פרדס רמונים ל ז

פרק ז:

ומה שצריך שנדענו, שאין כל האלפא ביתות שוות:

כי האלפא ביתא שתהיה עולה בחשבונה, לעולם מורה על מעלתה, שהיא עולה דרך הסולם ואינה יורדת. המשל בזה, אלפא ביתא של אח"ס בט"ע וכו' - עולה לעולם ואינה יורדת. ר"ל, כי חשבון של אות ראשונה של תיבה הראשונה היא א', והראשונה שבתיבה שנייה הוא בי"ת עולה לעולם. וכן כל שאר התיבות, וכן כל שאר האותיות הם עולות לעולם ואינם יורדות. וזה מורה על דבקות האלפא ביתא הזאת במקורה העליון, ולכן עולה כנגד מעלה בחשבון אותיותיה.

ויש אלפא ביתא שתעלה ותרד. המשל - א"ת ב"ש. כי עולה בחצייה ויורדת בחצייה מורה על כי אינה גדולה במעלתה כ"כ. כי העולה עולה ומתאחדת במקורה ואינה יורדת שמורה על תוקף עלייתה עד שלא יורדת. והאחרת אמת כי עלתה אבל לא עלתה כ"כ עד שנתייחדה במקורה אלא חזרה לרדת דרך המעלות אשר עלתה. לפעמים תעלה במקצת ותרד יותר מאותם המעלות אשר עלתה, זה מורה על שאינה עולה במעלה ובדרגה כאשר האלפא ביתות השוות בעלייתם וירידתם ומכל שכן שאינם שוות עם העולה יותר מירידתה. סוף דבר, לפי ענין העלייה והירידה תהיה מדרגת האלפא ביתא.

ולא בלבד האלפא ביתא, אלא אפי' השם המצטרף מהאלפא ביתא העולה תהיה מעלתו משובח מהשם המצטרף מאלפא ביתא היורדת שהיא תשר"ק וכו'. וכן המצטרף על ידי האלפא ביתא העולה ויורדת משובח מאותה היורדת לעולם ולכן השם שיצטרף ע"י אבג"ד משובח משם המצטרף ע"י א"ת ב"ש כמו מצפ"ץ, מפני שאבג"ד עולה ואינה יורדת וא"ת ב"ש עולה בחציה ויורדת בחציה.

ושם מ"ב שעיקר צרופו הוא ע"י אלפא ביתות העולות ואינם יורדת שהם אלב"ם, אי"ק בכ"ר, אח"ס בט"ע, ואבג"ד והשאר כמבואר בשער פרטי השמות ע"פ קבלת הגאונים ע"ש. הנה מעלתו ומדרגתו יותר מכלם להיות שעולה ואינו יורד.

ובהקדמה זו יובן דברי הרשב"י ע"ה בפ' תרומה (דף קלב, עב) וז"ל:

שמא דמ"ב אתוון רזא דיליה אבהן דקא מתעטרן בעלמא עלאה, ועלמא עלאה במה דלעילא. וע"ד סליק ולא נחית אתעטר גו מחשבה עלאה. זכאה חולקיה מאן דידע ביה ואזדהר ביה.

שמא דע"ב אתוון דוד דקא מתעטרא באבהן ורזא דיליה סליק ונחית. כגוונא דא מצפ"ץ שמא דתליסר מכילין דרחמי. אינון תריסר רזא דרתיכא קדישא דנפיק מחד דשרייא עלייהו.

ובג"כ סליק ונחית וכולהו סלקין ונחתין בר האי [שמא דמ"ב] דסליק ולא נחית וע"ד שמא דע"ב סליק ונחית סליק מסטרא דא ונחית מסטרא דא. [שמא די"ג מכילן סליק מסטרא דא ונחית מסטרא דא] וההוא דנחית [בגין] לאמשכא טיבו לתתא.

ועל דא א"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"ץ ו"ף ז"ע ח"ס ט"ן י"מ כ"ל. אתוון קדמאין סלקין בחשבנא ואתוון אחרנין נחתין בחושבנא בגין לאמשכא טיבו מעילא לתתא. שמא דמ"ב איהו מעטרא לרתיכא עלאה שמא דע"ב איהו מעטרא לרתיכא תתאה. זכאה חולקיה מאן דאשתדל למנדע למאריה זכאה איהו בעלמא דין ובעלמא דאתי עכ"ל.

וכוונתו מבוארת, כי אמר כי שם בן מ"ב הוא עולה ואינו יורד כדפי' לעיל מפני זה הוא מורה במקום גבוה, כי אותיות רומזים האבות שהם מתייחדים בבינה ובינה בחכמה וכתר נמצא עולה למעלה ואינו יורד. וזה כיוון באמרו שמא דמ"ב רזא דיליה אבהן, שהם גדולה וגבורה ת"ת. וכבר נודע שהם אחוזים בג' ענפיהם המסתעפים מהם ולכן בהם רמז ששה משמותם. ואולם השם השביעי רמוז בבינה, כי ת"ת ומלכות ובינה הכל א' והם סוד שבת. וכן ז' שמות אלו סוד ז' ימים כדפי' בשער פרטי השמות בפי"ג. ולכן עקרו באבות, שהם אבות לנצח, הוא יסוד, והם עולים ומתעטרים בסוד יום השבת, שהוא השביעי בבינה עצמה, והבינה מתייחדת במה שלמעלה ממנה. נמצאנו למדים כי הוא עולה ואינו יורד כי הוא עולה גו מחשבה עלאה הוא סוד כ"ע הנקרא מחשבה עליונה כנודע.

אמנם שם בן ע"ב דוד דקא מתעטר באבהן, כי ג' פסוקים שהם ו"יסע, ו"יבא, ו"יט הם גדולה, גבורה, ת"ת. ובפרטם וכלליותם ע"ב רי"ו, דהיינו ויעב"ר - סוד העיבור, כי עיבור ויעבר אותיות דדין כאותיות דדין. והוא יורד למטה בסוד הזווג איש ואשתו בסוד ת"ת ומלכות, כי שם עיבור הנשמות. ולכן עולה בסוד הפסוק המהופך המורה על העלייה וההסתלקות למעלה, כי הוא הופך את פניו לעלות אל מקורו.

ואין לתמוה על היות העלייה ע"י הגבורה שהיא השמאל פסוק ויבא, כי אין עלייה דרך מעלות הסולם אלא בסוד השמאל והירידה בימין, ומפורסם הוא, ולכן הדחייה לעולם בשמאל כאז"ל (סנהדרין, קז) "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת". ולכן ההסתלקות בשמאל מורה על הדחייה, משא"כ שמות הרחמים, כי העקר הוא ההמשכה למטה בסוד ההשפעה הנשפעת. וזה כוון באמרו: כגוונא דא מצפץ שמא דתליסר מכילן דרחמי וכו', הם חלוף י"ג מדות בא"ת ב"ש כמפורסם, ומצד האלפא ביתא שבה הוא מתחלף בערך זה נקרא "עולה ויורד".

ואמר: ואינון תריסר רזא דרתיכא וכו'. פירוש, כי הם י"ב גבולין והכח הכולל המקור המשפיעם ומאצילם הם י"ג. והי"ב הם י"ב אבנים שהם מרכבה לת"ת כדפי' בענין י"ב גבולין בשער פרטי השמות פ"ו. והי"ג הוא המקור המאצילם הסובב אותם ומקיפם הוא השוכן עליהם וחופף עליהם.

ובג"כ סליק ונחית וכו'. פירוש, מטעם היותו רחמים הוצרך לרדת ולהשפיע. וכלהו סלקין כו'. פירוש, כי להיות העלייה צורך אל הקבלה והירידה צורך אל ההשפעה, כל השמות כלם עולים ויורדים, עולים לקבל ויורדים להשפיע, כדרך הכחות והשמות, זולת שם בן מ"ב שהוא עולה להתעטר למעלה ואינו יורד להראות עוצם גבורתו וכחו ושהוא מתאחד בשרשו. ולכן יצדק עליו שהוא דין, עם היות שאין עקר עלייתו אלא לשבח להתעלות, עכ"ז עולה להתעטר ואינו יורד להשפיע. ויש בענין הזה דין כיון שהוא מסתלק ואינו משפיע. ואין כן שם ע"ב שהוא רחמים ומשפיע עולה ויורד.

וזה רצה באמרו: וע"ד שמא דע"ב סליק ונחית וכו' שמא דתליסר וכו', כי י"ג מדות הם של רחמים וסוד הרחמים להשפיע ולכן עולה ויורד. וע"ב וי"ג הכל דבר א', כי שם ע"ב תלוי בי"ב גבולים שהם י"ג כמבואר בשער פרטי השמות. וכל עצמו לא הביא שם הרשב"י ע"ה י"ג מדות אלא להכריח לשם ע"ב שהוא רחמים ומשפיע. ולכן אחר עלייתו יורד. ובזה נתבאר כל שאר המאמר. ויצא לנו ענין סוד האלפא ביתות העולות והיורדות. גם נמצאנו למדים כי העולות הם בסוד העלייה ולכן הם עולות במספרם.

וקשה, כי לפי זה הי' ראוי שאלפא ביתא של אבג"ד שמורה על העלייה יהיה בסוד המלכות בסוד האור החוזר בסוד הקבלה, ואלפא בית"א של תשר"ק תהיה בסוד הת"ת בסוד האור ישר בסוד ההשפעה והרחמים, ולא כן דברי הרשב"י בשיר השירים כדפי' בפרק הקודם דקאמר כי תשר"ק היא במלכות ואבג"ד בת"ת.

ולזה נשיב כי כשנדקדק דברי הרשב"י התם דקאמר כי ענין תשר"ק במלכות ואבג"ד בת"ת הוא בסוד אחור וקדם צרתני. פי' קודם הנסירה של חוה שבארנוה בשער המיעוט פ"ב. ולכן היו אחוריים באחוריים מתדבקים הזכר פונה למעלה אל שרשיו והנקבה למטה נמצאו לפי זה סדר האותיות כך אבג"ד וכו' פנים, והאחוריים הם א"ת ב"ש וכו', והזכר פונה למעלה בסוד האחוריים והנקבה פונה למטה הפך רדתם. ואחר הנסירה שהיה חיבורם פנים בפנים הזכר משפיע מביט כלפי מטה אל הנקבה והנקבה כלפי מעלה אל הזכר לקבל ממנו ולכן עולה אבג"ד בזכר ותשר"ק בנקבה וכדפי'.

הנה נכלל חלק הצרוף בכל הצריך. ועתה נבא לבאר חלק גימטריאות: