פרי עץ חיים/שער הציצית/פרק ג


ענין הציצית:

דע, כי ענין הציצית ר"ל הסתכלות, מלשון מציץ מן החרכים. גם הוא מלשון שער, כמו ויקחני בציצית ראשי. וז"ש פרשת שלח דף קע"ב בר"מ ע"ש, ותבין אותו ע"י מה שכתבתי לך כאן, פירוש הענין, במה שנודע כי הנוקבא מקומה אחורי הז"א, מהחזה שלו ולמטה:

והנה יש מקיף א' שהוא מקיף אל כל הז"א, וז"ס הטלית שאמרו עליו במדרש שנתעטף הקב"ה בטלית לבנה, כשאמר ויעבור. והנה אין בנו כח להשיג קדושת אור גדול של המקיף הזה, ולכן נקרא תשמיש מתשמישי קדושה ואינו נזרק. אבל הציצית יש בהן קצת השגה, ולכן נקרא תשמיש מצוה כנודע:

(ג) יש תשמישי מצוה נזרקים, תשמישי קדושה נגנזים. והענין, כי הציצית נקראין תשמישי מצוה, שמאירין אל הנוקבא, הנקראת מצוה, אך תשמישי קדושה הם התפילין, שמאירין לז"א, בסוד מוחין דיליה הנקראים קדושה, לכן שיורי קדושה דהיינו רצועות או תפילין, נגנזים. ובזה לא תקשה, כי כפי הנ"ל שהציצית א"מ לז"א, אם כן הוא גדול מן התפילין. אך הענין הוא, כי הציצית הוא לצורך הנוקבא, ותפילין הוא לצורך הז"א, לכן זה תשמיש מצוה, וזה תשמיש קדושה כנ"ל:

והענין כנודע כמ"ש, כי יש ברישא דא"א, חד קוצא דשערי דתליא עד רישא דז"א במקום העורף, מכנגד המצח שלו, והוא מאיר במוחין דז"א, ומוציא הארתן לחוץ. ועד"ז יש חד קוצא דשערי, דתלייא מרישא דז"א עד רישא דנוקבא במצח שלה ממש, כמ"ש בע"ה בענין תפילין ש"י, וזהו דז"א הם שערות שחורות, כנזכר באדרא והנה אותו קוצי דשערי דרישא דא"א, נקרא ציץ לשון זכר, לפי שהוא מתפשט ונתלה עד רישא דז"א שהוא זכר. אבל קוצי דשערי דרישא דעצמו דז"א, נקרא ציצית לשון נקבה, לפי שהוא מתפשט ונתלה עד רישא דנוקבא והם בחי' הציצית הג"ל, כי הטלית עצמו הנה בחי' אחרת כמ"ש:

(ד) מכאן, שתפלה ש"י אינה כ"כ חמורה כתפלה ש"ר. מפני שתפלה ש"י, הוא מאיר אל ראש הנוקבא כנודע, לכן הרצועות של ראש אין משימין בש"י, ואע"פ ששניהם קדושה. ונ"ל הטעם, כי בתפילין יש פרשיות קדש לי כל בכור, ושאר פרשיות, ויש בהם שמות משא"כ בטלית. והסוד הוא, ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור דהיינו תפילין, הם קדושה עשה אותן או"א. ויתפרו עלה תאנה, הם הציצית שעשה אדם וחוה, והם מצות ולא קדושה. עיין זוהר ח"ג דק"ה ובראשית כ"ח:
בליקוטים פרשת ויקהל כתב וז"ל, ויעש ציץ נזר הקדש, דע, כי אור יסוד אמא, שבה חו"ג, היה אורו יוצא במצח דז"א, ולכן היה כתוב בציץ קדש לה', כי היסוד נקרא לעולם קודש. ולפי שנתגלה במצח דז"א יסוד אמא, לכן היה כתוב קדש לה', כי היסוד נקרא קודש, ויסוד נוקבא נקרא בית ק"ק, כי היא הבית המקבלת כל הקדשים העליונים. והנה כה"ג כשלובש ח' בגדים, היה דוגמא האדם העליון, ואם היה אדם כשר עובר לפניו, היה ניכרים אותיות קדושים, כנודע שהאותיות הם בבינה ובמצח הוא בינה דז"א, לכן היה נתגלה האותיות שבבינה במצח הז"א. ואם הוא אדם רשע, היו פנים נופלים בס"א, ומתביישים ונופלים לפני הקדושה, ובכן היה שב בתשובה. ע"כ הגה"ה:
ביונתן בן עוזיאל, על פסוק ושמת אותו על פתיל תכלת, והיה על המצנפת - עלוי תפלה דרישא, א"כ נראה מכאן, שהציץ היה למעלה מן התפילין. והא דאיתא בפ"ה דזבחים שערו היה נראה בין ציץ למצנפת, ששם היה מניח תפילין, פירושו בין ציץ שהיה למעלה מן המצנפת, ושם היה כ"ג מניח תפילין. ע"כ מהר"ן זלה"ה:

וב' בחינות אלו, נתבארו בענין תפלה ש"ר וש"י, כי תפילין הנ"ל שניהם נמשכין על ידי הכאת הקוצין שהם הציצית, במוחין דז"א ובמוחין דנוקבא וע"ש. והנה יש ב' מיני מוחין ברישא דז"א, א' הם מוחין מצד אבא, והב' הם מוחין מצד אמא. ומן המוחין דאבא שבתוך ז"א, יוצאין הארתו לחוץ במצח ז"א, בבחי' א"מ אל המוחין ההם. ואותו א"מ הוא בחי' הציץ של כ"ג, ונקרא ציץ לשון זכר, לפי שהם ממוחין דאבא שהוא זכר. ולכן הציץ של כ"ג היה נתון למעלה מהתפילין במצחו, לפי שהתפילין הם מצד מוחין דאמא, והציץ מצד מוחין דאבא. ולכן היה כתוב בציץ קודש לה', לפי שכל בחי' קדושה הוא במוחין, ובפרט במוחין דאבא הנקרא קודש, כנודע שכל קודש הוא בחכמה. והענין, לפי שבאבא יש שם ע"ב דהוי"ה דיודין, ויש בהם ד' יודין, וכל י' כלול מי' עולה מאה, נמצא שהם ד יודי"ן, הרי ארבע מאות, וכללות הד' יודי"ן, הרי הכל בגימטריא קודש, כמבואר אצלינו. והיו בוקעים אור הד' מוחין דאבא הפנימית לחוץ, במצח דזעיר אנפין, מב' צדדי המצח אצל האוזן, והיה יוצא הארת החכמה והחסדים שבדעת מצד זה והבינה והגבורה מצד זה, והיו כולם מתפשטים בכל המצח ונעשה בחינת הציץ של כהן גדול:

ונראה לעניות דעתי ששמעתי ממורי, שגם שם הוי"ה הכתוב בציץ, היה גם כן כתובה על דרך זה, י"ו בצד ימין זה על גב זה, ו"ה בצד שמאל זה על גבי זה. ואיני זוכר היטב. ואני מסופק אם שמעתי ממורי זלה"ה, שגם בחינת ציצית הם היו יוצאין מן המוחין דאבא, זולת הציץ (ו) כדרך שיש ב' מיני ציצית במוחין דאמא, ציצית לבן וציצית תכלת:

(ה) צמח ס"א מהרנ"ש - בספרנו כתוב י"ה מכאן ו"ה מכאן:
(ו) נלע"ד - שהוא חכמה דבינה, שבא מבינה דאבא, כנזכר אח"כ. וז"ש כאן, שגם ד' ציצית יוצאין מן מוחין דאבא, שהם בינה דאבא, הנעשה חכמה דאמא, והבן זה:

והנה נתבאר טעם, למה נקרא הציצית לשון שערות, וגם נקראים ציצית לשון הסתכלות כנ"ל, שהוא מלשון מציץ מן החרכים. והענין, כי אלו הקוצין דשערי דאריך ודז"א, צריכין אנו ע"י כוונתינו במצות ציצית, שיושלכו ויהיו נתלים דרך העורף מאחוריהם, כ"א ח"ו יומשכו דרך פניהם, לא היה משגיח ומסתכל לא אריך בז"א, ולא ז"א בנוקבא, וע"י מעשינו בלבישת הטלית, הם נמשכים דרך אחוריים ולא דרך הפנים, ועי"כ מסתכל אריך בז"א, וזה נקרא ציץ, לשון זכר, שע"י שנשלך ונתלה ההוא קוצא דשערי דרך אחוריו, יכול א"א להסתכל בפני ז"א שהוא זכר. וכן ע"י השלכת הציצית של קוצי דשערי דרך אחוריו, יכול הז"א להסתכל בפני נוקבא. וזהו ציצית לשון נקבה. הרי נתבאר ב' הטעמים:

ונחזור עתה אל הענין, כי הנה נתבאר אצלינו בענין האורות והמקיפים, כי יש ב' מקיפים אל ז"א, הא' הוא מקיף החיצון העליון מכולם, שמעולם לא נכנס בפנים תוך ז"א, אלא נשאר בחוץ, ומקיף לכל כללות ז"א, והב', הוא מקיף יותר קטן ממנו, שאחר שנכנס אור הפנימי תוך ז"א, חוזר ובוקע, ועולה מאור המוחין הפנימים למעלה, בבחי' שערות הראש, ושם הם בבחי' א"מ חוזר, בג"ר שבו לבד, שהוא מקום הראש. (א) ונמצא, שכל מה שיש בפנים, שהם ג' מוחין פנימים, ג"כ עד"ז ממש בחוץ בבחי' א"מ חוזר, והם בחי' שערות הראש כנזכר. ונמצא, כי זה א"מ של שערות הראש, הוא מקיף פנימי שברישא דז"א בלבד, ואלו הם בחי' הציצית של הטלית כמ"ש ב"ה. אמנם הטלית עצמו, הוא אור מקיף עליו, והוא אור יותר חיצון ממנו, והוא יותר גדול ממנו, והוא מקיף לכל כללות ז"א כולו:

הגהה (ז) נלע"ד נתן - שכח המקיף נקרא יחידה. והמקיף הב' נקרא חיה. וע"ש בדרוש המקיפים:

אמנם התפילין, הם מקיפים אחרים, שמן הכאות או"מ הפנימי דאריך, הנקרא קוצי דשערי, המכה בעורף ז"א, גורם שיוצא אור המוחין הפנימים לחוץ, ובוקע במצח דז"א דרך יושר, ובולט אור המוחין במצח, ונעשה שם א"מ באופן אחר, אמנם אינו המקיף של הציצית שהם בחי' אור השערות. ובדרוש התפילין יתבאר כל זה בע"ה. והנה ביארנו, איך הטלית הוא מקיף חיצון כולל כל ז"א. אך הציצית, הם מקיפים הפנימים, שהם השערות, שאינם מקיפים רק הג"ר לבד:

וצריך עתה לבאר, שהרי אמרנו לעיל שהציצית נמשכים עד החזה, דרך האחור, עד רישא דנוקבא. והענין, כי ג' בחינות יש בזה הא"מ של השערות הנזכר. ולכן נבאר כאן ענינם, דע, כי במוחין הפנימים, יש ג' בחינות, והם - מוחין של עיבור, ויניקה, וגדלות. וכבר נודע, כי המוחין של עיבור ויניקה, הם שמות של אלהי"ם. אבל המוחין דגדלות הם הויות. ונודע, כי בבוא המוחין דגדלות, אז נדחין המוחין דקטנות למטה בגוף, אבל עכ"ז הארתם עולה מלמטה למעלה, מתוך הגוף למעלה על הראש בבחי' שערות, והנה מג' מיני מוחין אלו, יוצאין ג' מיני שערות, והם: שערות-- ממוחין דגדלות, ונימין שעיעין יתיר-- ממוחין דיניקה, וקוצין תקיפין-- ממוחין דעיבור. ולהיות כי המוחין דגדלות, הם הויות דע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, שבכל הוי"ה יש בו י' אותיות, לכן נקרא שער, שהם אותיות עשר. וגם לפי שהוא כנגד י' ראשונה שבהוי"ה:

והנה הקוצין היוצאין ממוחין דעיבור, הם קודמין לצאת, טרם כל השאר, והם הולכים וגדלים מעט מעט, עד ביאת המוחין דגדלות, ואז הם גדולים כל צרכם, ומגיעים למטה עד רישא דנוקבא כנגד החזה כנ"ל, ואלו הם בחי' הציצית כנ"ל. ואמנם הנימין יוצאין אחר כך בזמן היניקה, ולכן אינם גדולים כ"כ כמו הקוצין של העיבור, ואינם מתפשטין רק עד ראש של לאה, כנגד הגרון דז"א, כי שם התחלת רישא דלאה. והנה הנימין הם שערות יותר קצרים, והם גדלים בתוך שערות הארוכות, הנקראות קוצין. ואמנם השערות הם יותר קטנים, והם גדלים באמצע בתוך הנימים, והם יוצאים באחרונה ממוחין דגדלות, וע"כ הם קצרים יותר מכולם, ואלו אינם מתפשטים רק הם עומדים בגולגלתא וברישא דז"א עצמו לצורך עצמן. וע"כ אלו השערות היוצאים ממוחין דגדלות, אינם כפופים ונמשכים לצד מטה, אמנם הם זקופים למעלה בגולגלתא, כדי להאיר בבחי' א"מ אל רישא עצמה דז"א, ואלו היו כפופים היו אורם יורד למטה מהגולגלתא, ולא היו מאירין בהגולגולת עצמה דז"א. אבל הקוצין והנימין, שהם להאיר לרישא דלאה ורחל, הם כפופים ויורדים ונמשכים למטה, עד רישא דלאה ורחל כנ"ל. גם יש בחי' אחרת, והוא, שהקוצין הם ממוח החכמה, והנימין הם ממוח הבינה, והשערות ממוח הדעת. לכן נימא גימטריא ס"ג ול"ז, שהוא מילוי ס"ג שהוא בבינה כנודע, ואיני זוכר היטב ענין זה ולכן לא אאריך בו:

ונחזור אל הנ"ל, כי ענין הציצית, הם עצמן בחי' הקוצין היוצאין מן המוחין הפנימים של הקטנות דעיבור של ז"א, והם ד' מוחין, וכנגדן ד' ציצית. ולהיותן הם מתחברים ארבעתן יחד דרך אחורי ז"א כנ"ל, לכן נקרא חד קוצי דשערי בלבד, והבן זה מאוד, אם לבחי' ז"א, אם לבחי' א"א. ובזה תבין הטעם למה משימין הטלית בראש, קודם הנחת תפילין, כנזכר בזהר פעמים הרבה. והענין הוא, מפני שהתפילין הם ממוחין דגדלות, ואלו הם ממוחין דעיבור שקדמו למוחין דגדלות. (א):

הגהה (א) צמח - והנה בר"מ ובתיקונים אמרו, כי לבושי נשמה, נעשים ע"י טלית ותפילין, ב' מלבושי עור וצמר, וזהו שמלתו לעורו, לכן צריך ללבוש טלית קודם, שהוא רמז במלת שמלתו. ואחר כך תפילין, שהוא רמוז במלת לעורו:

וא"ת, למה אין הקטן מחויב להתעטף בציצית, כיון שכל עיקר הציצית הם ממוחין דעיבור. אך יתורץ עם הנ"ל, כי אין אותם קוצין ארוכים מגיעין עד רישא דנוקבא, עד שיצאו מוחין דגדלות, ועיקר כוונת הציצית הוא בעבור הנוקבא כמ"ש בע"ה, ע"כ הקטן פטור מן הציצית:

והנה כיון שזה המקיף שהם הציצית, הוא מובלע ונתון תוך המקיף הגדול שהוא הטלית, ועוד לפי שאור הטלית שהוא המקיף הגדול, הוא אור גדול מאד, אע"פ שאינו מושג אלינו כנ"ל, שע"כ אין קדושה בטלית, אבל עכ"ז הוא בעצמו למעלה אורו גדול מאד וע"כ לשני סיבות אלו, אין הציצית ניכרין ונגלין, אלא בסיום הטלית מהחזה ולמטה, כנזכר למטה, כי משם ואילך אין שם בחי' טלית בד' כנפות ואינן דבר בפ"ע.

עוד טעם אחר, כי כבר ביארנו, כי כל א"מ הוא ממש עד המוחין שבפנים, וכמו שבפנימית אין האורות נגלים אלא מהחזה ולמטה, ששם הוא סיום יסוד דאמא הפנימית המתלבש תוך ז"א, לכן עד שם אין כח באורות לבקוע ולצאת לחוץ להאיר בשערות, לכן אינן מתגלין עד למטה במקום גילוי האורות:

ועוד, כי עד שם היו השערות שחורות כעורב, כנזכר באדרא, כי שערות דזעיר אנפין אוכמא, ושל נוקבא ארגמן. ולהיות כי החסדים עדיין לא נתגלו בפנים, לכן לא הלבינו השערות בחוץ. אבל בסיום החזה, ששם מתגלים החסדים, וגם כי שם יסוד אבא, מתגלין ויוצאין כל אלו האורות לחוץ, ומלבינים השערות, ועל ידו מתגלים השערות שהם הציצית. ולטעם זה הדין הוא, שיהיו הציצית לבנים:

נמצא, כי אע"פ שהטלית הוא המקיף לכל ההתפשטות דזעיר אנפין, על כל זה, כיון שאין אנו יכולין להשיג אורו, ואינו ניכר רק היכר בעלמא, אך הציצית נעלמים בו לטעם הנ"ל, אבל בהגיע אל החזה אז מתגלין הציצית, ולכך אין צורך שיגיע הטלית רק עד החזה, שהוא הרוב. וז"ש בגמרא, עד שיכסה ראשו ורובו של קטן. כי הציצית האלו הם ממוחין דקטנות כנ"ל. ועד החזה הוא הרוב, כי הרי יש למעלה כח"ב ח"ג, ועוד שליש ת"ת שהוא עד החזה, נמצא שהוא הרוב, לכן צריך שהטלית יהיה רחב כשיעור שיגיע רחבו עד החזה של אדם:

ונלע"ד ששמעתי, כי טלית גימטריא י"פ מ"ה, יען הוא מקיף לכל הי"ס דז"א, והדבר הוא אצלי מסופק. והנה נתבאר לעיל, כי הטלית הוא המקיף לכל הז"א, עד סיום היסוד שלו. גם נודע, כי ג' גבורות התחתונים שביסוד דז"א, הם בלבד ממותקות, וע"כ אין רשאי להטיל ציצית בטלית, רק עד שירחיק ג' אצבעות ולא יותר מסיום הכנף ולמעלה, לפי שלמעלה מזה המקום, אעפ"י שיש גילוי להחסדים, עכ"ז לא ימתקו הגבורות, ע"כ אין הציצית מתגלים בטלית רק בג' אצבעות התחתונים, שהם ג' גבורות הנמתקות. ומה שנקרא בלשון אצבעות הוא, כמו שנתבאר, כי החו"ג הם הזרועות של א"א, ואצבעות הימין הם החסדים. וה' אצבעות השמאל הם הגבורות:

גם לא יפחות מקשר אגודל, והוא חצי אצבע. והטעם, לפי שכבר נתבאר סדר התפשטות הה' אצבעות, שהם - גודל, אצבע, אמה, קמיצה, זרת. והם נחלקו בה' ספירות, ח"ג תנ"ה. והנה כשחוזרין החסדים לעלות מן היסוד למעלה להגדיל ז"א, אז מסתלקין ההארת והמיתוק של הגבורות אשר שם, אמנם אינן שוין, כי הגבורה שבגבורה כולה אובדת המיתוק, וגבורה שבת"ת, כולה ממותקת, לפי שכשעולין החסדים ממתיקין חג"ת, נמצא ת"ת ממותק ב"פ כנזכר במקומו. לכן יש בכולו כח המיתוק. אמנם גבורה שבחסד, ממותק חציו לבד, לפי שהוא ממוצע, כיון שהוא בחי' גבורה נשאר חציו התחתון בלתי מיתוק, לפי שהוא רחוק מן החסדים אחר עלייתן. אבל להיות גבורה של החסד, וגם לסבה שכבר נמתק מתחלה, לכן נשאר חציו ממותק. לכן כאשר אנו משערין לידע כמה הוא ממתק הגבורה, בגבורה של החסד שהוא ממוצע מכולם, וחציו הוא הממותק, לכן אנו משערין בו, שלא ירחיק מקשר גודל, כי אין בגודל רק ב' קשרים, וחצי גודל הוא קשר א'. וע"כ אין רשאי להטיל הציצית רק למעלה מקשר גודל, ולמטה מג' אצבעות. ואע"פ שג' אצבעות אלו, הם ת"ת נצח הוד, שהם אמה קמיצה זרת, על כל זה, כולם נקראות אצבעות, ע"ש אצבע, שהוא גבורה שבגבורה, כי כולם הם גבורות:

והטעם שאנו מודדין הג' אצבעות ברוחב זה על גב זה, אך הקשר גודל אנו מודדין אותו לארכו זקוף. הענין הוא, כי הגבורות ירדו תחלה ליסוד, ואח"כ יורדין הג' חסדים מגולים למתקם, וכשהם יורדין, יורדין א' לא', ולא בדרך קוין, ואע"פ שהגבורות הם עומדין בדרך קוין, עכ"ז החסדים יורדין א' לא', ולכן שיעור ג' אצבעות, הם ברוחב זעג"ז, להורות מיתוק דרך ירידה. אבל כשהם דרך עליה, אז כולן עולין דרך קו האמצעי ואין מגיעין לא בנצח קו ימין, ולא בהוד קו שמאל. והטעם, לפי שאם היו מתפשטים דרך קוים, היו מאירים גם כן בב' הגבורות של נ"ה פעם שנית דרך עליה, והיה מתמעט אור החסדים העולים, ולכן אינם עולים אלא דרך קו אמצעי לבד. אך בהגיעם אל ב' גבורות עליונות שעדיין לא נמתקו, אז מתפשטים בדרך קוים כדי למתקם. נמצא, כי אין מי שימתק ב"פ בעליה ובירידה, רק הת"ת לבדו. וגם נמצא כי דרך עליה אינו עולה זעג"ז, אלא דרך קו אמצעי ישר מעומד, ואינו עולה זעג"ז מן ההוד לנצח, ומן הנצח לת"ת, ואח"כ לב' עליונות, שא"כ גם עתה היה ראוי למדוד זו עג"ז. אך להיותו עולה דרך קו אמצעי מעומד, לכן הגודל הוא זקוף, ובו אנו מודדין קשר אגודל. ואע"פ שהוא עולה דרך קו האמצעי, ולא דרך גודל, כבר בארתי הטעם, לפי שאנו לוקחים המיצוע שהוא החסד כנ"ל:

והנה המלכות היתה תחלה אחורי ז"א כנודע ולכן צריך להתעטף בעת עטיפת הציצית כעטיפת ישמעאלים, והוא לכרוך ב' הציצית הימניות, ולהשליכם לאחור דרך כתף השמאלי, כדי שיגיע אל רישא דנוקבא העומדת באחור בצד שמאל, כנודע כי נוקבא בשמאלא אחיזתה, שהם הגבורות. וב' האחרות ישארו דרך פנים אל האדם. והטעם הוא, כי הנה נתבאר לעיל, כי ד' ציצית יוצאין מד' מוחין דקטנות, והנה ב' מהם שהם החו"ג של הדעת, הם אלו בלבד שנוטלת המלכות בהיותה באחור, אבל כשחוזרת פב"פ אז לוקחת גם הב' ציצית אחרים שעומדים דרך הפנים כנזכר, שהם חו"ב. ואע"פ שקוצי דשערי הנ"ל, הוא בד' מוחין כולם, וכולם הם נמשכין דרך האחור כנ"ל, עכ"ז כיון שהם מובלעים תוך א"מ שהוא הטלית, הנה הא"מ הנזכר, מוליך ב' הציצית האלו דרך היקף מבחוץ סביב הז"א, ומוליכן בפני זעיר אנפין, ונשארין שם:

גם יש מציאות אחר, והוא, להיות מקום גילוי הציצית במקום החסדים המגולים, לכן בוקע האור שלהם דרך קו אמצעי של ז"א, ועובר בתוך גופא של ז"א, ויוצאים אל הפנים. וגם יש מציאות אחר, והוא, כי מציאות הנזכר נחלק לב', והוא, כי הנה יסוד החכמה הוא באמצע הגוף, ויש ג"כ חלק אור הציצית שבוקע בתוכו, ויש שמקיף את היסוד דאבא, ויוצא דרך פנים דז"א. והרי הם ב' בחי' וכולם נמצאות ביחד. ועל הבחי' המקפת וסובבת, נאמר תוחלת ממושכה מחלה לב. ועל העוברת דרך יסוד אבא בעצמו, נאמר ועץ חיים תאוה באה. וע"כ, כאשר אנו מגיעים לשמע ישראל, אנו מקבצים הד' ציצית, ונוטלין ביד, ומשימין אותן בחזה, להורות כי עתה יומשכו המוחין והחסדים בק"ש, ויאירו כולם בבחי' פנים, ע"כ מלקוטי החברים:

ודע, כי כמו שיש בחי' ציצית דז"א והם יוצאין מן המוחין של עיבור ראשון, והם הנקראים קוצין, הנה ג"כ יש בחינת ציצית ברישא דיעקב. אמנם ז"א יש לו ב' נשים מאחוריו, שהם לאה ורחל, וצריך ג' בחי' שער, א' לעצמו, והם דגדלות. וב' ללאה, והם דיניקה. והג' לרחל והם דעיבור. אבל ליעקב, שאין לו רק אשה אחת, שהם דור המדבר, כמבואר אצלינו במקום אחר, אין לו רק ב' מיני שערות, א' לעצמו, וא' לנוקבא דיליה הנזכר, באופן שיש ב' מיני ציצית, א' בטלית דז"א, ואחד בטלית דיעקב: