פרי עץ חיים שער הציצית (א - ו)

מתוך: פרי עץ חיים שער הציצית פרק א (עריכה)

ונבאר תחלה סדר עשיית ציצית. והנה יש שינוי א' בין טלית גדול לטלית קטן בעשייתן, כי הנה בט"ג, היה עושה נקב א', בכל כנף מד' כנפות הטלית, ומכניס בו קצוות כל הד' חוטין עד אמצעם, וכופלן לשנים, באופן שיהיו ח' חוטין, שהם ד' כפולים. ויהיו קצוותיהן שווין כל הח' חוטין, ויכרוך בא' עד שיהיה שליש א' גדיל, וב' שלישים ענף, ויסמן אותו החוט בקשר א' שיקשור בסופו, כדי שלעולם יכרוך בו החוליות כולם. (א) גם ישים סימן בד' חוטין, שהם מצד א' של הנקב, שלעולם יהיו באותו צד. כאשר קושר קשר גדיל, (ב) והנה הגדיל הוא כך, שיקשור תחלה ב' קשרים זעג"ז, ואח"כ יכרוך, ויעשה חוליות חוליות, כל ג' כריכות יעשה חולית אחת. וחוזר לקשור ב' קשרים זה עג"ז, וחוזר לכרוך כריכות חוליות. וכן תעשה עד ד' פעמים שהם בין הכל, ה' קשרים וד' אריגות של חוליות. ואריגה ראשונה הסמוכה לנקב הכנף, תהיה בה ז' כריכות. ובשני, ח' כריכות. ובג', י"א כריכות. ובד', י"ג כריכות. כמנין הויה אחד:

הגהה (א) צמח - קשה לי, שסימן החוט הוא היותו ארוך יותר מן השאר:

(ב) צריך לטוות החוטין, שיהיה בכל חוט ד' חוטין, נגד אותיות הויה, נמצא שהם ח', וח"פ ח' בכל כנף, הם ס"ד כנפי כל ד' חיות, וכללותן הם רנ"ו, כמנין רנ"ו כנפי חיות. והם סוד שערות של רחל, המקולעים והמשוזרים היוצאים משולי טלית, תשלום מקיף זעיר אנפין, המסתיים בחזה:

אמנם בטלית קטן, היה עושה מורי זלה"ה, כדעת בעל העיטור, והוא שהיה עושה ב' נקבים סמוכים זה לזה כמו צירי בכל כנף מד' כנפות הטלית, והכניס ראשי החוטין בנקב א', ויעבירם דרך שם, ויחזור ויכניסם דרך הנקב הב' אשר בצדו, ויוציאם מעבר הראשון. באופן, שב' קצוות החוטין יהיו תלוין מצד א' לבד, ולא מב' צדדי הכנף, כמו בטלית גדול. (מע"ח, באופן שיהיו כל בחי' הציצית מתגלין לחוץ. ואפשר שזה תלוי במה שביארנו בטלית, שהוא אור מקיף של זעיר אנפין, ואור השערות בוקע בסופו, ויוצא ממנו ומתגלה. ואפשר שלכן צריך שיתגלה הכל מצד החיצון, וזה בט"ק דווקא):

גם טעם מספר הכריכות ל"ט, כמנין אהי"ה דההין, שיש בפשוט ומילוי ומילוי המילוי ל"ט אותיות. כי הכנף עצמו שממנו יוצאין הציצית, הוא בגימטריא קנ"א, כמנין אהי"ה דההין במלואו, כמנין כנף:

וטעם היות שליש א' גדיל, וב' שלישים ענף הוא, כי הציצית רמוזים אל המלכות והיא יוצאת בתפארת דזעיר מאחוריו, בסוף שליש העליון שהוא במקום החזה. וע"כ שליש א' גדיל, כנגד שליש עליון דת"ת. וב' שלישי ענף, כנגד ב' שלישי התחתונים דת"ת, ששם היא המלכות:

גם אין לחוש בזה שנוהגין האשכנזים לעשות סימן לטלית, כדי שתמיד יניח הצד ההוא על ראשו. גם אין לחוש כלל במה שנוהגים בני אדם, למנוע שלא לקשור קצוות החוטים של הציצית התלוים, כדי שלא יפרד שזירתם. ויש שינוי בין ט"ג לט"ק, כי ט"ג צריך שתהיה תמיד ראשו מעוטף בו, כי זה תכלית ט"ג, שהוא לעטוף בו את הראש כמ"ש. אמנם הט"ק, הוא מעטף את הגוף, ולא את הראש וכמ"ש. ועכ"ז היה נוהג מורי זלה"ה, שהיה לובש את הט"ק, כמו בשעה שהיה עולה מן הטבילה וכיוצא בזה, אז היה מתעטף בו ראשו, ומברך להתעטף בציצית, ומכניס בו ראשו, ומוריד אח"כ בדרך לבישתו. (ג):

הגהה (ג) צמח - להורות בשאר זמנים היה עליו תמיד:

ואמנם אלו השינוים, כי טלית גדול הוא למעלה מכל המלבושים. וטלית קטן, הוא למטה תחת כל המלבושים. ושלא כדעת קצת המקובלים שמניחין אותו למעלה מן המלבושים, והוא שיבוש. אמנם יניחנו על החלוק. וטעם הדבר הוא, כי ענין ציצית קטן, הוא בחי' הפנימית של ג"ת דיצירה, וט"ג, הוא בחינת החיצונות שלהם. וכמ"ש עתה בע"ה:

והנה אופן העיטוף, צריך שיהיה כעטיפת ישמעאלים, וכמו שנוהגים בני אשכנז, ועטיפת ערביים שהם מעטפים ראשם בטלית, וכורכים קצה הב' של הטלית סביב גרונם וצוארם, ומחזירים הציצית כולם לצד א', וכמ"ש כוונתו בע"ה. והענין הזה הוא, בין בט"ג ובין בט"ק. וימתין וישהה כדי הילוך ד' אמות, ואחר כך יחזירנו כמנהג שאר בני אדם, בלתי עטיפת הצואר. גם צריך לכסות תפלה של ראש עם הטלית גדול. וטעמו יתבאר בענין לבישת הט"ג, בליל יה"כ וע"ש. (מע"ח, צריך שיקיף הראש, וכל גוף האדם פנים ואחור עד החזה). והענין הוא, כמ"ש עתה בענין שיש בין ט"ג לט"ק. ע"כ:

ענין חילוק בין ציצית גדול לקטן הוא זה, ובו נתבאר מ"ש לעיל, כי ציצית קטן הוא ביצירה, ואמנם אנו רואים כי ציצית קטן אינו רק בעשיה. אך הענין הוא זה, כי לעולם בחי' הטלית הוא א"מ של הבינה אשר מקפת לז"א. ויש בה ב' בחי' - א', בזמן קטנות דזעיר, אשר הוא בסוד עיבור בתוכה, כי אז הוא בבחינת תלת כלילין בתלת, ואז היא מקפת עליו, והוא בתוכה בבחינת עיבור. ואז נקרא ציצית קטן, שמקפת אותו בזמן דקטנותו, ואז הוא כנגד העשיה, כי אז אין בזעיר אלא בחי' עשיה בלבד. ונמצא א"כ, כי הטלית קטן הוא ביצירה, אלא שהוא בהיותו בקטנות בסוד עשיה לבד. אבל הבחי' הב', הוא טלית גדול, שאז הוא בבחינת יצירה דגדלות ממש. אך התפילין, הם מקיף על המוחין. והטלית מקיף על מקיף דמוחין דזעיר, שהם התפילין. ועיין בענין הדרוש שביארנו, בענין ג' כלים שיש בכל ספירה וספירה, ושם תבין ענין שם שדי ממש בו' צירופיו, שהם בחי' ז"א דיצירה, ואמרנו שזהו ציצית דמטטרו"ן, וגם עיי' בסוף שער הציצית. ע"כ:

אין טלית וציצית בלילה. כי הטלית והציצית הוא אור מקיף של הבינה לז"א, הנקרא מדת יום. אך המלכות מדת לילה, זמן שליטתה אינה מוקפת משם. אך הט"ק, צריך שישכב עמו אפילו במטה, כי בלילה הז"א ישן בסוד עיבור, שחוזר להתעבר תוך בינה, בבחי' קטנות ג' כלילין בג', לעולם לא יתבטל, וזה אפילו בלילה אינו נפסק. רק של גדלות לבדו הוא שמתבטל. אבל ציצית דג' כלילין בג', לעולם לא יתבטל אפילו בלילה, לכן נקרא ט"ג וט"ק. ולכן ראוי ליזהר שלא להסיר מעליו ט"ק בשום זמן, אפילו בהיותו ישן. רק בכניסתו למרחץ, לכך ראה דוד עצמו ערום במרחץ, ולא בהיותו ישן, כי אז היה לו ט"ק כנ"ל:

מתוך: פרי עץ חיים שער הציצית פרק ב (עריכה)

ענין הציצית:

דע כי כל ציצית הוא בחינת א"מ כנודע. והנה בחי' ז"א בסוד העיבור תוך הבינה, הוא בחי' ו"ק, ג' גו ג' בלבד, נמצא, כי לא היה לו אז, לא ראש ולא זרועות, רק גוף א' פשוט לבד. וזהו ענין סוד בחי' טלית קטן, שאין בה עטיפת ראש וזרועותיו. אמנם טלית גדול, הוא א"מ דזעיר בהיות גדול, שגדל ונעשה לו י"ס, ונתפשטו ראשו וזרועותיו, ואז שיעור הטלית הוא, כדי לכסות ראשו ורובו. ונמצא, כי סוד הטלית אינו מלבוש כולו, כ"א נוגע רק עד שליש הת"ת, שהוא רוב של גוף האדם עד החזה, אשר משם יצאתה הנקבה מאחוריו, ומשם ואילך אין שם טלית. וזהו הטעם, שהנשים פטורים מן הציצית. ואמנם ד' ציצית יוצאים מד' כנפות הטלית, ואלו הם המקיפים הנקבה אשר שם, ולכן נקראים ציצית, כמ"ש בדרוש אחר. וזהו ציצית לשון נקבה, ולא ציץ לשון זכר, לפי שהם בחי' מקיפים אל הנקבה. וזהו הטעם הנ"ל שצריך להתעטף כעטיפת הישמעאלים, להחזיר כל הד' ציצית לצד א' בלבד, והוא כי שם הוא עיקר מציאת המלכות כנודע. ולכן בהיות אדם בתוך ביתו, אז אין לו רק ציצית קטן, שהוא בחי' זעיר בהיותו בעיבור תוך הבינה כי שם ביתו. אמנם בבואו לבה"כ, שהיא מקום כניסה לכל, והוא בחינת המלכות, כי זה אחר שהגדילו שניהם זו"ן, אז הוא בחינת טלית גדול:

והנה ענין אלו הד' ציצית, כולן יוצאין מן היסוד הנקרא צדיק עליון. וכמ"ש הפסוק, מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק, כנזכר בזוהר פרשת שלח לך דף קע"ה. ועניינם הוא, כי כמו שמן הדעת העליון, שהוא הלשון שבתוך הפה, יוצא ממנו בחי' הבל המקיף והמלביש, כמבואר אצלינו כן מזה היסוד התחתון, יוצא בחי' הבל המקיף והמלביש, והם בחי' אלו הד' ציצית הנ"ל. ועניינם הוא כמו שנודע, כי יש ה"ח וה"ג. וה"ג, הם מן הבינה ונקראים מנצפ"ך. וכבר נתבאר לעיל, כי אור המקיף לזו"נ, הוא משם אהיה שהיא הבינה, כי ממנה בחי' הכתר המקפת. ולכן ענין ד' ציצית אלו, הם בחי' ה"ג שהם א"מ לנוקבא:

אמנם עניינם נתבאר בדרוש המ"נ וזה עניינם בקיצור - הנה נודע, כי אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. והענין הוא, כי המלכות לא היה בה רק הוי"ה אחת פשוטה, בד' אותיות לבד. ואחר ביאה ראשונה של הזכר, אז נעשה בה מלוי לאלו הד' אותיות, ונתמלא הוי"ה זו בההין. וזהו הענין ההוא רוחא דשביק בגווה, הנזכר בסבא וזהו הענין ויהי בצאת נפשה כי מתה. ובמילואו הזה שבו ה' אותיות, והם - ו"ד הו"ה, הם בחי' ה"ח דיהיב בה בעלה. אבל היא, לא היה בה רק ד' אותיות הפשוט. והטעם, כי לעולם היא בבחי' ד' אחורי הו', שהוא נוקבא אחורי דכורא, לכן היא נרמזת באות שאצל הו', שהם במילוי אות יו"ד. נמצא, כי גם היא יש בה ה' אותיות, לפי שגם היא נכללת באות ו' כנ"ל, ואלו הם הה"ג שהם נמשכין בה. וזה ענין ה' קשרים וד' אוירים שיש בכל כנף וכנף, כי הה' קשרים הם הה"ח של היסוד הנקרא קשר, שבו נקוד שר"ק כנודע, והם כלולים בד' אוירים, שהם ד' אותיות הוי"ה שלה, כי לעולם סוד אויר היא בנוקבא. (א):

הגהה מהרנ"ש - נלע"ד, מפני שגוף הנוקבא, עומדת בחלל נ"ה דזעיר אנפין. ועיין בכוונות בסוד אות ן', לכן לעולם כל בחי' אויר הוא בנוקבא:

והנה לפי שכפי האמת, אינו רק ד' אותיות, כי ו"ד הם מילוי אות אחת שהוא י', נמצא, כי אינן רק ד' מלואים. וד' אותיות הוי"ה פשוטה שבה, הם ח' חוטין שבכל כנף. וענין ד' מילואים אלו, כבר נתבאר בדרוש מ"נ, שהם ד' בחינות הנמשכין אל הנוקבא בביאה ראשונה, שהם - בחי' הנפש, ובחי' החיה, נשמות הצדיקים, בסוד אור זרוע לצדיק, ע"ש היטב. (ב):

(ב) למהרח"ו זלה"ה, נלע"ד, מש"ל כי ציצית הוא מקיף אמא לזו"נ. נ"ל חיים, שזהו חצי תפארת דתבונה, ונ"ה החדשים היורדין ומקיפין מחוץ לראש עד כתר רחל, כי עד שם מגיעין עד החזה. וזהו ענין מציאת הטלית, אך לכתר רחל, אז הם ד' ציצית היוצאין מיסוד תבונה. והענין, כי גם אין זה בחי' תבונה עצמה, אלא מקיף חיצון דז"א, והבן זה מאד, ואם כן יסוד דתבונה זו, תוך יסוד מקיף דז"א, ומשם יוצאין להאיר לרחל. ויש מקיף יותר פנימי, כנודע כי הם ג' מקיפין. וגם יש שם נה"י דתבונה חדשים, והם בחי' התפילין והרצועות, מכסים ללאה קשר של תפילין ויורדין ועושין כתר לרחל לתפלה של ראש, והרצועות כעין ציצית. ע"כ:

מתוך: פרי עץ חיים שער הציצית פרק ג (עריכה)

ענין הציצית:

דע, כי ענין הציצית ר"ל הסתכלות, מלשון מציץ מן החרכים. גם הוא מלשון שער, כמו ויקחני בציצית ראשי. וז"ש פרשת שלח דף קע"ב בר"מ ע"ש, ותבין אותו ע"י מה שכתבתי לך כאן, פירוש הענין, במה שנודע כי הנוקבא מקומה אחורי הז"א, מהחזה שלו ולמטה:

והנה יש מקיף א' שהוא מקיף אל כל הז"א, וז"ס הטלית שאמרו עליו במדרש שנתעטף הקב"ה בטלית לבנה, כשאמר ויעבור. והנה אין בנו כח להשיג קדושת אור גדול של המקיף הזה, ולכן נקרא תשמיש מתשמישי קדושה ואינו נזרק. אבל הציצית יש בהן קצת השגה, ולכן נקרא תשמיש מצוה כנודע:

(ג) יש תשמישי מצוה נזרקים, תשמישי קדושה נגנזים. והענין, כי הציצית נקראין תשמישי מצוה, שמאירין אל הנוקבא, הנקראת מצוה, אך תשמישי קדושה הם התפילין, שמאירין לז"א, בסוד מוחין דיליה הנקראים קדושה, לכן שיורי קדושה דהיינו רצועות או תפילין, נגנזים. ובזה לא תקשה, כי כפי הנ"ל שהציצית א"מ לז"א, אם כן הוא גדול מן התפילין. אך הענין הוא, כי הציצית הוא לצורך הנוקבא, ותפילין הוא לצורך הז"א, לכן זה תשמיש מצוה, וזה תשמיש קדושה כנ"ל:

והענין כנודע כמ"ש, כי יש ברישא דא"א, חד קוצא דשערי דתליא עד רישא דז"א במקום העורף, מכנגד המצח שלו, והוא מאיר במוחין דז"א, ומוציא הארתן לחוץ. ועד"ז יש חד קוצא דשערי, דתלייא מרישא דז"א עד רישא דנוקבא במצח שלה ממש, כמ"ש בע"ה בענין תפילין ש"י, וזהו דז"א הם שערות שחורות, כנזכר באדרא והנה אותו קוצי דשערי דרישא דא"א, נקרא ציץ לשון זכר, לפי שהוא מתפשט ונתלה עד רישא דז"א שהוא זכר. אבל קוצי דשערי דרישא דעצמו דז"א, נקרא ציצית לשון נקבה, לפי שהוא מתפשט ונתלה עד רישא דנוקבא והם בחי' הציצית הג"ל, כי הטלית עצמו הנה בחי' אחרת כמ"ש:

(ד) מכאן, שתפלה ש"י אינה כ"כ חמורה כתפלה ש"ר. מפני שתפלה ש"י, הוא מאיר אל ראש הנוקבא כנודע, לכן הרצועות של ראש אין משימין בש"י, ואע"פ ששניהם קדושה. ונ"ל הטעם, כי בתפילין יש פרשיות קדש לי כל בכור, ושאר פרשיות, ויש בהם שמות משא"כ בטלית. והסוד הוא, ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור דהיינו תפילין, הם קדושה עשה אותן או"א. ויתפרו עלה תאנה, הם הציצית שעשה אדם וחוה, והם מצות ולא קדושה. עיין זוהר ח"ג דק"ה ובראשית כ"ח:

בליקוטים פרשת ויקהל כתב וז"ל, ויעש ציץ נזר הקדש, דע, כי אור יסוד אמא, שבה חו"ג, היה אורו יוצא במצח דז"א, ולכן היה כתוב בציץ קדש לה', כי היסוד נקרא לעולם קודש. ולפי שנתגלה במצח דז"א יסוד אמא, לכן היה כתוב קדש לה', כי היסוד נקרא קודש, ויסוד נוקבא נקרא בית ק"ק, כי היא הבית המקבלת כל הקדשים העליונים. והנה כה"ג כשלובש ח' בגדים, היה דוגמא האדם העליון, ואם היה אדם כשר עובר לפניו, היה ניכרים אותיות קדושים, כנודע שהאותיות הם בבינה ובמצח הוא בינה דז"א, לכן היה נתגלה האותיות שבבינה במצח הז"א. ואם הוא אדם רשע, היו פנים נופלים בס"א, ומתביישים ונופלים לפני הקדושה, ובכן היה שב בתשובה. ע"כ הגה"ה:

ביונתן בן עוזיאל, על פסוק ושמת אותו על פתיל תכלת, והיה על המצנפת - עלוי תפלה דרישא, א"כ נראה מכאן, שהציץ היה למעלה מן התפילין. והא דאיתא בפ"ה דזבחים שערו היה נראה בין ציץ למצנפת, ששם היה מניח תפילין, פירושו בין ציץ שהיה למעלה מן המצנפת, ושם היה כ"ג מניח תפילין. ע"כ מהר"ן זלה"ה:

וב' בחינות אלו, נתבארו בענין תפלה ש"ר וש"י, כי תפילין הנ"ל שניהם נמשכין על ידי הכאת הקוצין שהם הציצית, במוחין דז"א ובמוחין דנוקבא וע"ש. והנה יש ב' מיני מוחין ברישא דז"א, א' הם מוחין מצד אבא, והב' הם מוחין מצד אמא. ומן המוחין דאבא שבתוך ז"א, יוצאין הארתו לחוץ במצח ז"א, בבחי' א"מ אל המוחין ההם. ואותו א"מ הוא בחי' הציץ של כ"ג, ונקרא ציץ לשון זכר, לפי שהם ממוחין דאבא שהוא זכר. ולכן הציץ של כ"ג היה נתון למעלה מהתפילין במצחו, לפי שהתפילין הם מצד מוחין דאמא, והציץ מצד מוחין דאבא. ולכן היה כתוב בציץ קודש לה', לפי שכל בחי' קדושה הוא במוחין, ובפרט במוחין דאבא הנקרא קודש, כנודע שכל קודש הוא בחכמה. והענין, לפי שבאבא יש שם ע"ב דהוי"ה דיודין, ויש בהם ד' יודין, וכל י' כלול מי' עולה מאה, נמצא שהם ד יודי"ן, הרי ארבע מאות, וכללות הד' יודי"ן, הרי הכל בגימטריא קודש, כמבואר אצלינו. והיו בוקעים אור הד' מוחין דאבא הפנימית לחוץ, במצח דזעיר אנפין, מב' צדדי המצח אצל האוזן, והיה יוצא הארת החכמה והחסדים שבדעת מצד זה והבינה והגבורה מצד זה, והיו כולם מתפשטים בכל המצח ונעשה בחינת הציץ של כהן גדול:

ונראה לעניות דעתי ששמעתי ממורי, שגם שם הוי"ה הכתוב בציץ, היה גם כן כתובה על דרך זה, י"ו בצד ימין זה על גב זה, ו"ה בצד שמאל זה על גבי זה. ואיני זוכר היטב. ואני מסופק אם שמעתי ממורי זלה"ה, שגם בחינת ציצית הם היו יוצאין מן המוחין דאבא, זולת הציץ (ו) כדרך שיש ב' מיני ציצית במוחין דאמא, ציצית לבן וציצית תכלת:

(ה) צמח ס"א מהרנ"ש - בספרנו כתוב י"ה מכאן ו"ה מכאן:

(ו) נלע"ד - שהוא חכמה דבינה, שבא מבינה דאבא, כנזכר אח"כ. וז"ש כאן, שגם ד' ציצית יוצאין מן מוחין דאבא, שהם בינה דאבא, הנעשה חכמה דאמא, והבן זה:

והנה נתבאר טעם, למה נקרא הציצית לשון שערות, וגם נקראים ציצית לשון הסתכלות כנ"ל, שהוא מלשון מציץ מן החרכים. והענין, כי אלו הקוצין דשערי דאריך ודז"א, צריכין אנו ע"י כוונתינו במצות ציצית, שיושלכו ויהיו נתלים דרך העורף מאחוריהם, כ"א ח"ו יומשכו דרך פניהם, לא היה משגיח ומסתכל לא אריך בז"א, ולא ז"א בנוקבא, וע"י מעשינו בלבישת הטלית, הם נמשכים דרך אחוריים ולא דרך הפנים, ועי"כ מסתכל אריך בז"א, וזה נקרא ציץ, לשון זכר, שע"י שנשלך ונתלה ההוא קוצא דשערי דרך אחוריו, יכול א"א להסתכל בפני ז"א שהוא זכר. וכן ע"י השלכת הציצית של קוצי דשערי דרך אחוריו, יכול הז"א להסתכל בפני נוקבא. וזהו ציצית לשון נקבה. הרי נתבאר ב' הטעמים:

ונחזור עתה אל הענין, כי הנה נתבאר אצלינו בענין האורות והמקיפים, כי יש ב' מקיפים אל ז"א, הא' הוא מקיף החיצון העליון מכולם, שמעולם לא נכנס בפנים תוך ז"א, אלא נשאר בחוץ, ומקיף לכל כללות ז"א, והב', הוא מקיף יותר קטן ממנו, שאחר שנכנס אור הפנימי תוך ז"א, חוזר ובוקע, ועולה מאור המוחין הפנימים למעלה, בבחי' שערות הראש, ושם הם בבחי' א"מ חוזר, בג"ר שבו לבד, שהוא מקום הראש. (א) ונמצא, שכל מה שיש בפנים, שהם ג' מוחין פנימים, ג"כ עד"ז ממש בחוץ בבחי' א"מ חוזר, והם בחי' שערות הראש כנזכר. ונמצא, כי זה א"מ של שערות הראש, הוא מקיף פנימי שברישא דז"א בלבד, ואלו הם בחי' הציצית של הטלית כמ"ש ב"ה. אמנם הטלית עצמו, הוא אור מקיף עליו, והוא אור יותר חיצון ממנו, והוא יותר גדול ממנו, והוא מקיף לכל כללות ז"א כולו:

הגהה (ז) נלע"ד נתן - שכח המקיף נקרא יחידה. והמקיף הב' נקרא חיה. וע"ש בדרוש המקיפים:

אמנם התפילין, הם מקיפים אחרים, שמן הכאות או"מ הפנימי דאריך, הנקרא קוצי דשערי, המכה בעורף ז"א, גורם שיוצא אור המוחין הפנימים לחוץ, ובוקע במצח דז"א דרך יושר, ובולט אור המוחין במצח, ונעשה שם א"מ באופן אחר, אמנם אינו המקיף של הציצית שהם בחי' אור השערות. ובדרוש התפילין יתבאר כל זה בע"ה. והנה ביארנו, איך הטלית הוא מקיף חיצון כולל כל ז"א. אך הציצית, הם מקיפים הפנימים, שהם השערות, שאינם מקיפים רק הג"ר לבד:

וצריך עתה לבאר, שהרי אמרנו לעיל שהציצית נמשכים עד החזה, דרך האחור, עד רישא דנוקבא. והענין, כי ג' בחינות יש בזה הא"מ של השערות הנזכר. ולכן נבאר כאן ענינם, דע, כי במוחין הפנימים, יש ג' בחינות, והם - מוחין של עיבור, ויניקה, וגדלות. וכבר נודע, כי המוחין של עיבור ויניקה, הם שמות של אלהי"ם. אבל המוחין דגדלות הם הויות. ונודע, כי בבוא המוחין דגדלות, אז נדחין המוחין דקטנות למטה בגוף, אבל עכ"ז הארתם עולה מלמטה למעלה, מתוך הגוף למעלה על הראש בבחי' שערות, והנה מג' מיני מוחין אלו, יוצאין ג' מיני שערות, והם: שערות-- ממוחין דגדלות, ונימין שעיעין יתיר-- ממוחין דיניקה, וקוצין תקיפין-- ממוחין דעיבור. ולהיות כי המוחין דגדלות, הם הויות דע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, שבכל הוי"ה יש בו י' אותיות, לכן נקרא שער, שהם אותיות עשר. וגם לפי שהוא כנגד י' ראשונה שבהוי"ה:

והנה הקוצין היוצאין ממוחין דעיבור, הם קודמין לצאת, טרם כל השאר, והם הולכים וגדלים מעט מעט, עד ביאת המוחין דגדלות, ואז הם גדולים כל צרכם, ומגיעים למטה עד רישא דנוקבא כנגד החזה כנ"ל, ואלו הם בחי' הציצית כנ"ל. ואמנם הנימין יוצאין אחר כך בזמן היניקה, ולכן אינם גדולים כ"כ כמו הקוצין של העיבור, ואינם מתפשטין רק עד ראש של לאה, כנגד הגרון דז"א, כי שם התחלת רישא דלאה. והנה הנימין הם שערות יותר קצרים, והם גדלים בתוך שערות הארוכות, הנקראות קוצין. ואמנם השערות הם יותר קטנים, והם גדלים באמצע בתוך הנימים, והם יוצאים באחרונה ממוחין דגדלות, וע"כ הם קצרים יותר מכולם, ואלו אינם מתפשטים רק הם עומדים בגולגלתא וברישא דז"א עצמו לצורך עצמן. וע"כ אלו השערות היוצאים ממוחין דגדלות, אינם כפופים ונמשכים לצד מטה, אמנם הם זקופים למעלה בגולגלתא, כדי להאיר בבחי' א"מ אל רישא עצמה דז"א, ואלו היו כפופים היו אורם יורד למטה מהגולגלתא, ולא היו מאירין בהגולגולת עצמה דז"א. אבל הקוצין והנימין, שהם להאיר לרישא דלאה ורחל, הם כפופים ויורדים ונמשכים למטה, עד רישא דלאה ורחל כנ"ל. גם יש בחי' אחרת, והוא, שהקוצין הם ממוח החכמה, והנימין הם ממוח הבינה, והשערות ממוח הדעת. לכן נימא גימטריא ס"ג ול"ז, שהוא מילוי ס"ג שהוא בבינה כנודע, ואיני זוכר היטב ענין זה ולכן לא אאריך בו:

ונחזור אל הנ"ל, כי ענין הציצית, הם עצמן בחי' הקוצין היוצאין מן המוחין הפנימים של הקטנות דעיבור של ז"א, והם ד' מוחין, וכנגדן ד' ציצית. ולהיותן הם מתחברים ארבעתן יחד דרך אחורי ז"א כנ"ל, לכן נקרא חד קוצי דשערי בלבד, והבן זה מאוד, אם לבחי' ז"א, אם לבחי' א"א. ובזה תבין הטעם למה משימין הטלית בראש, קודם הנחת תפילין, כנזכר בזהר פעמים הרבה. והענין הוא, מפני שהתפילין הם ממוחין דגדלות, ואלו הם ממוחין דעיבור שקדמו למוחין דגדלות. (א):

הגהה (א) צמח - והנה בר"מ ובתיקונים אמרו, כי לבושי נשמה, נעשים ע"י טלית ותפילין, ב' מלבושי עור וצמר, וזהו שמלתו לעורו, לכן צריך ללבוש טלית קודם, שהוא רמז במלת שמלתו. ואחר כך תפילין, שהוא רמוז במלת לעורו:

וא"ת, למה אין הקטן מחויב להתעטף בציצית, כיון שכל עיקר הציצית הם ממוחין דעיבור. אך יתורץ עם הנ"ל, כי אין אותם קוצין ארוכים מגיעין עד רישא דנוקבא, עד שיצאו מוחין דגדלות, ועיקר כוונת הציצית הוא בעבור הנוקבא כמ"ש בע"ה, ע"כ הקטן פטור מן הציצית:

והנה כיון שזה המקיף שהם הציצית, הוא מובלע ונתון תוך המקיף הגדול שהוא הטלית, ועוד לפי שאור הטלית שהוא המקיף הגדול, הוא אור גדול מאד, אע"פ שאינו מושג אלינו כנ"ל, שע"כ אין קדושה בטלית, אבל עכ"ז הוא בעצמו למעלה אורו גדול מאד וע"כ לשני סיבות אלו, אין הציצית ניכרין ונגלין, אלא בסיום הטלית מהחזה ולמטה, כנזכר למטה, כי משם ואילך אין שם בחי' טלית בד' כנפות ואינן דבר בפ"ע.

עוד טעם אחר, כי כבר ביארנו, כי כל א"מ הוא ממש עד המוחין שבפנים, וכמו שבפנימית אין האורות נגלים אלא מהחזה ולמטה, ששם הוא סיום יסוד דאמא הפנימית המתלבש תוך ז"א, לכן עד שם אין כח באורות לבקוע ולצאת לחוץ להאיר בשערות, לכן אינן מתגלין עד למטה במקום גילוי האורות:

ועוד, כי עד שם היו השערות שחורות כעורב, כנזכר באדרא, כי שערות דזעיר אנפין אוכמא, ושל נוקבא ארגמן. ולהיות כי החסדים עדיין לא נתגלו בפנים, לכן לא הלבינו השערות בחוץ. אבל בסיום החזה, ששם מתגלים החסדים, וגם כי שם יסוד אבא, מתגלין ויוצאין כל אלו האורות לחוץ, ומלבינים השערות, ועל ידו מתגלים השערות שהם הציצית. ולטעם זה הדין הוא, שיהיו הציצית לבנים:

נמצא, כי אע"פ שהטלית הוא המקיף לכל ההתפשטות דזעיר אנפין, על כל זה, כיון שאין אנו יכולין להשיג אורו, ואינו ניכר רק היכר בעלמא, אך הציצית נעלמים בו לטעם הנ"ל, אבל בהגיע אל החזה אז מתגלין הציצית, ולכך אין צורך שיגיע הטלית רק עד החזה, שהוא הרוב. וז"ש בגמרא, עד שיכסה ראשו ורובו של קטן. כי הציצית האלו הם ממוחין דקטנות כנ"ל. ועד החזה הוא הרוב, כי הרי יש למעלה כח"ב ח"ג, ועוד שליש ת"ת שהוא עד החזה, נמצא שהוא הרוב, לכן צריך שהטלית יהיה רחב כשיעור שיגיע רחבו עד החזה של אדם:

ונלע"ד ששמעתי, כי טלית גימטריא י"פ מ"ה, יען הוא מקיף לכל הי"ס דז"א, והדבר הוא אצלי מסופק. והנה נתבאר לעיל, כי הטלית הוא המקיף לכל הז"א, עד סיום היסוד שלו. גם נודע, כי ג' גבורות התחתונים שביסוד דז"א, הם בלבד ממותקות, וע"כ אין רשאי להטיל ציצית בטלית, רק עד שירחיק ג' אצבעות ולא יותר מסיום הכנף ולמעלה, לפי שלמעלה מזה המקום, אעפ"י שיש גילוי להחסדים, עכ"ז לא ימתקו הגבורות, ע"כ אין הציצית מתגלים בטלית רק בג' אצבעות התחתונים, שהם ג' גבורות הנמתקות. ומה שנקרא בלשון אצבעות הוא, כמו שנתבאר, כי החו"ג הם הזרועות של א"א, ואצבעות הימין הם החסדים. וה' אצבעות השמאל הם הגבורות:

גם לא יפחות מקשר אגודל, והוא חצי אצבע. והטעם, לפי שכבר נתבאר סדר התפשטות הה' אצבעות, שהם - גודל, אצבע, אמה, קמיצה, זרת. והם נחלקו בה' ספירות, ח"ג תנ"ה. והנה כשחוזרין החסדים לעלות מן היסוד למעלה להגדיל ז"א, אז מסתלקין ההארת והמיתוק של הגבורות אשר שם, אמנם אינן שוין, כי הגבורה שבגבורה כולה אובדת המיתוק, וגבורה שבת"ת, כולה ממותקת, לפי שכשעולין החסדים ממתיקין חג"ת, נמצא ת"ת ממותק ב"פ כנזכר במקומו. לכן יש בכולו כח המיתוק. אמנם גבורה שבחסד, ממותק חציו לבד, לפי שהוא ממוצע, כיון שהוא בחי' גבורה נשאר חציו התחתון בלתי מיתוק, לפי שהוא רחוק מן החסדים אחר עלייתן. אבל להיות גבורה של החסד, וגם לסבה שכבר נמתק מתחלה, לכן נשאר חציו ממותק. לכן כאשר אנו משערין לידע כמה הוא ממתק הגבורה, בגבורה של החסד שהוא ממוצע מכולם, וחציו הוא הממותק, לכן אנו משערין בו, שלא ירחיק מקשר גודל, כי אין בגודל רק ב' קשרים, וחצי גודל הוא קשר א'. וע"כ אין רשאי להטיל הציצית רק למעלה מקשר גודל, ולמטה מג' אצבעות. ואע"פ שג' אצבעות אלו, הם ת"ת נצח הוד, שהם אמה קמיצה זרת, על כל זה, כולם נקראות אצבעות, ע"ש אצבע, שהוא גבורה שבגבורה, כי כולם הם גבורות:

והטעם שאנו מודדין הג' אצבעות ברוחב זה על גב זה, אך הקשר גודל אנו מודדין אותו לארכו זקוף. הענין הוא, כי הגבורות ירדו תחלה ליסוד, ואח"כ יורדין הג' חסדים מגולים למתקם, וכשהם יורדין, יורדין א' לא', ולא בדרך קוין, ואע"פ שהגבורות הם עומדין בדרך קוין, עכ"ז החסדים יורדין א' לא', ולכן שיעור ג' אצבעות, הם ברוחב זעג"ז, להורות מיתוק דרך ירידה. אבל כשהם דרך עליה, אז כולן עולין דרך קו האמצעי ואין מגיעין לא בנצח קו ימין, ולא בהוד קו שמאל. והטעם, לפי שאם היו מתפשטים דרך קוים, היו מאירים גם כן בב' הגבורות של נ"ה פעם שנית דרך עליה, והיה מתמעט אור החסדים העולים, ולכן אינם עולים אלא דרך קו אמצעי לבד. אך בהגיעם אל ב' גבורות עליונות שעדיין לא נמתקו, אז מתפשטים בדרך קוים כדי למתקם. נמצא, כי אין מי שימתק ב"פ בעליה ובירידה, רק הת"ת לבדו. וגם נמצא כי דרך עליה אינו עולה זעג"ז, אלא דרך קו אמצעי ישר מעומד, ואינו עולה זעג"ז מן ההוד לנצח, ומן הנצח לת"ת, ואח"כ לב' עליונות, שא"כ גם עתה היה ראוי למדוד זו עג"ז. אך להיותו עולה דרך קו אמצעי מעומד, לכן הגודל הוא זקוף, ובו אנו מודדין קשר אגודל. ואע"פ שהוא עולה דרך קו האמצעי, ולא דרך גודל, כבר בארתי הטעם, לפי שאנו לוקחים המיצוע שהוא החסד כנ"ל:

והנה המלכות היתה תחלה אחורי ז"א כנודע ולכן צריך להתעטף בעת עטיפת הציצית כעטיפת ישמעאלים, והוא לכרוך ב' הציצית הימניות, ולהשליכם לאחור דרך כתף השמאלי, כדי שיגיע אל רישא דנוקבא העומדת באחור בצד שמאל, כנודע כי נוקבא בשמאלא אחיזתה, שהם הגבורות. וב' האחרות ישארו דרך פנים אל האדם. והטעם הוא, כי הנה נתבאר לעיל, כי ד' ציצית יוצאין מד' מוחין דקטנות, והנה ב' מהם שהם החו"ג של הדעת, הם אלו בלבד שנוטלת המלכות בהיותה באחור, אבל כשחוזרת פב"פ אז לוקחת גם הב' ציצית אחרים שעומדים דרך הפנים כנזכר, שהם חו"ב. ואע"פ שקוצי דשערי הנ"ל, הוא בד' מוחין כולם, וכולם הם נמשכין דרך האחור כנ"ל, עכ"ז כיון שהם מובלעים תוך א"מ שהוא הטלית, הנה הא"מ הנזכר, מוליך ב' הציצית האלו דרך היקף מבחוץ סביב הז"א, ומוליכן בפני זעיר אנפין, ונשארין שם:

גם יש מציאות אחר, והוא, להיות מקום גילוי הציצית במקום החסדים המגולים, לכן בוקע האור שלהם דרך קו אמצעי של ז"א, ועובר בתוך גופא של ז"א, ויוצאים אל הפנים. וגם יש מציאות אחר, והוא, כי מציאות הנזכר נחלק לב', והוא, כי הנה יסוד החכמה הוא באמצע הגוף, ויש ג"כ חלק אור הציצית שבוקע בתוכו, ויש שמקיף את היסוד דאבא, ויוצא דרך פנים דז"א. והרי הם ב' בחי' וכולם נמצאות ביחד. ועל הבחי' המקפת וסובבת, נאמר תוחלת ממושכה מחלה לב. ועל העוברת דרך יסוד אבא בעצמו, נאמר ועץ חיים תאוה באה. וע"כ, כאשר אנו מגיעים לשמע ישראל, אנו מקבצים הד' ציצית, ונוטלין ביד, ומשימין אותן בחזה, להורות כי עתה יומשכו המוחין והחסדים בק"ש, ויאירו כולם בבחי' פנים, ע"כ מלקוטי החברים:

ודע, כי כמו שיש בחי' ציצית דז"א והם יוצאין מן המוחין של עיבור ראשון, והם הנקראים קוצין, הנה ג"כ יש בחינת ציצית ברישא דיעקב. אמנם ז"א יש לו ב' נשים מאחוריו, שהם לאה ורחל, וצריך ג' בחי' שער, א' לעצמו, והם דגדלות. וב' ללאה, והם דיניקה. והג' לרחל והם דעיבור. אבל ליעקב, שאין לו רק אשה אחת, שהם דור המדבר, כמבואר אצלינו במקום אחר, אין לו רק ב' מיני שערות, א' לעצמו, וא' לנוקבא דיליה הנזכר, באופן שיש ב' מיני ציצית, א' בטלית דז"א, ואחד בטלית דיעקב:

מתוך: פרי עץ חיים שער הציצית פרק ד (עריכה)

הנה נתבאר לעיל ענין הציצית, שהם אור חוזר וא"מ, שהם השערות אשר ברישא דז"א. עתה יתבאר דרוש זה פעם אחרת, ששמעתי ממורי זלה"ה, וצ"ע לקשרו עם זה הדרוש הנ"ל. וזה עניינם - הנה נתבאר אצלינו, כי יש בז"א ב' מיני מוחין, א' מצד אבא, וא' מצד אמא. והמוחין שמצד אבא, מלובשים בנה"י דאבא, ומוחין שמצד אמא מלובשין בנה"י דאמא. ונדבר עתה של ו"ק הנכנסין בשעת ק"ש, כמבואר במקומו, שאח"כ בגדלות נשארין אלו בסוד מוחין לחג"ת דז"א, ובאים לו מוחין אחרים אל ג"ר, ובכל בחי' מאלו הב' בחי', שהם מוחי אבא ומוחי אמא, יש ד' מוחין, והם - חו"ב, ודעת כלול מחו"ג. וגם כל מוח כלול מכל הד', נמצא שמוח חכמה מצד אבא, הם ד' הויות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, שהוא חו"ב חו"ג. ומוח בינה מצד אבא, הם ד' הויות של ג' אותיות הראשונים שהם יה"ו לבד בכל הוי"ה מהן, והם ע"ד הנ"ל, ממולאים בדרך ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, והם ג' אותיות יה"ו:

ומוח החסד של אבא, כלול מד' מוחין ג"כ, והם ד' שמות של אהו"ה. ומוח הגבורה של אבא כלול מד' שמות של אהו"ה ג"כ. אבל המוחין דאמא, הם ג"כ כלול כל א' מד' מוחין, אלא ששמותיהם הם באופן אחר, והוא, כי מוח חכמה דאמא, הם ד' שמות אהי"ה, ב' דיודי"ן, וא' אלפי"ן, וא' דההי"ן. ומוח בינה דאמא, הם ד' שמות אה"י, ממולאים ע"ד הנ"ל. ומוח החסדים של אמא, הם ד' שמות אה"ו. ומוח הגבורה דאמא הם ד' שמות אה"ו ג"כ:

הגהה (א) בכוונת מדוייקים וז"ל - אמנם החו"ג, כיון שאינם מוחין עצמן, רק מכריעים, לכן אינן לא הוי"ה לא אהי"ה, כי אין הוי"ה ואהי"ה אלא בחו"ב, אך בחו"ג בין משל אבא ובין משל אמא, אינו רק שם א' לבד, והוא שם אהו"ה. אך ההפרש שבין אבא לאמא, כי באבא אהו"ה בד' אותיות, אך חו"ג של אמא, אינו רק ג' אותיות:

ושם נתבאר בדרוש ק"ש, כי כשמתלבשין אלו המוחין כולם תוך הנה"י דאבא, או דאמא, הם מתערבין, ונכנס מוח בינה דאבא הכלול מד' שמות יה"ו בנצח אמא, ונקרא חכמה דאמא. ומוח בינה דאמא, בהוד דאמא ונעשה בינה דאמא. וגבורות אבא, נעשה חסד דאמא, וגבורות דאמא, נעשו גבורה דאמא. וב' מוחין אלו, ביסוד דאמא. וכן עד"ז במוחין דאבא, כי חכמה שלו נקרא חכמה דאבא. וחכמה דאמא, נקרא בינה דאבא. וחסדים שלו, נקרא חסדים דאבא. וחסדים של אמא, נקרא גבורות דאבא, וכל אלו הד' בחי', נתלבשו בנה"י שלו, ונקרא מוחין דאבא:

ועתה נבאר כוונת הציצית, דע, כי מן המוחין דאבא הנ"ל של ו"ק המלובשים בנה"י דאבא, מהם היה בחי' ציץ של כ"ג כנ"ל. אבל מן המוחין דאמא, מבחי' ו"ק המלובשים בנה"י דאמא כנ"ל, ואלו הם בחינת ציצית, מהם יוצאין ב' מיני ציצית, הא' הוא ד' ציצית מן מוח חכמה דאמא, שהוא בינה דאבא כנ"ל, ואלו הם בחי' הציצית, שהיו נוהגין בזמן שבהמ"ק היה קיים, שהיה כל הציצית מן ז' חוטין לבנים, וחוט א' היה תכלת. אבל לאחר החורבן, הם הכל חוטי לבנים, ואין לנו תכלת, לפי שכל הציצית הד' של אח"כ, הם בחי' ד' מוחין דבינה דאמא, ואין שם תכלת כמ"ש. וא"צ להזכירך עוד, כי כל אלו הציצית אינם ממוחין הפנימים עצמן, אלא הם עור שערות הראש, מבחי' מקיפין. והם יוצאין מן המוחין פנימים עצמן, דרך שערות כנ"ל, וכנגד כל מה שיש בפנים, יש במקיפים, וזכור זה ואל תטעה בזה. והנה למטה יתבאר, כי אעפ"י שהציצית שאנו נוהגין עתה לאחר החורבן, הם היוצאים ממוח בינה דאמא לבד, עכ"ז ודאי, שאין אור ד' ציצית במוח דחכמה דאמא שהוא בינה דאבא, נמנע מלצאת שם למעלה, אלא שאין הדבר נעשה על ידינו. אמנם יוצא הוא בהתלבשות תוך ציצית בינה דאמא. גם יתבאר למטה, ענין ב' מוחין האחרים, שהם חו"ג דאמא. אך אינם יוצאים ב' מיני ציצית אחרים מהם, רק שהם נכללין באלו הב' מוחין העליונים:

הגהה (ב) נלע"ד נתן - מפני זה צ"ל להתעטף בציצית, שהוא אותן ציצית הידועים שיש בהם תכלת גם כן, אבל לא על ידינו, ע"כ מהר"ן זלה"ה:

ונחזור לענין, כי יש ד' ציצית, מן מוח חכמה דאמא, שהוא בינה דאבא כנ"ל, והם הנקרא ציצית דתכלת. ויש ד' ציצית ממוח בינה דאמא, והם נקראים ציצית דלבן. ונבאר עתה, ענין ד' הציצית דתכלת. והענין, כי הנה נת"ל, שהם יוצאין ממוח חכמה דאמא, שאינו אלא בינה דאבא כנ"ל, והיא כלולה מד' מוחין, שהם ד' שמות יה"ו, מלואים בדרך ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. ואם תמנה מספר אותיותיהן, הם ל"א אותיות בלבד. כי כל א' מהם, יש בו ח' אותיות, כנגד ח' חוטים, שיש בכל ציצית מהן. אך הד' שהוא יה"ו דב"ן, אינו בו רק ז' אותיות לבד, וע"כ כדי להשלים החוט הח' של הציצית הד', צריך לעשותו תכלת:

והענין הוא, כי בחי' התכלת, היא לעולם במלכות, שהוא בחי' ה' אחרונה, שהיתה חסירה בשם יה"ו. וכדי להשלים הל"ב חוטין, אנו צריכין לקחת את המלכות של יה"ו הד', ולחברו עמהן, כדי שישלים הל"ב חוטין, ויהיו ח' חוטין בכל שם יה"ו, שהוא ציצית א':

אמנם לפי זה, יש קושיא, שאם כן היה מספיק שיהיה ל"א חוטין לבנים, וא' לבדו של תכלת. ואינו כן, אלא שבכל הד' ציצית יש חוט א' של תכלת, וז' חוטין לבנים. אך הענין הוא, כי בשם יה"ו האחרון של ב"ן, שהוא במילוי ההי"ן, וכל מילוי ההי"ן הוא במלכות, לכן בזה השם יה"ו הד', שהוא בחי' המלכות, אנו לוקחין המלכות שבה היא בעצמה, להשלים המספר. אבל הג' ציצית האחרים שהם ע"ב ס"ג מ"ה, והם זכרים, וכל א' יש בו ח' חוטין שלימות, אין אנו לוקחין שם את המלכות עצמה שבהם, אלא ע"ד רמז לבד, לכן יש תכלת בכולם. אבל בחי' המלכות המשלמת באמיתת המספר ל"ב חוטין, אינה היא אלא בכנף הד', שהיא נוקבא כנ"ל:

אמנם כבר נתבאר לעיל, שכל שם מאלו הד' שמות יה"ו שבמוח חכמה דאמא, אינו אלא רק מג' אותיות לבד, ואם נצרף המלכות שהיא ה' אחרונה שבשם האחרון כנ"ל, יהיה הוא מד' אותיות גמורים, והרי נתבאר שאינו כן, (ר"ל שלא יש אלא יה"ו בלבד) אבל הענין הוא, כי אפילו בזה הכנף הד', אין אנו לוקחין המלכות עצמה לטעם הנ"ל, אבל מה שאנו לוקחין ממנה, הוא בחי' המילוי שלה לבד. והענין, כי הנה מן הה' אחרונה של שם, שהיא דמות המלכות כנודע, יוצא הוי"ה אחרת במילוי ההי"ן כנודע, והנה מילוי דמילוי הוי"ה זו, הם כ"ג אותיות, כזה - יו"ד וא"ו דל"ת, ה"ה ה"ה, וא"ו וא"ו, ה"ה ה"ה. כמנין חוט, וזהו ענין חוט שחסר שם בכנף הד', שאנו משלימין אותו ע"י המילוי הזה, שהוא גימטריא חוט. אמנם החוט זה, נזכר בתורה בלשון פתיל תכלת, והוא רומז כי המלכות הזאת הנרמזת בתכלת, גם היא כלולה מיו"ד, והם י' הויות כולם במילוי ההי"ן, והם גימטריא פתיל. הרי נתבאר ענין התכלת מה ענינו:

ויתורץ בזה, מה שמצינו מדרשים חלוקים בזוהר, כי בתיקונים אמרו, שהתכלת הוא בחי' החכמה גוון ספיר. ובזוהר אמרו, כי התכלת היא המלכות. גם אמרו במ"א, שהיא בינה. וג' מקומות אלו הם אמיתים, כי הנה בחי' המלכות של בינה דאבא, הנקראת חכמה דאמא, והמוח הזה נקרא עתה מוח דחכמה דאמא כנ"ל. והנה כנגד ט"ל אותיות, שיש בד' שמות דהוי"ה, ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, יש ט"ל כריכות בכל ציצית, שהם י"ג חוליות, כנ"ל בסדר אופן עשית הציצית. והנה הארבע ציצית שאנו נוהגין אחר החורבן, היוצאים מכללות הד' מוחין אשר במוח הבינה דאימא והם ד' שמות אהי"ה כנ"ל במילואיהן, ובכל א' מהם יש ח' אותיות המילוי, שהם ד' ציצית, ובכל א' ח' חוטין שלימים וכולם לבנים, כי א"צ לחבר עמהם את התכלת, שהוא בחינת המלכות ע"ד שנתבאר לעיל, ולכן אין תכלת נוהג בזמן הזה:

ובזה תבין מ"ש בגמרא התכלת אינו מעכב את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת. נמצא כי כל א' וא' מהם היא מצוה בפ"ע. וקשה, כיון שאין תכלת, למה אין אנחנו פטורין מן הציצית לגמרי, אך הענין כמש"ל, כי כל בחי' מהם הוא דבר בפ"ע ומצוה בפ"ע. כי אלו הם של מוח חכמה דאמא ואלו הם של מוח דבינה דאמא, וכולם לבנים ל"ב חוטין ואין צריך אל התכלת להשלים מספרם:

ועתה נבאר ענין הב' מוחין אחרים, שהם חו"ג, הנקרא דעת דאמא. והנה אין ציצית בפ"ע יוצאין מהם, אמנם הם נכללין למעלה. וזהו הטעם שצריך שיהיו חוטי ציצית כפולין לב', ושזורין, והוא מעכב מן הדין, והם רומזים אל החו"ג, שאינם נמשכים למוחין בפ"ע, רק הם נכללין בהם למעלה, ולכן הם כפולים ושזורים להורות שהחו"ג נכללין בהם. וזהו הענין שמעתי בתחלה ממורי זלה"ה, וקשיא לי טובא, כי הרי החסדים לבד הם ל"ב חוטין, כנגד ל"ב אותיות, שיש בד' שמות ממולאים. וכן הגבורות לבדן הם בחי' ל"ב חוטים ואיך כל הס"ד, יהיו כלולים בל"ב חוטין לבדם של מוח הבינה. ואחר כך זכרתי שאמר לי מורי זלה"ה, שהחסדים היו נכללין בחכמה, והגבורה בבינה. ובזה נ"ל כי הכל מבואר, והוא, כי הד' ציצית דתכלת שמצד חכמה של אמא כנ"ל, גם הם שזורים, וא"כ ל"ב חוטין דמוח החסדים הם נכללין בהם, אבל הל"ב חוטין דגבורות לבד, הם הנכללין בד' ציצית דלבן, דמוח דבינה דאמא, שהם שזורים וכפולים ג"כ:

גם זכרתי עוד אח"כ שאמר לי מורי ז"ל, כי הנה נתבאר כי בד' ציצית היוצאין מן מוח חכמה דאמא, אין בהם אלא ל"א חוטין בלבד, ועם שזירתן שהם ל"ב נשלמו. והענין הוא עם הנ"ל, כי החוטין השזורין, הם הוראות כלולות ל"ב חוטין של החסדים עמהם, וכיון שאלו החוטין של החסדים הם שלימים, גם הל"א חוטין העליונים, יושלמו לל"ב על ידי אלו. נמצא, כי צריך ב' דברים - הא' הוא, ע"י שלמות אלו החוטין של החסדים. והב' היא ע"י התכלת כנ"ל, ואם לא היתה בחינת שזורה המשלמת, לא היינו יכולים להשלים ע"י התכלת, כיון שאין שם בחי' כנ"ל, שאינם רק שמות של ג' אותיות יה"ו:

הגהה (ב) מהרנ"ש - נלע"ד, שכאשר תכתוב ציצית במילואו, צד"י יו"ד צד"י יו"ד תי"ו, המילואו לבד גימטריא ס"ד, להורות שצריך החוטין של ציצית ל"ב, והם שזורין, הרי ס"ד חוטין, יש בציצית. ע"כ:

ענין הציצית וכבר נתבאר לעיל, בענין היותם ח' חוטין, לפי שהציצית הם שערות הבאים ממוחין דקטנות, ויסוד דאבא יש בו ב' אלהים, שהם ד', וכנגדן יצאו. (ג) נלע"ד, שהם ד' מוחין מצד אבא בנה"י שבו, וכן הם ד' אחרים באמא:

(ג) צמח - ונ"ל, כי מפני שמתלבשין ד' של אבא בתוך ד' של אמא כנ"ל, לכן אנו עושים ד' חוטים כפולים שהם ח'. גם אמר שם, כי ד' מוחין אבא הם, וכל א' כלול מד', הרי י"ו. וכן הד' מוחין דאמא, כל א' כלול מד', הרי י"ו, ואלו מנין ל"ב חוטין:

בענין השערות הנ"ל שבז"א, יש בהם ג' בחי' שבהם קוצין ממוח הדעת, וזהו קווצותיו תלתלים, כי קוצין הם יו"ד אלהים, ה' דחסדים וה' דגבורות. וכן^[1] דקטנות. והם גימטריא ת"ל ת"ל, ועם נ' אותיותיהן, הרי הכל גימטריא תלתלים. ונודע כי יוד אלו הם בדעת, ונקרא קווצותיו. והנימין, ממוח בינה. והשערות, ממוח חכמה. (ד):

(ד) הנה הציצית, צריך שיהא בה - חוליות, קשרים, כריכות. וסימנם, חק"ך, עם ח"י חוליות עם הקשרים, וד' כנפות, גימטריא כנף. כי כל כנף י"ג חוליות, וחמשה קשרים הרי ח"י, וז"ס כנף, ר"ל כמנין כנף יש בין הכל, וזהו דרך כלל. אבל דרך פרט, בכל כנף ט"ל כריכות, ד"פ ט"ל כריכות, הם קנ"ו, כמספר יוסף. וס' גודלים יש בכל הכנפות, כי ג' קשר אגודל בכל כנף, וי"ב גודלים בכל ציצית, שליש גדיל, וב' שלישי ענף, הרי ט"ו בכל כנף, וד"פ ט"ו הם ס'. וז"ס הנה בנך יוסף בא אליך, כמנין הנ"ה גודלים, וכמנין בנ"ך חוליות וקשרים. ויוסף חשבון כל (במצת שמורים כתב וז"ל הרי ב"ן חוליות וכ' קשרים בכל הכנפות, הרי כמנין בנ"ך עכ"ל) הכריכות יחד, ט"ל בכל כנף. והחוטין הם ל"ב והם שזורין, הרי ס"ד, כמנין בא אליך. והכל רמז ליעקב:

ודע, כי יוסף בו ס' גבורות סביב, והם מסבבים למלכות שהיא מטתו, שנאמר ששים גבורים סביב לה. וג"כ עוד סוד, בנ"ך גי' ע"ב, הוא חסד המתגלה בפום אמה, והוא י"ח בכל כנף, בסוד ט"ט דמטטרו"ן, שהוא שדי, וד' ציצית שהם כנגד ד' חיות המרכבה, דכתיב והחיות רצוא ושוב, גימטריא שדי. וכנגדן הוא אור שבא בתוכם, והוא ד"פ יה"ו, שהם מוחין של ו"ק, וכל א' יש בו ח"י אותיות, בסוד ו' צירופים, והם בסוד ע"ב ד"פ ח"י. וגם סוד ח"י אלף עולמות סביב הכסא, ומילוי כ"א עולה ט"ל, וד"פ ט"ל עולה יוסף כנ"ל, וזהו "הנה "בנך "יוסף, ור"ת הוא י"ז גימטריא גי"ד, והכולל הוא ח"י, לזה בן ח"י לחופה, כי נשלם לו עת הזיווג. ועיין בנע"ח זוהר פרשת בראשית בדרוש המתחלת יש ב' חללים:

1. אולי צ"ל והן-- ויקיעורך

מתוך: פרי עץ חיים שער הציצית פרק ה (עריכה)

ונחזור לבאר מה שכתבתי לעיל, כי האמת הוא, שבזמן הזה אחר החורבן, אין בנו כח להטיל תכלת, כי אין אנו משיגין רק עד מוח בינה דאמא. אמנם ודאי הוא, שאין אור עליון ההוא דמוח חכמה נמנע מלצאת, רק שאינו יוצא ע"י מעשינו, אבל ודאי הוא שהוא יוצא, בהתלבשות תוך ציצית מוח בינה, וא"כ מוכרח הוא שיהיו רומזים ציצית חכמה דאימא, בציצית בינה דאמא:

והענין הוא, כי אם נחבר ד' שמות יה"ו הממולאים שבמוח חכמה, עם ד' שמות אה"י, הממולאים שבמוח בינה^[1], יהיה הכל כמנין שנות חיים. וז"ס, ויוסיפו לך שנות חיים, כי כבר ביארתי לך, שהמוחין דז"א נקראו חיי המלך, כנזכר בסוד התפילין. ואלו הב' מוחין שהם חו"ב דאמא, נקרא שנות חיים, כנודע כי החו"ב יחד נקראים חיים, משא"כ במוח הג' הנקרא דעת. והנה נודע, כי אין כל האורות של מוחין יוצאין בגילוי תוך ז"א, אלא מהחזה ולמטה, אחר שנשלם ונגמר יסוד אמא, ואז כל האורות עוברין בתוכו, ויוצאין ממנה לחוץ תוך ז"א בגילוי, ואז היסוד דאמא לוקח קנ"ו אורות לעצמו, שהוא מספר יוסף, שהוא בחי' היסוד, ושאר מספר האותיות של מוחין יוצאין לחוץ בגילוי. והנה אם תסיר קנ"ו מן שנות, ישאר ציצית, וזכור זה, כי כל זה ג"כ בחי' אור מקיף השערות כנ"ל, ואל תטעה, כי בו אנו מדברים כי הם בחי' הציצית הנ"ל:

ודע, כי מה ששמעתי ממורי זלה"ה הוא, שהיסוד לוקח קנ"ו אורות כמנין יוסף, נלע"ד בתחלה ממה שהבנתי בדבריו, שזה הוא היסוד דאמא כנ"ל. ונלע"ד ממה שהבנתי מתוך דבריו והוא יותר אמיתי בעיני, והוא זה, כי זה היסוד הוא ממה שהודעתיך במ"א, כי ישראל מזדווג עם לאה בימי החול בעת המנחה, ואינה מתפשטת רק עד החזה, ושם במקום החזה יש בחי' היסוד, ובו מזדווג ישראל עם לאה וע"ש.(א) נמצא, כי זה היסוד הוא שלוקח קנ"ו אורות לצורך זיווג לאה, והשאר הם ת"ר אורות כמנין ציצית. ופירוש זה הוא יותר נכון בעיני, לפי שזה היסוד הוא דכר, ונקרא ג"כ יוסף. וגם כי היסוד התחתון עצמו הנקרא יוסף, הוא עולה בכאן לבחי' זיווג, וכמ"ש בזוהר פרשת שלח על ונסכו רביעית ההין, ופרשת פקודי דיוסף איהו לתתא ואיהו לעילא. ועוד שזה היסוד, צריך ליקח קנ"ו אורות לצורך זיווג עם לאה, אבל היסוד דאמא אין צריך ליטלם:

הגהה (א) מהרנ"ש - נלע"ד, שז"ס הנה בנך יוסף בא אליך. הכוונה, אחר שז"א הוא מקבל סוד הטלית והציצית מיסוד בינה הנקרא יוסף כמ"ש בע"ה, אז צריך להניח סוד תפילין, שהם כ"א אזכרות, כמנין ישראל עם ה' אותיות, שנאמר ויתחזק ישראל, ואז ראוי הוא לחיבור, כי כבר יש לו מוחין בשלמות. וז"ש וישב על המטה, שנתיישב על המלכות הנקרא מטה. מכאן רמז שצריך להניח תחלה טלית, ואח"כ תפילין. ע"כ:

והנה לטעם הנ"ל, שאין האורות מתגלין אלא מהחזה ולמטה, ולכן אין הציצית מתחילין, אלא מן סיום הטלית המסתיים בחזה דז"א, כנ"ל בדרוש הקודם לזה. והנה כיון שאלו האורות של הציצית עוברין דרך יסוד דאמא כנ"ל, ויוצאין בחוץ בגלוי, לכן נקרא הציצית בלשון כנף, כי הנה היסוד של אמא, הוא אהי"ה דההין, והוא גימטריא כנף. וז"ס כנף הארץ, ועיין בדרוש הקודם לזה, שנדרש בפ' זוהר, בענין הציצית. והוא בחי' אחרונה של הנוקבא הנקראת כנף, שהוא אהי"ה דההי"ן, ביסוד שלה. גם אפשר לומר, כי הנה נודע, שבג"ר דאמא הוא אהי"ה דיודי"ן. ובג' אמצעית באלפין. ובג"ת בההי"ן. אמנם בהכנס נה"י דאמא תוך ז"א, אז נעשין פרצוף גמור, ואז הם אהי"ה דיודי"ן בנצח, ודאלפי"ן בהוד, ודההי"ן ביסוד. וא"כ הוא נמצא, כי הד' מוחין לוקחין הארה מלבוש נה"י דאמא אשר להם, והם ד' אהי"ה דההין, והם סוד ד' כנפות הטלית. אעפ"י שביארנו בראשונה, שאין אהי"ה דההי"ן אלא ביסוד, עכ"ז בעוברים דרך שם, לוקחים כולם הארה משם, וע"כ כל הארבעתן הם בחי' כנ"ף, שהם אהי"ה דההי"ן כנ"ל. נמצא, כי מלבד שהם נקראים ציצית, ע"ש האורות המוחין עצמם, שהם בחי' ציצית כנ"ל. גם בחי' הארה שלוקחין, מלבושים נה"י דאמא, הם ג"כ כמנין ציצית, כי ד"פ כנ"ף, הוא גימטריא ציצית:

והנה אחר צאתם לחוץ, אע"פ שכולם לקחו הארה מאהי"ה דההי"ן כנ"ל, עכ"ז מציאת עצמן לא נתבטלו. והענין הוא, כי הנה נודע שבכללות ד' מוחין דנה"י דאבא, הם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, וכללות ד' מוחין דנה"י אמא, הם ד' אהי"ה, ב' ביודי"ן, א' באלפי"ן וא' בההי"ן. ואם כן אלו הד' מוחין היוצאין עתה בבחינת ציצית, שהן מוחין דנה"י אמא, הם בחינת ד' אהי"ה אלו, והם גימטריא תרי"ו. וכאשר תסיר מהם י"ו אותיות העיקרים, שהם אותיות הפשוטות שלהם, ישארו ת"ר, שהם כמנין ציצית, והרי בכמה בחי' נרמזו שם ציצית:

ועתה נבאר, מה נעשה מאלו הי"ו אותיות. והענין, כי אלו הד' ציצית, כבר נתבאר לעיל בדרוש הקודם לזה, שארבעתן הם לרחל, אבל להיותה היא אב"א, אינו לוקחת רק שני ציצית לבד, כנ"ל בסדר העטיפה, שב' ציצית הם דרך פנים דז"א, וב' ציצית הם באחור דז"א, כנ"ל בדרוש הקודם. לזה נמצא כי ב' הציצית דאחור הם לרחל, וב' הציצית שהם לפנים, הם לצורך רישא דיעקב. והנה ב' הציצית של יעקב, הם ב' אהי"ה דיודי"ן העליונים, שהם גימטריא שכ"ב. וב' הציצית של רחל, הם ב'-- אהי"ה דאלפי"ן ודההי"ן, הם בגימטריא רצ"ד. והנה אם תסיר ח' אותיות הפשוטים מן רצ"ד דרחל, נשאר רפ"ו, והם סוד פסוק פרו ורבו, כי בכח אלו האשה פרה ורבה, והם בחי' מנצפ"ך שבה, העולה פר"ו עם ה' אותיות והכולל של כל מנצפך. אבל ב' הציצית של יעקב, הם גי' שכ"ב, כי הוא בחי' טפת מ"ד, שבהם נופל לשון שכיבה. ושם תצרף עמהם ח' אותיות פשוטות של ב' אהיה דרחל הנ"ל, וגם ח' אותיות הפשוטות של ב' אהי"ה שלו, יהיו י"ו אותיות הנ"ל, ותחברם עם שכ"ב הנ"ל, יהיו גימטריא וישכב עמה בלילה הוא, כי אלו בחי' שהם מ"ד, ניתנין אליה בעת שכיבתו עמה, וזהו וישכב -- ויש כ"ב כנזכר בזוהר. והוא, כי ה' אותיות מנצפ"ך הם ברחל כנ"ל, אבל אלו שביעקב הם כ"ב אותיות הפשוטים, והנה כשחוזרת רחל פב"פ, אז חוזרת היא ולוקחת כל הד' ציצית, כנ"ל בדרוש הקודם לזה.

וכבר ביארנו לעיל בציצית דתכלת, ענין ל"ב חוטין, ול"ט כריכות שבהן. אמנם באלו הציצית דלבן, ג"כ יש בהם ל"ב וט"ל כריכות והוא, כי כבר ביארנו, כי כל א' מהם נקרא כנף, ע"ש אהי"ה דההי"ן, והנה בשם זה בפשוטו ומילוי ומילוי דמילוי, יש בו ט"ל אותיות, וכנגדן הם ט"ל כריכות בכל ציצית:

מהחברים - ואחר שנכנס לב"ה, ישים טלית גדול בציצית, בין בחול ובין בשבת. ופירוש ציצית, לשון שער, כמו ויקחני בציצית ראשי. וגם כן הוא לשון הבטה והסתכלות, כמו מציץ מן החרכים. והיא סוד הארה העליונה, של ל' דצלם שלמעלה מראש ז"א, והוא א"מ לז"א. פירוש - כי בחול לא יש בז"א רק בחינת צ' דצלם, ולא הל', ונשאר מקיף לו לז"א, וזהו בחינת טלית:

ודע, כי קוצי דשערי דא"א, יורדין עד רישא דז"א. וקוצי דשערי דז"א, יורדין עד רישא דנוקבא להאיר לה. ושערי הם בראש נגד המוח, והם מבפנים, ומכים שם במוחין דיליה, ששם מוחין דאו"א, ומן היוצא ממוחין דאבא, נעשה בו ציץ, וזהו ציץ דכורא, ציצית נוקבא. רמז למ"ש דשערי א"א יורדין לראש ז"א. פי' - ציץ מה שיבא מצלם אבא, וציצית מה שיבא מצלם אמא. פי' - מיסודות של שניהם ששניהם תוך ז"א. ומה שלקח בעצמו ציץ, ומה שיקח לנוקבא ציצית. א"כ נמצא, כי ציץ וציצית מן צ' דצלם שבז"א, צלם אבא וצלם אמא. א"כ הטלית שאנו מתעטפין בו, הוא רמז לא"מ דזעיר אנפין, כי הלא כל המקיפין שהוא מכתר שהוא א"א, יוצא דרך השערות ומקיף לו לעצמו. וכן צלם חכמה, וצלם בינה, סוד המקיפין שלהם הם להם בעצמם, חוץ מבינה הנקרא פום ממלל רברבן, המקיף לז"א בהבל היוצא מפיה לו"ק, נמצא שמקיף ז"א הוא הטלית, שהוא ארוג מכל המקיפים:

וא"ת, אם כן גדולה מצות ציצית ממצות תפילין, וקיימא לן שיורי תשמיש מצוה נזרקין, ושיורי תשמיש קדושה נגנזין. אבל הענין, כי הציצית נקראין תשמישי מצוה, שמאירין אל הנוקבא, הנקראת מצוה, ואע"פ שהטלית לז"א, עיקרו לצורך הציצית, שהוא משמש לשכינה, בסוד תחלת המחשבה סוף מעשה, לפיכך כשאנו מתעטפין, מביאין כל הציצית לצד שמאל ששם השכינה, שמאירין לנוקבא. אך תשמיש קדושה, הם התפילין מאירין לז"א, בסוד המוחין דיליה, הנקרא קדושה. ובזה לא יקשה, כי כפי הנ"ל שהציצית א"מ לז"א, אם כן הוא גדול מתפילין, כי הציצית לצורך נוקבא, והתפילין לצורך זעיר אנפין:

וכבר ידעת, ששערות של א"א לבנים כעמר נקי, ושל ז"א השערות שחורות כעורב, כמ"ש קווצותיו תלתלים שחורות כעורב, ושל נוקבא השערות אדומים כארגמן, וכמ"ש ודלת ראשך כארגמן, וסימן אש"ל - "אדום, "שחור, "לבן. כי ע"י מדות אברהם, צומחין השערות הנקראים אש"ל. והציצית, הם רמז לשערות, א"כ היו ראוי שיהיו שחורות. וג"כ ראוי לדעת, למה הם ח' חוטין ולא יותר, מאחר שהם רומזים לשערות. וג"כ למה הם הציצית בקצוות היה ראוי שיהיו בראש. אבל כבר ידעת, שהמוחין של ז"א באים לו מאו"א, ומוחין של אבא ד', ומוחין של אמא ד', הרי ח'. והמוחין של אבא, הם ד' הויות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, וד' יה"ו לבד מהויות הנ"ל. ושל אמא ד' שמות אהי"ה, ב' ביודי"ן וא' באלפי"ן וא' בההי"ן, וד' אהי"ה לבד מאהי"ה הנ"ל כנזכר ביחוד ק"ש, לכן כנגדן ח' חוטין. והשערות למעלה הם שחורות, ואלו השערות נכללין בטלית למטה והם מתלבנים. לפי שלמעלה החסדים הם מכוסים וכשיורדין מהחזה ולמטה, מתגלים החסדים, ונמתקים הדינים, ומתלבנים חוטי הציצית, כנודע כי דינין דדוכרא קשין ברישא ונייחין בסיפא. והוא מטעם זה, כי למטה מתגלים החסדים, ומטעם זה אנו לוקחין הציצית בידים, ומשימין אותם נגד הלב, כי משם מתגלים החסדים ומתלבנים ומתמתקים השערות כנ"ל:

והטעם שהם לבנים, מפני כי להיות כי שערות אלו הם שחורות כעורב, להיות באים ממוחין דקטנות שהם אלקי"ם, והם הציצית, לכן אח"כ בבקיעות יסוד בינה, כשנבקע תוך ז"א מבחי' גדלות, אז יוצא אותו הארה לאחורי דז"א, ומתמתקין ומתלבנים השערות דמוחין דקטנות הם הציצית:

והטעם שישים הציצית בכנף, ולא יותר למעלה מג' אצבעות, מפני שהגבורות הם ה', וג' מהם ממותקים לבד ע"י גילוי החסדים, פי' התחתונים של ת"ת נ"ה, והב' שלמעלה של חו"ג, הם בלי מיתוק. והיינו דאמרינן, דינין דדוכרא תקיפין ברישא ונייחין בסופא. לכן לא יותר מג' אצבעות, שלא יפגעו בגבורה הד', שהוא בלא מיתוק. ולא יפחות מקשר אגודל, מפני שנה"י דבינה כשהן נכנסין תוך הז"א, הב' פרקין מהן לבד נכנסין בשעת ק"ש, וכשנבקע יסוד, יורד השפע וחוזר לאחוריו בסוד שערות הראש, וכשחוזר עולה מפרק א' לגמרי, פי' מאלו הב' שנכנסו מפרק הראשון בראש הז"א, ממש לגמרי עולה האור לאחוריו, ומוציא לחוץ קוצותיו תלתלים, ונשאר בלי הארה. ומן פרקין השניים שהוא התחתונים דנה"י דאמא שיורד מראש ז"א, נשאר בהם קצת הארה של רשימו, לכן אנו עושין הנקב בכנף על קשר אגודל, כדי שירד הארה לפחות מהפרק שיש ממנו רשימו בראש ז"א, שאם עושין הנקב בפחות מן גודל, ירד הארה מפרק שאין ממותק כנ"ל, ואין בו הארת מתוק כלל, שהרי עדיין לא הגיע שם שום פרק מנה"י אמא, לכן במקום הזה שיש בו קצת רשימו, שם נקב הציצית, שיהיה בהם קצת הארה. (ה):

הגהה (ה) ונלע"ד חיים, שלא הבין מי שכתב זה לדברי מורי זלה"ה. והטעם מבואר אצלי כתוב בע"ח, וז"ל, ולהיות כי תסתלק הרשימו מאותן פרקים כנ"ל, ולא נשאר כ"א הארת פרק אמצעי לכן לא יפחות מקשר אגודל שהוא פרק אמצעי:

1. דהיינו מוח בינה דאבא (העולין קפ"ו) עם מוח בינה דאמא (העולה תק"ע). כמפורט בשער הכוונות דר' ציצית דרוש ג' -- ויקיעורך

מתוך: פרי עץ חיים שער הציצית פרק ו (עריכה)

ועתה נבאר כוונת הציצית, הנה נתבאר לעיל שהוא ביצירה. וגם שם ביארנו, שהוא ביצירה דעשיה. ועיין שם ענין ב' טליתות, טלית קטן וטלית גדול. קודם שתברך על הציצית תכוין כוונה זו, להוריד ולחבר תחלה או"א, שהם ב' אותיות י"ה, עם אות ו' שהוא ז"א, ונותנין לו מוחין שהם א"מ של הטלית כנ"ל. אח"כ תחבר אות ו' עם ה' תתאה שהיא רחל, וניתן לה בחי' הציצית, הנוטפין ונתלין עד רישא דילה כנ"ל, ויחוד זה גימטריא ל"ב, שהם ל"ב חוטי הציצית, שהם ל"ב נתיבות החכמה. והם עד"ז - יהווה, גימטריא ל"ב:

ודע, כי ארבעה יחודים יש, בארבע אותיות הוי"ה, וטוב הוא לכוין בהם תמיד, אפילו באמצע היום. והם תיקון למה שחטא אדם בשוגג, או אפילו במזיד, שלא התפלל, או לא קרא ק"ש, או לא הניח תפילין או ציצית. והעובר על מצות תפלה, פגם בה' תתאה, הנקראת תפלה. והעובר על מצות תפילין, באיזה יום שיהיה, פגם בה' עלאה, כי אמא היא תפילין על ברא כנודע. והעובר על מצות ציצית באיזה יום שיהיה, פגם באות ו'. והנמנע באיזה יום שיהיה מן יחוד ק"ש, פגם באות יו"ד. וכדי לתקן אלו הד' פגימות, צריך ליחד אלו הד' יחודים, כל יחוד על פגם שלו:

והנה אלו הם הד' יחודים, בד' אותיות יהו"ה - יחוד כנגד ק"ש, באות י' כזה - תקח תחלה אות ה' תתאה, ואח"כ תחבר אות ה' עם ו'. ואחר כך שיהיו אלו מחוברים, אז מתחברים י"ה באותיות ראשונות, והם ה' ה"ו י"ה:

ויחוד הב' כנגד התפילין באות ה'. כזה - תחלה תחבר י"ה, או"א, שרוצים להזדווג, כדי לעשות מוחין לז"א, אח"כ עולה ה' תתאה ומתחברת עם ו', כדי להעלות מ"ן. ואח"כ ה' עילאה מתחברת עם ו', שהוא כניסת נה"י דאמא כדי לעשות לו מוחין כזה - י"ה ה"ו ה"ו:

יחוד הג' כמ"ש לעיל, שהוא כנגד ציצית באות ו'. יחוד הד' כנגד התפלה באות ה' אחרונה, כזה - יכוין להעלות ו' אל ה' עלאה, ואחר כך ו"ה אל יו"ד, ומתחברים יחד. ואח"כ נקשרת ה' תתאה, עם אותיות וה"י, כזה - ו"ה, וה"י, הוה"י. והוא בגימטריא ח"ן, הרי נתבאר כל הד' יחודים:

וטוב ליחד ולכוין אלו הד' יחודים, כל יחוד בזמן המצוה ההיא. ועכ"ז אם יחדם בכל שאר שעות היום, מה טוב מאוד. וכבר נתבאר בענין יחוד ג', שהוא נגד אות ו' של הוי"ה, שהוא לתקן פגם הציצית, וכנגד שאר עניינים יתבאר בע"ה כל א' וא' במקום הראוי לו היטב באורך, שהוא יחוד ק"ש טוב לעשותו, קודם שתאמר הק"ש של שחרית, וק"ש של ערבית. וכשתניח התפילין, תכוין ליחוד ב' של תפילין. וקודם שתתחיל העמידה של ברוך, אחר פסוק אדני שפתי תפתח, שאז היא עיקר מצות התפלה, תכוין ליחוד הד' של תפלה כמ"ש בע"ה במקומו. גם טוב הוא לכוין בהם ביחד כולם, כשתשכב בלילה לישן, כנזכר שם במקומו:

אחר כך תברך הברכה, ותכוון באומרך להתעטף בציצית ר"ת ל"ב. והם נגד היחוד הנ"ל שהוא ל"ב. (א):

הגהה (א) ראוי לומר פסוק מה יקר חסדך אלהים כו', ובצל כנפיך יחסיון, בקול ערב, אחר עטיפת הציצית, עם ג"פ שלאחריו, ירויון מדשן כו', כי עמך מקור חיים וכו', משוך חסדך וכו'. ויש נוהגין לומר קודם עטיפת הטלית ברכי נפשי וכו', עוטה אור כשלמה וכו'. כשילבש טלית קטן יכוין הוי"ה בניקוד י' בפת"ח, ה' ציר"י, ו' פת"ח, ה' ציר"י. כי הציצית מוחין דאו"א, פתח צירי, בי"ה. ובט"ג, יכוין הוי"ה בסגול, וי"א בחולם. י"ה בקמ"ץ, ו"ה בחולם. ובשבת, י' קמץ, ה' חולם, ו' צירי, ה' אחרונה בלי ניקוד. וי"א, בשבת כולו קמץ. ונ"א מצאתי, בחול יכוין ניקוד הוי"ה, זכרים קמץ, נקבות חולם. ובשבת כולו בקמץ:

מהרנ"ש - ולעד"נ, כי כל המניח טלית ניצול מגלות של הקליפות, כי סוד א"מ, הוא שומר את האדם מכל דבר. וזהו הטלית גי' גלות של כל הד' קליפות, ובזכותו ניצול מכולן:

וכנגד ל"ב חוטי ציצית, שהם סוד ל"ב נתיבות החכמה. גם דע, שצריך להסתכל בציצית בשעת פרשת ציצית כשאומר וראיתם אותו כמ"ש בע"ה. אמנם גם כן צריך להסתכל כל יום וכל שעה, כמ"ש וראיתם אותו, והוא תועלת גדול אל הנשמה כדי שלא יזדמן חטא על ידו, וגם כדי להשיג הוא תועלת גדול. וזה מה שתכוין בעת הסתכלות שלא בשעת התפלה, כי הנה עי"ן גימטריא ק"ל, והוא בחי' אחוריים דמ"ה. וכשתסתכל בציצית בשעת ק"ש, יכוין בסוד כנף, הוא גימטריא אהי"ה דההי"ן כנ"ל, ומילואיו הוא גם כן גימטריא ק"ל כמו עי"ן. וע"כ צריך להסתכל ב"פ זא"ז, כדי שיהיה ב"פ עי"ן, והם יו"ד הויות שיש בדעת, שהם בה"ח ובה"ג, והם גימטריא סר. וז"ס, וירא ה' כי סר לראות, כי ע"י סר הוא הראיה. ותכוין אל י' הוי"ה דחו"ג, גימטריא סר. ואחר כך תכוין לשאר הכוונות. וז"ס הסתכלות באמצע היום. אמנם הסתכלות באמצע התפלה נבאר בע"ה שם:

ואמר לי מורי זלה"ה, שעדיין לא היה בנו כח השגה להסתכל בז"א, רק בטלית של יעקב לבדו, תהיה לנו כוונת הסתכלות הנ"ל. ואני מסופק קצת, אם אמר לי שנכוין בציצית היוצאת לרחל, והראשון נראה לי עיקר. בענין כוונות הציצית, כבר כתבנו שיסתכל בו ב' פעמים, ויכוין בכל פעם לשם ק"ל, גימטריא עי"ן. והענין הוא, כי תכלת של הציצית, הוא סוד החושך שאין בו עינים, לכן הוא דין, לכן צריך להסתכל בציצית, ולכוין כאלו יש שם תכלת, ואז יסתכל ב"פ בוראיתם אותו, ותכוין להמשיך אליה סוד עינים עליונים, וראיה עליונה. ותכוין ב' פעמים ק"ל, שהם ב' עינים עליונים, להמשיך הראיה משם לסוד התכלת, שהוא עולימתא שפירתא דלית לה עיינין, דוגמת הכוס שנותן עיניו בו. ולכן ביום נוהגין הציצית, שאז יכולין להמשיך הראיה, משא"כ בלילה שהדינין גוברין, ואז אין בידינו כח להמשיך ראיה:

(ב) הזהיר בציצית, משמשין לו לעתיד לבא אלף ות"ת עבדים. והענין זה מספר הדרושים, כי שם שדי בו' צירופים, עולה אלף ת"ת, דהיינו ו"פ אות ש' לבדה, ונשאר ד"י לבד, והנה ו' פעמים ד"י גימטריא חנוך. והסוד הוא, כי זהו ציצית של מטטרו"ן, כי הלובש ציצית של מטטרו"ן, הוא בסוד עבד, ישמשו לו עבדים כמנין אלף ת"ת, ע"כ בשם האר"י זלה"ה מספר הדרושים:

הגהה (ב)נלע"ד נתן, שצ"ע, איך נאמר שהאר"י ז"ל, היה דורש נגד הדרשה של הפסוק שדרשו רז"ל, במסכת שבת, ז"ל, כל הזהיר בציצית, זוכה ומשמשין לו ב' אלפים ות"ת עבדים, הדא דכתיב, אמר ה' צבאות בימים ההם, אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי וגו' עכ"ל. אבל זה שנ"ל עד"ז הוא שנפל ט"ס בכתבי האר"י זלה"ה, וכצ"ל, הזהיר בציצית, משמשין לו לעתיד ב' אלפים ת"ת עבדים, והענין הוא, כי מטטרו"ן שר הפנים, שמספרו אלף ע"ה. וגם מטטרו"ן הוא מספר שדי, ושם שד"י בו' צירופים כנ"ל, הרי ב' אלפים ות"ת כמו שארז"ל, כפתור ופרח כנלע"ד:

סליק שער הציצית, בעזרת גדול העצות: