ונחזור לבאר מה שכתבתי לעיל, כי האמת הוא, שבזמן הזה אחר החורבן, אין בנו כח להטיל תכלת, כי אין אנו משיגין רק עד מוח בינה דאמא. אמנם ודאי הוא, שאין אור עליון ההוא דמוח חכמה נמנע מלצאת, רק שאינו יוצא ע"י מעשינו, אבל ודאי הוא שהוא יוצא, בהתלבשות תוך ציצית מוח בינה, וא"כ מוכרח הוא שיהיו רומזים ציצית חכמה דאימא, בציצית בינה דאמא:

והענין הוא, כי אם נחבר ד' שמות יה"ו הממולאים שבמוח חכמה, עם ד' שמות אה"י, הממולאים שבמוח בינה[1], יהיה הכל כמנין שנות חיים. וז"ס, ויוסיפו לך שנות חיים, כי כבר ביארתי לך, שהמוחין דז"א נקראו חיי המלך, כנזכר בסוד התפילין. ואלו הב' מוחין שהם חו"ב דאמא, נקרא שנות חיים, כנודע כי החו"ב יחד נקראים חיים, משא"כ במוח הג' הנקרא דעת. והנה נודע, כי אין כל האורות של מוחין יוצאין בגילוי תוך ז"א, אלא מהחזה ולמטה, אחר שנשלם ונגמר יסוד אמא, ואז כל האורות עוברין בתוכו, ויוצאין ממנה לחוץ תוך ז"א בגילוי, ואז היסוד דאמא לוקח קנ"ו אורות לעצמו, שהוא מספר יוסף, שהוא בחי' היסוד, ושאר מספר האותיות של מוחין יוצאין לחוץ בגילוי. והנה אם תסיר קנ"ו מן שנות, ישאר ציצית, וזכור זה, כי כל זה ג"כ בחי' אור מקיף השערות כנ"ל, ואל תטעה, כי בו אנו מדברים כי הם בחי' הציצית הנ"ל:

ודע, כי מה ששמעתי ממורי זלה"ה הוא, שהיסוד לוקח קנ"ו אורות כמנין יוסף, נלע"ד בתחלה ממה שהבנתי בדבריו, שזה הוא היסוד דאמא כנ"ל. ונלע"ד ממה שהבנתי מתוך דבריו והוא יותר אמיתי בעיני, והוא זה, כי זה היסוד הוא ממה שהודעתיך במ"א, כי ישראל מזדווג עם לאה בימי החול בעת המנחה, ואינה מתפשטת רק עד החזה, ושם במקום החזה יש בחי' היסוד, ובו מזדווג ישראל עם לאה וע"ש.(א) נמצא, כי זה היסוד הוא שלוקח קנ"ו אורות לצורך זיווג לאה, והשאר הם ת"ר אורות כמנין ציצית. ופירוש זה הוא יותר נכון בעיני, לפי שזה היסוד הוא דכר, ונקרא ג"כ יוסף. וגם כי היסוד התחתון עצמו הנקרא יוסף, הוא עולה בכאן לבחי' זיווג, וכמ"ש בזוהר פרשת שלח על ונסכו רביעית ההין, ופרשת פקודי דיוסף איהו לתתא ואיהו לעילא. ועוד שזה היסוד, צריך ליקח קנ"ו אורות לצורך זיווג עם לאה, אבל היסוד דאמא אין צריך ליטלם:

הגהה (א) מהרנ"ש - נלע"ד, שז"ס הנה בנך יוסף בא אליך. הכוונה, אחר שז"א הוא מקבל סוד הטלית והציצית מיסוד בינה הנקרא יוסף כמ"ש בע"ה, אז צריך להניח סוד תפילין, שהם כ"א אזכרות, כמנין ישראל עם ה' אותיות, שנאמר ויתחזק ישראל, ואז ראוי הוא לחיבור, כי כבר יש לו מוחין בשלמות. וז"ש וישב על המטה, שנתיישב על המלכות הנקרא מטה. מכאן רמז שצריך להניח תחלה טלית, ואח"כ תפילין. ע"כ:


והנה לטעם הנ"ל, שאין האורות מתגלין אלא מהחזה ולמטה, ולכן אין הציצית מתחילין, אלא מן סיום הטלית המסתיים בחזה דז"א, כנ"ל בדרוש הקודם לזה. והנה כיון שאלו האורות של הציצית עוברין דרך יסוד דאמא כנ"ל, ויוצאין בחוץ בגלוי, לכן נקרא הציצית בלשון כנף, כי הנה היסוד של אמא, הוא אהי"ה דההין, והוא גימטריא כנף. וז"ס כנף הארץ, ועיין בדרוש הקודם לזה, שנדרש בפ' זוהר, בענין הציצית. והוא בחי' אחרונה של הנוקבא הנקראת כנף, שהוא אהי"ה דההי"ן, ביסוד שלה. גם אפשר לומר, כי הנה נודע, שבג"ר דאמא הוא אהי"ה דיודי"ן. ובג' אמצעית באלפין. ובג"ת בההי"ן. אמנם בהכנס נה"י דאמא תוך ז"א, אז נעשין פרצוף גמור, ואז הם אהי"ה דיודי"ן בנצח, ודאלפי"ן בהוד, ודההי"ן ביסוד. וא"כ הוא נמצא, כי הד' מוחין לוקחין הארה מלבוש נה"י דאמא אשר להם, והם ד' אהי"ה דההין, והם סוד ד' כנפות הטלית. אעפ"י שביארנו בראשונה, שאין אהי"ה דההי"ן אלא ביסוד, עכ"ז בעוברים דרך שם, לוקחים כולם הארה משם, וע"כ כל הארבעתן הם בחי' כנ"ף, שהם אהי"ה דההי"ן כנ"ל. נמצא, כי מלבד שהם נקראים ציצית, ע"ש האורות המוחין עצמם, שהם בחי' ציצית כנ"ל. גם בחי' הארה שלוקחין, מלבושים נה"י דאמא, הם ג"כ כמנין ציצית, כי ד"פ כנ"ף, הוא גימטריא ציצית:

והנה אחר צאתם לחוץ, אע"פ שכולם לקחו הארה מאהי"ה דההי"ן כנ"ל, עכ"ז מציאת עצמן לא נתבטלו. והענין הוא, כי הנה נודע שבכללות ד' מוחין דנה"י דאבא, הם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, וכללות ד' מוחין דנה"י אמא, הם ד' אהי"ה, ב' ביודי"ן, א' באלפי"ן וא' בההי"ן. ואם כן אלו הד' מוחין היוצאין עתה בבחינת ציצית, שהן מוחין דנה"י אמא, הם בחינת ד' אהי"ה אלו, והם גימטריא תרי"ו. וכאשר תסיר מהם י"ו אותיות העיקרים, שהם אותיות הפשוטות שלהם, ישארו ת"ר, שהם כמנין ציצית, והרי בכמה בחי' נרמזו שם ציצית:

ועתה נבאר, מה נעשה מאלו הי"ו אותיות. והענין, כי אלו הד' ציצית, כבר נתבאר לעיל בדרוש הקודם לזה, שארבעתן הם לרחל, אבל להיותה היא אב"א, אינו לוקחת רק שני ציצית לבד, כנ"ל בסדר העטיפה, שב' ציצית הם דרך פנים דז"א, וב' ציצית הם באחור דז"א, כנ"ל בדרוש הקודם. לזה נמצא כי ב' הציצית דאחור הם לרחל, וב' הציצית שהם לפנים, הם לצורך רישא דיעקב. והנה ב' הציצית של יעקב, הם ב' אהי"ה דיודי"ן העליונים, שהם גימטריא שכ"ב. וב' הציצית של רחל, הם ב'-- אהי"ה דאלפי"ן ודההי"ן, הם בגימטריא רצ"ד. והנה אם תסיר ח' אותיות הפשוטים מן רצ"ד דרחל, נשאר רפ"ו, והם סוד פסוק פרו ורבו, כי בכח אלו האשה פרה ורבה, והם בחי' מנצפ"ך שבה, העולה פר"ו עם ה' אותיות והכולל של כל מנצפך. אבל ב' הציצית של יעקב, הם גי' שכ"ב, כי הוא בחי' טפת מ"ד, שבהם נופל לשון שכיבה. ושם תצרף עמהם ח' אותיות פשוטות של ב' אהיה דרחל הנ"ל, וגם ח' אותיות הפשוטות של ב' אהי"ה שלו, יהיו י"ו אותיות הנ"ל, ותחברם עם שכ"ב הנ"ל, יהיו גימטריא וישכב עמה בלילה הוא, כי אלו בחי' שהם מ"ד, ניתנין אליה בעת שכיבתו עמה, וזהו וישכב -- ויש כ"ב כנזכר בזוהר. והוא, כי ה' אותיות מנצפ"ך הם ברחל כנ"ל, אבל אלו שביעקב הם כ"ב אותיות הפשוטים, והנה כשחוזרת רחל פב"פ, אז חוזרת היא ולוקחת כל הד' ציצית, כנ"ל בדרוש הקודם לזה.

וכבר ביארנו לעיל בציצית דתכלת, ענין ל"ב חוטין, ול"ט כריכות שבהן. אמנם באלו הציצית דלבן, ג"כ יש בהם ל"ב וט"ל כריכות והוא, כי כבר ביארנו, כי כל א' מהם נקרא כנף, ע"ש אהי"ה דההי"ן, והנה בשם זה בפשוטו ומילוי ומילוי דמילוי, יש בו ט"ל אותיות, וכנגדן הם ט"ל כריכות בכל ציצית:

מהחברים - ואחר שנכנס לב"ה, ישים טלית גדול בציצית, בין בחול ובין בשבת. ופירוש ציצית, לשון שער, כמו ויקחני בציצית ראשי. וגם כן הוא לשון הבטה והסתכלות, כמו מציץ מן החרכים. והיא סוד הארה העליונה, של ל' דצלם שלמעלה מראש ז"א, והוא א"מ לז"א. פירוש - כי בחול לא יש בז"א רק בחינת צ' דצלם, ולא הל', ונשאר מקיף לו לז"א, וזהו בחינת טלית:

ודע, כי קוצי דשערי דא"א, יורדין עד רישא דז"א. וקוצי דשערי דז"א, יורדין עד רישא דנוקבא להאיר לה. ושערי הם בראש נגד המוח, והם מבפנים, ומכים שם במוחין דיליה, ששם מוחין דאו"א, ומן היוצא ממוחין דאבא, נעשה בו ציץ, וזהו ציץ דכורא, ציצית נוקבא. רמז למ"ש דשערי א"א יורדין לראש ז"א. פי' - ציץ מה שיבא מצלם אבא, וציצית מה שיבא מצלם אמא. פי' - מיסודות של שניהם ששניהם תוך ז"א. ומה שלקח בעצמו ציץ, ומה שיקח לנוקבא ציצית. א"כ נמצא, כי ציץ וציצית מן צ' דצלם שבז"א, צלם אבא וצלם אמא. א"כ הטלית שאנו מתעטפין בו, הוא רמז לא"מ דזעיר אנפין, כי הלא כל המקיפין שהוא מכתר שהוא א"א, יוצא דרך השערות ומקיף לו לעצמו. וכן צלם חכמה, וצלם בינה, סוד המקיפין שלהם הם להם בעצמם, חוץ מבינה הנקרא פום ממלל רברבן, המקיף לז"א בהבל היוצא מפיה לו"ק, נמצא שמקיף ז"א הוא הטלית, שהוא ארוג מכל המקיפים:

וא"ת, אם כן גדולה מצות ציצית ממצות תפילין, וקיימא לן שיורי תשמיש מצוה נזרקין, ושיורי תשמיש קדושה נגנזין. אבל הענין, כי הציצית נקראין תשמישי מצוה, שמאירין אל הנוקבא, הנקראת מצוה, ואע"פ שהטלית לז"א, עיקרו לצורך הציצית, שהוא משמש לשכינה, בסוד תחלת המחשבה סוף מעשה, לפיכך כשאנו מתעטפין, מביאין כל הציצית לצד שמאל ששם השכינה, שמאירין לנוקבא. אך תשמיש קדושה, הם התפילין מאירין לז"א, בסוד המוחין דיליה, הנקרא קדושה. ובזה לא יקשה, כי כפי הנ"ל שהציצית א"מ לז"א, אם כן הוא גדול מתפילין, כי הציצית לצורך נוקבא, והתפילין לצורך זעיר אנפין:

וכבר ידעת, ששערות של א"א לבנים כעמר נקי, ושל ז"א השערות שחורות כעורב, כמ"ש קווצותיו תלתלים שחורות כעורב, ושל נוקבא השערות אדומים כארגמן, וכמ"ש ודלת ראשך כארגמן, וסימן אש"ל - "אדום, "שחור, "לבן. כי ע"י מדות אברהם, צומחין השערות הנקראים אש"ל. והציצית, הם רמז לשערות, א"כ היו ראוי שיהיו שחורות. וג"כ ראוי לדעת, למה הם ח' חוטין ולא יותר, מאחר שהם רומזים לשערות. וג"כ למה הם הציצית בקצוות היה ראוי שיהיו בראש. אבל כבר ידעת, שהמוחין של ז"א באים לו מאו"א, ומוחין של אבא ד', ומוחין של אמא ד', הרי ח'. והמוחין של אבא, הם ד' הויות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, וד' יה"ו לבד מהויות הנ"ל. ושל אמא ד' שמות אהי"ה, ב' ביודי"ן וא' באלפי"ן וא' בההי"ן, וד' אהי"ה לבד מאהי"ה הנ"ל כנזכר ביחוד ק"ש, לכן כנגדן ח' חוטין. והשערות למעלה הם שחורות, ואלו השערות נכללין בטלית למטה והם מתלבנים. לפי שלמעלה החסדים הם מכוסים וכשיורדין מהחזה ולמטה, מתגלים החסדים, ונמתקים הדינים, ומתלבנים חוטי הציצית, כנודע כי דינין דדוכרא קשין ברישא ונייחין בסיפא. והוא מטעם זה, כי למטה מתגלים החסדים, ומטעם זה אנו לוקחין הציצית בידים, ומשימין אותם נגד הלב, כי משם מתגלים החסדים ומתלבנים ומתמתקים השערות כנ"ל:

והטעם שהם לבנים, מפני כי להיות כי שערות אלו הם שחורות כעורב, להיות באים ממוחין דקטנות שהם אלקי"ם, והם הציצית, לכן אח"כ בבקיעות יסוד בינה, כשנבקע תוך ז"א מבחי' גדלות, אז יוצא אותו הארה לאחורי דז"א, ומתמתקין ומתלבנים השערות דמוחין דקטנות הם הציצית:

והטעם שישים הציצית בכנף, ולא יותר למעלה מג' אצבעות, מפני שהגבורות הם ה', וג' מהם ממותקים לבד ע"י גילוי החסדים, פי' התחתונים של ת"ת נ"ה, והב' שלמעלה של חו"ג, הם בלי מיתוק. והיינו דאמרינן, דינין דדוכרא תקיפין ברישא ונייחין בסופא. לכן לא יותר מג' אצבעות, שלא יפגעו בגבורה הד', שהוא בלא מיתוק. ולא יפחות מקשר אגודל, מפני שנה"י דבינה כשהן נכנסין תוך הז"א, הב' פרקין מהן לבד נכנסין בשעת ק"ש, וכשנבקע יסוד, יורד השפע וחוזר לאחוריו בסוד שערות הראש, וכשחוזר עולה מפרק א' לגמרי, פי' מאלו הב' שנכנסו מפרק הראשון בראש הז"א, ממש לגמרי עולה האור לאחוריו, ומוציא לחוץ קוצותיו תלתלים, ונשאר בלי הארה. ומן פרקין השניים שהוא התחתונים דנה"י דאמא שיורד מראש ז"א, נשאר בהם קצת הארה של רשימו, לכן אנו עושין הנקב בכנף על קשר אגודל, כדי שירד הארה לפחות מהפרק שיש ממנו רשימו בראש ז"א, שאם עושין הנקב בפחות מן גודל, ירד הארה מפרק שאין ממותק כנ"ל, ואין בו הארת מתוק כלל, שהרי עדיין לא הגיע שם שום פרק מנה"י אמא, לכן במקום הזה שיש בו קצת רשימו, שם נקב הציצית, שיהיה בהם קצת הארה. (ה):

הגהה (ה) ונלע"ד חיים, שלא הבין מי שכתב זה לדברי מורי זלה"ה. והטעם מבואר אצלי כתוב בע"ח, וז"ל, ולהיות כי תסתלק הרשימו מאותן פרקים כנ"ל, ולא נשאר כ"א הארת פרק אמצעי לכן לא יפחות מקשר אגודל שהוא פרק אמצעי:

  1. ^ דהיינו מוח בינה דאבא (העולין קפ"ו) עם מוח בינה דאמא (העולה תק"ע). כמפורט בשער הכוונות דר' ציצית דרוש ג' -- ויקיעורך