פרקי דרבי אליעזר פרק יג

<< · פרקי דרבי אליעזר · פרק יג · >>

הקנאה, והתאוה, והכבוד – מוציאין את האדם מן העולם (וכן מובא באבות ד כא), אמרו מלאכי־השרות השרת לפני הב״ה: "רבון כל העולמים, "מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ" (תהילים קמד ג), "אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה" (שם שם ד) – אין לו אלא עפרו משלו", אמר להם: "מה שאתם כלכם מקלסים אותי בעליונים, הוא מייחד אותי בתחתונים, ולא עוד אלא יכולים אתם לעמוד ולקרות שמות לכל הבריות שבראתי?", ועמדו ולא יכלו, מיד עמד אדם וקרא שמות לכל הבריות, שנאמר (בראשית ב כ): "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה" וגו׳.

וכיון שראו מלאכי השרת, אמרו: "אם אין אנו באים בעצה על אדם שיחטא לפני בוראו – אין אנו יכולין בו", והיה סמא״ל השר הגדול שבשמים, וחיות ושרפים משש כנפים, וסמא״ל משתים־עשרה כנפים, לקח הכת שלו וירד וראה כל הבריות שברא הקב״ה בעולמו, ולא מצא חכם להרע כנחש, שנאמר (בראשית ג א): "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה", והיה דמותו כמין גמל, ועלה ורכב עליו,

והיתה התורה צווחת ואומרת: סמא״ל עכשו נברא העולם, ועת למרוד במקום, "כָּעֵת בַּמָּרוֹם" תמידייא נ"ל: תמריא (ראה איוב לט יח), רבון העולמים, "תִּשְׂחַק לַסּוּס וּלְרֹכְבוֹ" (שם) – משל למה הדבר דומה – לאדם שיש בו רוח רעה, וכל המעשים שהוא עושה, מדעתו הוא עושה, וכל הדברים שהוא מדבר, מדעתו הוא מדבר. והלא אינו עושה אלא מדעת רוח רעה שיש עליו, כך הנחש כל מעשיו שעשה וכל דבריו שדבר, לא דבר ולא עשה אלא מדעתו של סמא״ל,

ועליו הכתוב אומר (משלי יד לב): "בְּרָעָתוֹ יִדָּחֶה רעה בנוסחינו: "רשע"." – משל למלך שנשא אשה והשליטה בכל מה שיש לו, באבנים טובות ומרגליות, אמר לה: "הרי כל מה שיש לי בידך חוץ מהבית הזה, שהיא מלאה עקרבים", נכנס אצלה זקן אחד, כגון שואל ממנה חומץ, אמר לה: "מה המלך נוהג לך?" אמרה לו: "כל מה שיש לו נתן לי, והניח בידי חוץ מהבית זו, שהיא מלאה עקרבים", אמר לה: "והלא כל קוזמיא של מלך, הרי היא בחבית זו, ולא אמר לך כך אלא שהוא מבקש לישא אשה אחרת וליתנם לה", כך המלך – זה אדם, האשה – זו חוה, זקן שואל חומץ – זה הנחש, ועליהם הוא אומר (תהילים לו יג): "שָׁם נָפְלוּ פֹּעֲלֵי אָוֶן". דן דין נחש בינו לבין עצמו, ואמר: אם אני אומר לאדם – יודע אני שאינו שומע לי, שהאיש קשה לעולם להוציאו מדעתו, אלא הריני אומר לאשה, שדעתה קלה עליה, שאני יודע שהיא שומעת לי, שהנשים נשמעות לכל הבריות, שנאמר (משלי ט יג): "פְּתַיּוּת וּבַל יָדְעָה מָּה";

הלך הנחש ואמר לאשה: "אמת שאף אתם מצווים על פירות האילן הזה", אמרה לו: "הן, שנאמר (בראשית ג ג): "וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן". מתוך דבריה מצא לו פתח להכנס בו, אמר לה: אין צווי זה אלא עין רעה, שבשעה שאתם אוכלין ממנו תהיו כאלהים, מה הוא עושה, בורא עולמות ומחריב עולמות, כך אתם יכולין לברא עולמות ולחריב עולמות; מה הוא ממית ומחיה, אף אתם יכולין להמית ולהחיות, שנאמר: כִּי יֹ[ו]דֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם", הלך הנחש ונגע באילן, צווח ואמר: רשע אל תגע בי, שנאמר (תהילים לו יב): "אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה" "שָׁם נָפְלוּ פֹּעֲלֵי אָוֶן" (שם שם יג). הלך הנחש ואמר לאשה: "הרי נגעתי בו ולא מתי, אף את געי בו ולא תמותי", הלכה האשה ונגעה באילן, וראתה מלאך המות שבא כנגדה, אמרה: "אולי עכשיו אני מתה והקב״ה עושה לו אשה אחרת ונותנה לאדם, אלא הריני גורמת לו שיאכל עמי: אם נמות – שנינו נמות, ואם נחיה – שנינו נחיה", ולקחה ואכלה מפירות האילן ונתנה מפירותיו גם לבעלה שיאכל עמה, שנאמר: "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ"; כיון שאכל אדם מפירות האילן, ראה את עצמו ערום ונתפקחו עיניו וקהו שיניו, אמר לה: "מה הוא זה שהאכלתני שנתפקחו עיני וקהו שיני; על דעתי – כשם שקהו שיני, כן יקהו שיני כל הדורות".

פירושים

פר אחד

ונגע באילן צווח ואמר רשע אל תגע בי שנאמר אל תבואני רגל גאוה. באבות דרבי נתן פרק א' נקטו רשע רשע א"ת בי שנאמר אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני, והוא בכיוון יפה דכיון דעשו משל למי שנכנס בו רוח דהנחש לא דיבר ולא עשה אלא מדעתו של ס"מ א"כ שייך לומר רשע רשע. ומדוייק קרא ויד רשעים דעל שניהם אומר. ועיין בספר כסא רחמים ד"ע ע"א. עכ"פ למדנו דמה שהתחיל הפ' הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם לא על קנאת אחרים קאי דנתקנאו מלאכי השרת, דזה לא יודע לאדם אם אחר מתקנא בו, אלא דכאן נמצאו ג' כאחד, קנאה דשמא תמות היא ונתנה לבעלה, תאוה וכי תאוה הוא לעינים, כבוד והיתם כאלהים, והוו תלתא דפורענותא כחדא שריין באדם, וזהו מוציאין את האד'ם מתחיל מאדם הראשון מן העולם. ונקט מוציאין, דהוא מעולמו של גן עדן ויגרש את האדם דהוציאו לחוץ. ומה שסיים המאמר וקהו שיניו מה זה שקהו שיני על דעתי כשם שקהו שיני כך יקהו שיני כל הדורות. הנה מה טוב מ"ש המגיד אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי, והוא דידוע דגלות מצרים היה לתקן חטא אדם הראשון וכל מעשה הלילה הזאת לתקן חטא אדם הראשון. עיין חיים לראש ובסו"ס זכירה לחיים ח"ב, וכיון דזה לא האמין בזה אף אתה הקהה את שיניו שירגיש כמו אדם הראשון שהרגיש בחטאו ודוק. וראיתי למוה"ר ולא עוד אלא דחקר חקירת חכם דלמה הנחש אין לו תקנה ואילו להס"מ יש לו לעתיד, וע"ש מה שתירץ, ושוב חזר להקשות יע"ש. ולי ההדיוט נראה דכיון דקי"ל אין שליח לדבר עבירה ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים, אף ע"ג שהכריחו הי"ל לכבוש עצמו הנחש עד שימיתהו ולא יעשה פתוי בפועל לכך אין לו תקנה. ומ"ש הרב ועצום המגיה נר"ו אינו מובן מה רצה לומר, דהן אמת דהבהמה נהרגת אף שלא חטאה מדעתה שבא תקלה על ידה, כ"ש ס"מ שבא תקלה על ידו והוא העיקר, ולטעם שלא יאמרו אדרבא בהיות כי אין תקנה ניכרת תמיד.