קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך 6 ' אמרו ישראל רבץ העולם ח׳ שנה אמרת לנו להשתעבד ועדיין לא שלמו, אמר להם כבר שלמו שנאמר כי הנה הסתיו עבר, ע״כ. דלפי האמת לא שלמו אלא דס״ל לאותה אגדה שה׳ רחס עליהם מפני צערם וכובד העבודה ודלג על הקץ, תהו שהשיב ה׳ כי הנד. הסתיו עבר, כי להיות השעבוד קשה כסתיו הספיק להם הזמן שעבר, ע״כ. עוד אמרו תירק אחר דמה שנתרבו ישראל שלא כדרך הטבע כדכתיבי' ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאד השלים החשבון של ת׳ שנה כלומר כשיעור העבודה שהיו ראוים לעשות בת׳ שנה עשו בזמן מועט מחמת רבד האנשים.

וכזה יובן מאמר הכתוב הקטן יהיה לאלף והצעיר לגד עצום אני ה׳ בעתה אחישנה. דש לדקדק כמאמר כעתה אחישנה שהם דברים סותרים זה לזה דאם הוא בעתה אינו אחישנה, ואם הוא אתישנה אינו בעתה, ירז״ל נתעוררו בזה ואמרו 9' לא זכו בעתה זכו אחישנה, אך כפי דרכנו נאמר באופן אחר. והגה מהר״ש יפה הקשה באותה אגדה שכתבנו דר׳ עקיבא דבשביל אם תשכבון בץ שפתים זכו ישראל לביזת מצרים, דהיכי קאמר אם תשכבון שהוא עתיד והלא קרא בלעבר קא מיידי, ו ת י ק שהכתוב ירמת על העתיד לימות המשיח שיהיה כימי צאתנו מ א ח מצרים, ע״כ. וזהו הכוונה דכי היכי דבמצרים רבד האנשים היה סיבה למהר את הקץ הכי נמי לעתיד לבא שאף שגזר ה׳ שנהיה בגלות סך מה מ״מ בסבת ריבד ישראל יבא הגואל קודם הזמן שגזר ה׳, לפי שכך היא המדה שרבוי ישראל משלים הזמן. וזהו אומרו הקטן יהיה לאלף והצעיר לגד עצום ולפיכך אני ה׳ בעתה הוא בעתה לפי שכך היא המרה, ואחישנה, לפי שה׳ הוא המרבה לישראל כדי להביא הגואל קודם זמנו.

ובזה היה מ ת ח הרב מר דודי ז״ל ג מה שהקשה הרא״ם בפרשת שמות על מה שכתב רש״י דמת מלך מצרים,' מלמד שנצטרע והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם, ע״ב. והביא מה שאמרו בשמות רבה 22 שאמרו לו חרטומיו אין לך רפואה אלא כשתשחוט מקטני ישראל ק״ן בבוקר וקץ בערב ותרחק בדמיהם שתי פעמים ביום, דאם כן איך יתיישב המדרש הזה על ויאנחו בני ישראל מן העבודה דלפי המדרש הזה דאנחו בני ישראל סתמא מיבעי ליה שאז היינו מפרשים שנאנחו מחמת הגזרה הרעה על שחיטת הבנים ולא מן העבודה, עכ״ד. והניח הדבר בתימה, והוא ז״ל היה מפרש דישראל בראותם השעבוד היו מצטערים מחמת שראו שהגזרה היתה ת׳ שנה ועדיין היה חסד מן המנץ הרכה אלא שכשראו שהיו מתרבים שלא כדרך טבע היו מתנחמים ואומרים דאץ ספק דהקב׳׳ה ד ל ג על הקץ מחמת רבד האנשים, אבל עכשיו שנצטרע פרעה והיה שוחט לרפואתו ק׳׳ן ילדים בבקר וק׳׳ן בערב ואם כן אץ כאן רבד אנשים כדי למהר את הקץ, ועל זה ויאנחו בני ישראל מן העבודה כלומר מי יוכל לסבול עבודה זו עד תשלום ת׳ שנה אלו דבריו ז״ל."

וכזה ניחא מה שתבע גביהא בן פסיסא שכר עבודה של ת״ל שנה של ס׳ רבוא, דאע״פ שלא נשתעבדו ישראל במצרים כל זה הזמן מכל מקום קושי העבודה ומה שנתרבו ישראל שלא כדרך טבע השלים הזמן, ואע״פ שהיו ישראל במצרים יותר מששים רבוא וכדאמרינן במדרש וחמושים עלו בני ישראל מלמד שאחד מחמשה עלו והשאר מתו בשלשת ימי החשך, מ״מ כיון שהרבוי השלים החשבון של ת״ל שנה כיון שתבע ת״ל שנה של שעבוד מש״ה לא תבע אלא שכר של ששים רבוא. ובזה ניחא דר׳ עקיבא ורב ושמואל לא פליגי ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דרבי עקיבא נקט הטעם דמה שהשלים הקץ היה בסיבה מה שנתרבו שלא כדרך טבע, ולזה אמר דבשביל נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים דבשביל שהשתדלו להזדקק לבעליהם ונתרבו ישראל שלא כדרך טבע נשלם הקץ קודם הזמן וגאלם. ומש״ה זכו ישראל לבמת מצרים לפי שאם היו נגאלים בלתי השלמה לא היו זוכים בבמת מצרים שהרי הבטחת ואחרי כן יצאו ברכוש גדול הוא בתנאי שישתעבדו במצרים ת׳ שנה, אבל עכשיו דבשבילם נתרבו ישראל נמצא דכבר נשלם הזמן של ת׳ שנה וא״כ בדין זוכים ישראל בבמה מצרים. ורב ושמואל ס״ל דרבוי העבודה השלים הקץ, ומש״ה אמרו דבשביל רבוי העבודה זכו לבמת מצרים.

הכלל העולה דשני טעמים הוצרכו ישראל כדי לדלג את הקץ ולהשלים הגזרה של ועבדום וענו אותם ת׳ שנה. הא׳ הוא כובד העבודה, והשנית מה שנתרבו ישראל שלא כדרך טבע. וזהו כוונתם באותה שכתבנו שכשאמרו ישראל איך אנו נגאלים השיב להם משה אינו מביט בחשבונותיכם אלא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות ואין הרים וגבעות אלא קצים וחשבונות כר, דלמאי אצטריכו תרי דלוגים מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות בחד דלוג סגי, אלא שכוונתם היא ששני סיבות היו שנשלם הקץ באותו זמן ועמד וגאלם. הא׳ הוא כובד העבודה והשנית היא מה שנתרבו ישראל שלא כדרך טבע. וזה מה שהשיב להם משה מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות.

ובזה יובן מאי דאמרינן בשמות רבה פרשה ג סי׳(יא) [ח] ושמעו לקולך, 25 למה שמסורת גדולה היא בידם שכל גואל שיבא ויאמר להם פקידה כפולה גואל של אמת הוא, ע״כ. וכבר הביא רש״י אגדה הלזו בפירושו. והרמב״ן הוקשה לו ת״ל ויש עליך לשאול ומנין להם שיאמינו שמא משה שמע במסורת הזאת כמותם וי״ל כך קבלו מיוסף ששמע מפי הנביא אביהם שהראשץ שיבא ויאמר להם בלשץ הזה הוא יהיה הגואל וגלוי וידוע לפני הקב״ה שלא יבא אדם ויכזב בהם ובכך הבטיחם, ע״כ. ויש לדקדק דכיון שכך הבטיח ה׳ שלא יבא ויכזב שום אדם למה זה נתן סימן זה דפקידה בכל סימן שיהיה יאמינו מאחר שכבר הבטיח ה׳ שלא יבא אדם ויכזב.

ועוד יש לדקדק במאמר זה דקאמר שכל מי שיבא ויאמר פקידה כפולה הוא גואל של אמת דלמאי אצטריך כפל הפקידה בחדא פקידה סגי. א ך עם מה שכתבנו בשם המפרשים יתיישב הכל, דמסורת היא בידם שכל מי שיאמר פקידה כפולה הוא גואל, והכוונה היא דשתי פקידות הוצרכו ישראל כדי ליגאל קורם זמנם, הא׳ הוא קושי השעבוד שנשתעבדו בהם המצריים, והשנית היא מה שנתרבו ישראל. וישראל היה להם בקבלה שכל מי שיאמר פקידה כפולה ויאמר להם הפירוש דלמאי אצטריך פקידה כפולה הוא גואל של אמת. וישראל לא היו יודעים טעם כפל הפקידה וגם היה קשה בעיניהם דאיך יתכן שיהיו נגאלים קודם שנשלם הזמן של ת׳ שנה. והקב״ה גילה למשה טעם כפל הפקירה ובזה הודיע לו איך נשלם הזמן. והוא אומרו" לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים, דהיינו פקדתי אתכם שאתם מתרבים שלא כדרך טבע, ופקדתי העשוי לכם במצרים דהיינו כובד העבודה ואומר אעלה אתכם מעני מצרים ושמעו לקולך אף שלא הגיע הזמן לפי שאתה נותן להם הטעם שהוא רמת במסורת שבידם שכל מי שיבא ויאמר פקידה כפולה הוא גואל של אמת.

זה יובן מאי דאמרינן בשמות רבה פרשה CJH ב סי׳ א ומשה היה רועה הה״ד יודיע דרכיו למשה, שהודיע דרך הקץ למשה, ע״ב. ויש לדקדק דמה היא כוונתם באומרם שהודיע דרך הקץ למשה והלא כל ישראל ידעו הקץ כיון שבא משה ואמר להם מפי ה׳ שרוצה לגואלם. אך עם מה שכתבנו הדברים כפשוטם שהודיע ה׳ למשה דרך הקץ כלומר ראף שלא נשלם הזמן של ארבע מאות שנה ודלג על הקץ מכל מקום הודיע לו מאיזה טעם דלג על הקץ תהו באומרו פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים דהיינו כובד הצבורה ודבוי האנשים ששני סיבות אלו היו סיבה לדלג את הקץ.

וכזה יובן מאי דאמרינן בשמות רבה פרשה ה סי׳(יו) ףג ת״ל, ויאמן העם, שכך היה מסורת בידם שכל גואל שיבא ויאמר פקד פקדתי אתכם הוא גואל של אמת, כיון שבא משה ואמר פקד פקדתי אתכם מיד ויאמן העם, במה האמינו כי פקד ה׳ את בני ישראל וכי ראה את עניים ויקדו וישתחוו, ויקדו על הפקידה, וישתחוו על כי ראה את עניים, ע״כ.

ויש לדקדק במאמר זה טובא חדא דמה שאלו במה האמינו והלא ישראל הם מאמינים בני מאמינים. ועוד שבבר אמרו שבך הוא מסורת בידם שכל גואל שיבא ויאמר פקד פקדתי אתכם הוא גואל של אמת ואם כן בוה הוא שהאמינו.

עוד יש לדקדק במה שתירצו כי פקד ה׳ את בני ישראל וכי ראה את עניים דמה תשובה היא זאת לשאלתם במה האמינו דאכתי יש לשאול במה האמינו כי פקד ה׳ את בני ישראל וכי ראה את עניים. עוד יש לדקדק במה שסיימו ויקדו וישתחוו, ויקדו כי פקד ה׳ את בני ישראל, וישתחוו כי ראה את עניים, דמשמע שהם שני דברים נפרדים, הא׳ היא כי פקד ה׳ את בני ישראל, והשנית היא וכי ראה את עניים, ונתנו הודאה לה׳ על כל אחת ואחת, והלא הכל הוא דבר אחד, דהיינו כי פקד ה׳ את בני ישראל. ובעיקר הכתוב ג״כ יש לדקדק דקאמר כי פקד ה׳ את בני ישראל וכי ראה את עניים, דמשמע שנתנו הוראה לה׳ על ב׳ דברים, והלא עיקר ההודאה אינה אלא על כי פקד ה׳ את בני ישראל, ומה איכפת להו לישראל לבקש טעם על הפקידה. א ך עם מה שכתבנו יתיישב. והנה בתחלה אמרו ויאמן העם שכך היה מסורת בידם שכל גואל שיבא ויאמר פקד פקדתי הוא גואל של אמת, ואח״ב שאלו ובמה האמינו והיא ממש קושייתו של הרמב״ן במה האמינו שמא משה שמע במסורת כמותם, ותירצו כי פקד ה׳ את בני ישראל וכי ראה את עניים, שפירש להם משה פירוש של פקד פקדתי שהוצרך ה׳ כדי לדלג על הקץ ולגאלם קודם הזמן לשתי פקידות, דהיינו לפקוד את בני ישראל שנתרבו שלא כדרך טבע, וכי ראה את עניים דהיינו כובד העבודה מה שלא נגזר עליהם ומש״ה דלג על הקץ. וזהו שסיימו ויקדו דשתחוו ויקדו כי פקד ה׳ את בני ישראל, וישתחוו כי ראה את עניים, שנתנו הודאה לה׳ על שבקש שני חשבונות כדי לדלג על הקץ ולמהר לגאלם, ובאלו שני חשבונות נחשב כאלו נשתעבדו ישראל במצרים ת׳ שנה.

וזהו הכתוב ויוגד למלך מצרים כי ברח העם ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו. ופרש׳׳י ויהפך נהפך ממה שהיה שהרי אמר להם קומו צאו מתוך עמי ונהפך לב עבדיו שהרי לשעבר היו אומרים עד מתי יהיה זה לנו למוקש ועכשיו נהפכו לרדוף אחריהם בשביל ממונם שהשאילום, והן הן דברי המכילתא. ואני תמיה בזה דמשמע מדבריהם דמה שנהפכו לרדוף אחריהם הוא דוקא בשביל ממונם שהשאילום ואלמלא הממון לא היו רודפין אחריהם, והפסוק אומר בהפך מה עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו דמשמע דמה שרדפו אחריהם הוא משום שהיו רוצים להשתעבד בהם ולא בשביל ממונם שהשאילום.

ונראה ח ה יובן עם מאי דאמרינן בספרי הענק תעניק לו מצאנך מגרנך ומיקבך וגו׳ חכרת כי עבד היית במצרים, כשם שאני הענקתי לך במצרים שנאמר דנצלו את מצרים, אף אתה הענק תעניק לו, ע״כ. וכן פי׳ רש״, וזכרת כי עבד היית, והענקתי ושניתי לך מבמת מצרים ובמת הים, אף אתה הענק ושנה לו. הן אמת שדברי רש״י הללו דדרש הענק תעניק לומר שיעניק דשנה לא ידעתי פירושו, גם בהר׳׳ם לא מצאתי רמז לדין לזה. ומהסוגיא דפ״ק דקדושץ עלה מ: נראה בהפך מזה דאמרינן אשר ברכך ה׳ אלהיך, יכול נתברך הבית בגללו מעניקץ לו, לא נתברך הבית בגללו אק מעגיקין לו, ת״ל הענק תעניק מ״מ. הרי דרבדיא דהענק תעניק אצטריך לומר דאפי׳ לא נתברך הבית בגללו דמעניקץ לו. ור״א בן עזריה דס׳׳ל דברים ככתבן נתברך הבית בגללו מעניקץ לו, לא נ ת ב ע הבית בגללו אץ מעניקץ לו, אמרינן התם דלדידיה מאי דכתיב הענק תעניק הוא משום דדברה תורה כלשץ בני אדם. הרי דדרשה הלזו דרש״י דיעניק דשנה לא אתי לא כרבנן ולא כראב״ע, ודברי רש׳׳י צריכים לי תלמוד. הכלל העולה דסברת הספרי ורש׳׳י הוא דמה שזכו ישראל בביזת מצרים מדין הענקה נגעו בה.

ועם זה יתיישב מה שאמרו בספרי "וגם ערב רב וגו' וצאן ובקר מקנה כבד מאד" כאן נתקיים "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", ע"כ. ויש לתמוה דלמה לא נתקיים הבטחת ה' ד"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" במה שנטלו כלי כסף וכלי זהב ונתקיימה במה שנטלו צאן ובקר. ונראה שדעת זאת האגדה דהבטחת ה' דואחרי כן יצאו ברכוש גדול מדין הענקה נגעו בה ואמרינן בפרק קמא דקדושין תניא יכול לא יהיו מעניקים אלא מצאן גרן ויקב מנין לרבות כל דבר ת"ל כאשר יברכך, אם כן מה ת"ל צאן גרן ויקב? לומר לך מה צאן גרן ויקב ישנן בכלל ברכה אף כל שישנן בכלל ברכה יצאו כספים, ע"כ. ומשום הכי אמרו בספרי דדוקא במה שהוליכו עמהם צאן ובקר נתקיימה הבטחת ה' דואחרי כן יצאו ברכוש גדול לפי שהוא דבר שפרה ודרבה וישנן בכלל ברכה למעוטי כסף וזהב שאינם בכלל ברכה ואין מעניקין מהם שלא נתקיים בהם הבטחת ה' דואחרי כן יצאו ברכוש גדול משום דהבטחה זו מדין הענקה נגעו בה וכדכתיבנא.

ואמריננן בפ"ק דקדושין תנו רבנן יכול לא יהיו מעניקין אלא ליוצא בשש. מנין לרבות יוצא ביובל ובמיתת האדון ואמה העבריה בסימנין? ת"ל תשלחנו וכי תשלחנו. יכול שאני מרבה בורח? ת"ל וכי תשלחנו חפשי מעמך-- יצא בורח שאין שלוחו מעמך, ע"כ. למדנו מכאן דבבורח ליכא הענקה.

ובזה יתיישב מאמר אחד לרז"ל בספרי שאמר משה לפרעה אין אנו יוצאין מכאן עד שתאמר הרי אתם ברשותכם, הרי אתם בני חורין. ויש לדקדק דלאיזה תכלית הוצרך משה רבינו לכל זאת דמאחר שאינו מעכב לישראל בהליכתם יצאו על כרחו שלא בטובתו. אך לפי מ"ש דבבורח ליכא הענקה אפשר לומר דס"ל לאגדה זו דמה שלקחו ישראל כלי כסף וכלי זהב מדין הענקה נגעו בה ואם היו יוצאים שלא ברשות פרעה לא היו זוכים בביזת מצרים דלא קרינן בהו וכי תשלחנו חפשי מעמך, מש"ה הוצרך מרע"ה שיאמר פרעה הרי אתם ברשותכם הרי אתם בני חורין כדי שבזה יהיו זוכים בביזת מצרים מדין הענקה.

ובזה נבא לכוונת הכתוב "ויוגד למלך מצרים וגו' דראה פרעה דישראל לקחו כלי כסף וכלי זהב וינצלו את מצרים ודן בדעתו שאין זה משום שכר עבודתם שהרי לקחו שכר עבדות של ת' שנה והם לא נשתעבדו בהן כל זה הזמן, אלא מדין הענקה נגעו בה והענקה אין לה שיעור. אבל עכשיו שהוגד למלך מצרים כי ברח העם ובבורח ליכא הענקה, ויהפך לבב פרעה ועבדיו בשביל ממונם שהשאילום ואמרו דעל כרחין אין זה מטעם הענקה אלא בשביל שכר פעולתם וכסברת גביהא בן פסיסא וראו שלקחו שכר פעולה של ת' שנה והם לא נשתעבדו בהם כל זה הזמן, אם כן נטלו ישראל מוקדם מה שהוא חלף עבודתם ואם כן מהזאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו שהרי כבר שלמנו להם אף מה שעתידים לעבוד אותנו נמצא דבשביל הממון רצו לרדוף אחריהם להשתעבד בהם. אך לפי האמת טעה פרעה לפי דבסיבת רבוי העבודה ומה שנתרבו ישראל שלא כדרך טבע חשיב כאלו נשתעבד בהם ת׳ שנה, ולעולם דמה שלקחו הוא חלף עבודתם של ת׳ שנה וכסברת גביהא בן פסיסא.

ומעתה נתנה ראש ונשובה ליישב מאמר הקודם, והקושי מפורסם דלמה לן לטעמא שלא יאמר אותו צדיק ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים, תיפוק ליה דהקב״ה הבטיחו לאברהם וצריך לקיים הבטחתו ההוא אמר ולא יעשה. עוד יש לדקדק דלמאי איצטריך ליה לאברהם לומר ועבדום וענו אותם קיים בהם, לא הול״ל אלא ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם דזהו עיקר התרעומת. ולכאורה היה נראה לומר דהכוונה היא דודאי אברהם ידע דהבטחת ואחרי כן יצאו ברכוש גדול היתה בתנאי שישתעבדו במצרים ת׳ שנה וכדכתיב' ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, אך תלונתו של אברהם היא דועבדום וענו אותם מיהא קיים בהם, תהי דלא קייס ת׳ שנה לפי שדלג על הקץ, מכל מקום כבר קיים קצת מאמר ועבדום וענו אותם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם כלל. ומשום הכי הוצרך ה׳ לחלות פני משה שישאלו ישראל כלי כסף וכלי זהב כדי שלא יהיה לו לאותו צדיק אפילו תרעומת דברים.

אמנם נראה דזה יובן עם מאי דאמרינן בפרק הגוזל קמא עלה צז. שהקשו לרב דאמר דעבדא כמקרקעי דמי, והאמר רב דניאל בר קטינא אמר רב התוקף בעבדו של חברו ועשה בו מלאכה פטור, ואי סלקא דעתך עבדא כמקרקעי דמי אמאי פטור ברשות מריה קאי, ותירצו הבא במאי עסקינן שלא בשעת מלאכה. ופרש״י שלא בשעת מלאכה, בשעה שאינם רגילים לעשות מלאכה או שאין עכשיו מלאכה לבעליו לעשות. וחזרו והקשו מי ניחא ליה דליכחוש עבדיה, ותירצו אמרי הכא נפי ניחא דלא ליסתריה עבדיה. ופרש״י ז״ל דלא ליסתריה עבדיה, שלא ירגיל להיות בטל ומתעצל, ע״ב. נמצינו למדין דהתוקף בעבדו של חברו אם מבטל אותו ממלאכת רבו חייב, אך אם אינו מבטל אותו ממלאכת רבו פטור ואף דנכחוש עבדיה.

והנה אין ספק שישראל הם <נבדים למקום וכמאמר הכתוב עבדי הם. והנה פרעה תקף בעבדיו של מקום ועשה בהס מלאכה, ואם ישראל היו עושים רצונו של מקום פשיטא שהיו המצריים חייבים לשלם שכר פעולתם לפי שהיו מבטלים אותם ממלאכת רבס שלא היו יכולים לקיים המצות בסיבת השעבוד ואין לך מבטל ממלאכת רבו גדול מזה, אך אם לא היו עושים רצונו של מקוס פשיטא דפטותם לשלם שכר פעולתם שהת לא בטלו אותם ממלאכת רבם, ואדרבה ראוי להחזיק להם טובה דאפשר דבסיבת השעבוד לא היה להם פנאי לחטוא, וכדאמרינן דניחא ליה לאדון דלא ליסתתה עבדיה וכל שכן אם בסיבת השעבוד לא היו חוטאים. והנה מצעו לרז״ל שאמרו גוי מקרב גוי מה אלו עובת ע״ז, אף אלו עובדי ע״ז. ובשמות רבה פרשה ו סי׳(ז) [ה] אמרו ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, היה קשה בעיניהם לפרוש מע״ז, וכן יחזקאל מפרש ואומר להם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו, ראה מה כתיב איש שקוצי עיניו לא השליכו, ע״ב. וכאלה רבות לח׳׳ל, וא׳׳ב מן הדין אין להם ליקח שכר פעולתם, אלא שה׳ ברוב חסדיו הפליא לעשות עמהם שאף שמן הדין לא היה להם ליקח שכר פעולתם, נתן להם שכר פעולתם.

וכזה יובן פסוק וה׳ נתן את חן העם וגו׳. דיש לדקדק לפי דברי ח ״ ל " שכל מקום שנאמר עם לשון גנאי הוא, אם כן הכא רשעת רצון היה, היה לו לקרותם בלשון של שבח ולומר וה׳ נתן את חן ישראל, ועיין מ״ש לעיל בדרוש הקדום יע״ש. אמנם על פי האמור יבא על נכון דכוונת הכתוב לומר דאע״פ שבאותו פרק לא היו עושים רצונו של מקום ולא היו זכאים בביזת מצרים, אפ״ה הגדיל ה׳ לעשות עם אלה ונתן את חן העם כדי לזכותם בביזת מצרים חלף עבודתם.

וכזה יובן מאי דאמרינן בשמות רבה ו ז״ל יודיע דרכיו למשה רחום וחנון, יודיע דרכיו למשה שהודיע דרך הקץ למשה, רחום שרחם על ישראל ולא נגעו בהם המכות, וחנון שנתן חן העם בעיני מצרים, ע״כ. ויש לדקדק במה שאמרו רחום שרחם על ישראל ולא נגעו בהם המכות דמהיכא תיתי שיגעו בהם המכות. וכבר נתעורר בזה שם מהר״ש יפה וכתב שהיו ראויים שיהיו המכות נוגעים בהם לפי שהיו רשעים ומה נשתנו אלו מאלו. עוד יש לדקדק במה שסיים המאמר וחנון שנתן חן העם בעיני מצרים דמה שייכות יש לדברים הללו עם הקודם.

אך עם מה שכתבנו יובן היטב שכבר הקדמנו דלפי האמת לא נשלם הקץ של ת׳ שנה שגזר ה׳ בין הבתרים, אלא שבשני דברים נחשב כאלו נשלם הקץ, דהיינו בכובד העבודה, ובמה שנתרבו ישראל. וזהו שאמרו יודיע דרכיו למשה שהודיע דרך הקץ למשה דהיינו, שאמר לו פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים דבשני פקידות הללו נשלם הקץ, וחזר ואמר רחום שרחם על ישראל ולא נגעו בהם המכות שמן הדין היו ראויים ללקות כמו המצריים. והכוונה באו וראו חסדי המקום עם ישראל למי עולל כה לעשות תחבולות כדי למהר את הקץ לעם שברחמיו לא נגעו בהם המכות שהיו ראויים ללקות גם הם, ומלבד שלא נגעו בהם המכות עשה תחבולות כדי למהר את הקץ, ומלבד כל זה וחנון שנתן את חן העם בעיני מצרים כדי שיקחו שכר פעולתם כאלו היו צדיקים גמורים ובטלו אותם ממלאכת רבם. ומן הדין היו פטורים המצריים מלשלם להם שכר פעולתם שהרי לא בטלו אותם ממלאכת רבם, ואדרבה ראוי להחזיק להם טובה שאפשר שבסיבת השעבוד לא היה להם פנאי לחטוא וכדאמרינן ניחא ליה לאדון דלא לסתריה עבדיה.

וזהו כוונת הכתוב ויוציאם בכסף תהב ואין בשבטיו כושל, ותרגם יונתן ואין בשבטיו כושל ולא איחדנו עם מצראי למתקטלא. והנה כוונתו היא שמן הדין היה ראוי שיהיו נדונים עם המצריים וכמו שכתבנו רחום שלא נגעו בהם המכות. אלא שיש לדקדק מה ענין זה עם ויוציאם בכסף חהב, דמאחר שאנו נותנים הודאה לה׳ שנתן להם כסף חהב איך נחזור ונודה לה׳ שלא הרגם עם המצריים. אך עם מה שכתבנו יובן שדוד שבח לה׳ ואמר ויוציאם בכסף חהב, וכי תימא מה שבח הוא זה והלא חייבים היו לתת להם שכר פעולתם, לזה אמר ואץ בשבטיו כושל כלומר שמן הדין שיהיו נדונים עם המצריים לרעה לפי שלא היה שום הפרש ביניהם אלא שה׳ בחסדיו לא דן אותם עם המצריים, ואם כן אץ להם למצריים חיוב לתת להם שכר פעולתם דמאחר שהיו רשעים הרי לא בטלו אותם ממלאכת רבם, ואעפ״כ ויוציאם בכסף חהב כאלו היו צדיקים גמורים ובטלו אותם ממלאכת רבם.

ובזה יובן מאמר אחד בבראשית רבה פרשה מ סי׳ (ח) [ו] ולאבדם היטיב בעבורה, ר׳ פנחס בשם ד׳ הושעיא רבה אמר, אמר הקב״ה לאברהם אבינו צא וכבוש הדרך לפני בניך, את מוצא כל מה שכתוב באברהם כתוב בבניו כר, באברהם כתיב ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב, ובישראל כתיב' מוציאם בכסף תהב, ע״כ. וכבר נכפל מאמר זה בפרשה מא סי׳ ג ת״ל ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב הדא הוא דכתיב ויוציאם בכסף ההב, ע״כ. וכתב שם מהר״ש יפה שענייני האבות סימן לבנים, ומ״ש כאן ואברם כבד מאד לרמת שג״כ בניו יצאו ברכוש גדול ממצרים, כדי לתרוצי מי משתבח אברם בעושר אשר בא לו בענין רע שלקחו את אשתו כוי, יע״ש. והנה דבריו האמת והצדק במ״ש שכל ענייני האבות היו סימן לבנים, וכבר האריך בזה הרמב״ן בפירוש התורה. אך יש לדקדק דלמה הביאו פסוק מכתובים ויוציאם בכסף ההב ולמה לא הביאו מקרא מלא כתוב בתורה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב וינצלו את מצרים.

א&נ& במה שכתבנו יתיישב שכבר ידוע מ״ש הרמב״ן בפירוש התורה ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשמה שהביא אשתו הצדקת במכשול עץ מפני פחדו פן יהרגוהו והיה לו לבטוח בה׳ שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר יש לו, גם יציאתו מן ה א ק מפני הרעב יש בו עץ אשר חטא כי האלהים ברעב יפדנו ממות ועוד האריך בזה, יע״ש. ומה נבא לכוונת המאמר שהוקשה לו דמאחר שאברהם אבינו חטא בזה במה שהביא את אשתו הצדקת במכשול איך יתכן שה׳ יתן לו עושר ונכסים שנתעשר אברהם אבינו בשביל המעשה הזה המגונה. לזה השיב הה״ד ויוציאם בכסף חהב ואץ בשבטיו כושל כלומר דכל מה שאירע לאבות הוא סימן למים, וכשם שאברהם אבינו לא היה מן הראוי לזכות בעושר ההוא של פרעה אלא שה׳ הפליא חסדיו עמו, ה״ג מי ו אע״פ שמן הדין לא היו ראוים לביזת מצרים משום חלף עבודתם ואעפ״כ זכו בביזת מצרים. ודבד זה דישראל לא היו ראדם לזכות בבמת מצרים אינו נלמד אלא מפסוק דויוציאם בכסף תהב ואין בשבטיו כושל וכמו שכתבנו כפי מה שתרגם יונתן.

ע לה בידינו דמה שזכו ישראל בבמת מצרים הוא חלף עבודתם, אך קשה דממאמר הקודם דקאמר שלא יאמר אותו צדיק ואח״ב יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם מוכח דהבטחת ה׳ לאברהם ואח״כ יצאו ברכוש גדול היינו מה שזכו בבמת מצרים, ובמדרש אמירינן וישובו ויחנו לפני פי החירות כאן נתקיים בהם ואח״ב יצאו ברכוש גדול לפי שכל אוצרות יוסף היו שם. ותימה שהרי כבר קיים ה׳ הבטחתו במה ששאלו ממצרים כלי כסף חהב. ועוד לסברת ר׳ הונא דאיתא בב״ר פמ״ד סי ׳ ( ו ) [הן דבל מקום שנאמר אחר סמוך, אחרי מופלג, איך יתכן לומר דבבמת מצרים נתקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול שהרי אין לך סמוך גדול מזה.

והנראה לי בזה הוא דלעולם הבטחת ה׳ נתקיים בפי החירות וכסברת ר׳ הונא דאחרי מופלג, וס״ל לח״ל דמה שלקחנו ממצרים כלי כסף וכלי זהב היו חלף עבודתנו ואינו מה שהבטיח אותנו ה׳ ואח״כ יצאו ברכוש גדול, דלזה מה צריך הבטחה דמהיכא תיתי שלא ישלמו לנו שכר עבודתנו. אלא שהבטחת ה׳ היא דמלבד מה שלקחנו שכר עבודתנו עוד זאת ואח״כ יצאו ברכוש גדול שה׳ העניש את המצריים בשביל מה שנשתעבדו מ ו על ברחנו בגופנו ובממוננו. תהו שאמר ה׳ לאברהם וגס את הגוי אשר יעמדו דן אנכי ואח״כ יצאו ברכוש גדול שהכל הוא גמול למצרים על מה שהרעו לנו.

וכזה נבא לכוונת המאמר שאמר הקב״ה למשה בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שלא יאמר אותו צדיק וכר, דלפי האמת הבטחה הלזו שהבטיח ה׳ לאברהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול נתקיימה כששבו לפני פי החידות וכמאמר ח״ל, וביזת מצרים היתה שכר עבודתם, אלא שמן הדק הגמור לא היו חייבים המצריים לשלם להם שכד עבודתם לפי שהיו רשעים ולא היו מבטלים אותם ממלאכת רבם, אלא שאם לא היו זוכים לבמת מצרים ואח״ב היו זוכים בבמת פי החירות, אברהם שלא ידע שישראל לא היו עושים רצונו של מקום במצרים אמור יאמר ואחח כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, לפי שיאמר דמה שזכו בבמת פי החירות הוא בשביל שכר פעולתם, חהו אומרם בבקשה מכס שאלו כלי כסף וכלי זהב וקחו שכר פעולתכם וכשתבאו לפני פי החירות אז אקיים מה שהבטחתי לאברהם ואחת כן יצאו ברכוש גדול, שאל״כ יאמר אותו צדיק ואחת כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם כי על כן דבר נא באזני העם וגר.

וכי תאמר איך דן הקב״ה את המצריים במיתה וממון והא קיי״ל דאץ אדם מת ומשלם, וכתבו התום׳ בפ״ה דמס׳ ע״ז דף עא: דגם בבני נח אמרינן קים ליה בדרבה מיניה וא״כ כיץ שהמצריים נתחייבו מיתה איך נתחייבו ג״כ ממק. הא לא קשיא משום דקי״ל כרבנן דס״ל דלא נאמר כלל זה אלא במיתה ביח אדם, אבל במיתה ביח שמים אדם מת ומשלם כדאיתא בפרק אלו נערות דף ל. דלא קי״ל כרבי נחמיא בן הקנה שהיה עושה את יום הכפוחם כשבת, וכן פסק הר״ם בהל׳ גניבה, יע״ש.

וכזה נבין מאמר ה׳ לאברהם במעמד בין הבתרים שאמר לו וגם את הגד אשד אנכי ואחת כן יצאו ברכוש גדול p יעבודו ואתה תבא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה. דש לדקדק במ״ש ק אנכי דמילתא דפשיטא הוא שהקב״ה דן את כל העולם, וכבר נתעוררו בזה ח״ ל בב״ר פרשה מד סי׳ (יב) ניט] ואמרו דן אנכי א״ר אלעזד בשם ר״י בן זמרא בשתי אותיות הללו הבטיח הקב״ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו ושאם יעשו תשובה שיגאלם בע״ב אותיות. וחוץ מכוונתנו נראה לישב במה שנדקדק עוד באומרו דן אנכי אנכי שהוא p שהוא לשץ הווה, והיל׳׳ל א לשון עתיד.

אמנם כוונת הענץ עם מה שהקשה הרמב״ס בפ״ו מהל׳ תשובה דמאחר שכתוב בתורה ועבדום וענו אותם הח גזר על המצחים לעשות רע ואיך נפרע מהם ותיח יע״ש. והראב״ד ת י ח כי הדבר ידוע שאץ הבורא נפרע מן האדם אלא ברע ממנו ואחר שיפרע מזה יחזור דפרע מזה מן הרע ממנו ברשעו, והמצריים ג״כ רשעים דיו ודאדם למכות ההם. והנה אברהם אבינו בשעה שגזר הקב״ה ועבדום וענו אותם חשב בלבו שלא יפרע הקב״ד. מאותה אומה המשעבדת בישראל כיץ דגדרת מלך היא. לזה אמר לו אל תתיירא מזה לפי שגם את הגד אשר יעבודו דן אנכי מקודם שיהיו חייבים עתש, ובאותה אומה שאראה שהיא חייבת אני משעבד את בניך, ומה יענשו שואחח כן יצאו ברכוש גדול בשביל מה שנשתעבדו בהם לפי שהם מעצמם הם חייבים בכל עונשים הללו. א ך כפי דדטו נאמר באופן אחר, תדקדק עוד במה שסיים הכתוב תקבר בשיבה טובה, ודרשו ח״ל בשת שישמעאל יעשה תשובה כדאיתא בב״ר פר׳ נח פרשה ל סי׳ ד והביאו רש״י ז״ל, 72 דמה שייכות יש לבשורה זו עם הקודם והיה לו לסיים ענץ גלות מצחם ולומר ודור רביעי ישובו הנה וגו׳ ואח״ב יבשר אותו במה שישמעאל יעשה תשובה. ונראה דזה יובן עם מאמר רז״ל בב״ר פנ״ג סי׳ יט וז״ל, כי שמע אלהים את קול הנער באשר הוא שם, נ ד אמר רבי סימון קפצו מלאכי השרת לקטרגו אמרו לפניו רבש״ע אדם שהוא עתיד להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר, א״ל עכשיו מה הוא צדיק או רשע, א״ל צדיק, א״ל איני דן את האדם אלא כשעתו, ע״כ. והקשה הרא״ם והרי בן סורר ומורה שנהרג על שם סופו ואמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב. ו ת י ק דשאני בן סורר ומורה דאע״פ שאינו חייב מיתה עכשיו מכל מקום כבר התחיל לעשות הדברים המביאים אותו לידי חיוב מיתה. ומהר״ש יפה ת י ק דשאני ב״ד של מטה שהוא יותר קשה ומשום הכי מענישין על העתיד כמו שעונשין מי״ג שנה, ואלו ב״ד של מעלה אין עונשין אלא מבן עשרים. ועיין ביפה מראה פ״ק דר״ה סי׳ ט. עו ד הקשה הרא״ם דאמאי לא קיטרגו המלאכים מהעבירות שהיה _עושה ישמעאל דהיינו ע״ז וג״ע וש״ד וכמו שדרשו רז״ל 74 במאי דכתיב אשר ילדה לאברהם מצחק ואין מצחק אלא ע״ז, וכי תימא שהמלאכים לא רצו לקטרג אלא מעבירת הצמא שהיא מדה כנגד מדה, מ״מ יקשה כיון שלא יכלו לקטרג מאותה עבירה של צמא היה להם לקטרג מהעבירות שבידו, וליכא למימר שבראות ישמעאל את עצמו באותה צרה שהיה מת בצמא עשה תשובה חהו מה שה׳ הבטיח אותו שישמעאל יעשה תשובה בחייו, הא ליתא שהרי אחר זה כתיב 75 ויהי רבה קשת, ודרשו רז׳׳ל שהיה יושב במדבר ומלסטם את הבריות וכמו שפרש״י. ו ת י ק שאגדה זו שאומרת שהמלאכים לא קיטרגו על ישמעאל מהעבירות שבד ו חולקת עם אותה אגדה שדרשו קרא דמצחק לגנאי אלא אתיא אליבא דר״ש שדורש קרא לשבח דהיינו שהיה חולק עם יצחק, ע״כ. ואני תמיה על זה שהרי רש״י פירש דמצחק היינו ע״ז וג״ע וש״ד, ובקרא דבאשר הוא שם הביא אותה אגדה שקיטרגו המלאכים ולפי דברי הרב הם סותרים אלו לאלו. ואף שהרא״ם בייל לן במקצת מקומות שדרכו של רש״י להביא אגדות חלוקות מ״מ הדבר קשה שעדיין לחלוחית הדיו קיימת דדרשיתיבת מצחק לגנאי כשהביא אותה אגדה דקטרוג המלאכים. ומהר״ש יפה ת י ק דמה שלא קיטרגו המלאכים באותה שעה לפי שבן י״ז שנה היה ישמעאל באותה שעה כדאיתא בפר״א 76 וצדיק היה לפי שאין ב״ד של מעלה מענישים עד עשרים שנה.

הכלל העולה ממ״ש שאם היה דומה דין של מעלה לדין של מטה לא היה ניצול ישמעאל מאותה צרה שהיה מת בצמא ולא היה בא לכלל תשובה מתרי טעמי, אי משום שעתיד להמית לישראל בצמא דומיא דבן סורר שנהרג על העתיד, ואי משום העבירות שהיו בידו ע״ז וג״ע וש״ד, אלא לפי שגבהו דרכי ה׳ מדיני בני אדם לא נענש לא על העבר ולא על העתיד וזכה לעשות תשובה. עוד נקדים מאי דאמרינן בפרק אלו נערות דטעמא דר׳ נחוניא בן הקנה שהיה עושה את יום הכפורים כשבת הוא משום דכתיב ואם העלם יעלימו עם ה א ק את עיניהם מן האיש ההוא בתתו מזרעו למולך ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו, אמרה תורה כרת שלי כמיתה שלכם, מה מיתה שלכם פטור מן התשלומץ, אף כרת שלי פטור. ורבנן לא ס״ל האי היקשא דכרת שלי כמיתה שלכם.

וכזה נבא לכוונת הכתובים שהקב״ה אמר לאברהם 79 ועבדום וענו אותם ת׳ שנה וחזר ואמר לו וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי וכיץ שאני הוא הדן והמעניש אותם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, דדוקא בדיני אדם אין אדם מת ומשלם, אבל בדיני שמים אדם מת ומשלם, וכיון שאני הוא הדן את המצריים יצאו ברכוש גדול. ושמא יעלה בדעת אברהם דהלכתא כר׳ נחוניא בן הקנה שהיה עושה את יוה״כ כשבת מטעמא דהיקשא כרת שלי כמיתה שלכם. לזה אמר לו הא ליתא כי לא דרכיכם דרכי, וראיה לזה כי אתה תבא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה ואני מבשרך שישמעאל יעשה תשובה, והלא ראוי היה שימות כשקיטרגו המלאכים, אי משום העבירות שהיו בידו, ואי משום דעתיד להמית את ישראל בצמא, וראוי היה ליענש דומיא דבן סורר ומורה דנהרג על שם סופו. אלא ודאי רמה שלא נענש ישמעאל באותו פרק היינו משום שאיני מעניש אלא מבן עשרים כתירוץ מהר״ש יפה ז״ל, וכן איני מעניש על העתיד אלא באשר הוא שם, וא״כ כשם שגבהו דרכי מדרכי בני אדם באלו הדברים, הכי נמי גבהו דרכי מדרכיכם לענין מיתה ותשלומים, דאע״ג דבדיני אדם אין אדם מת ומשלם, מ״מ בדיני שמים אדם מת ומשלם. הרי שלך לפניך דביזת מצרים היה חלף העבודה וכמאמר גביהא בן פסיסא, וביזת פי החירות היתה הבטחת ה׳ לאברהם באומרו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול.