פרדס רמונים לא ג

פרק ג:

עם היות שבפרק הקודם חייבנו שלא ימצא נשמה דבריאה אם לא תתלבש ברוח דיצירה ולא ימצא רוח דיצירה אם לא תתלבש בנפש דעשייה. עכ"ז אפשר שימצא נפש דעשיה בלא רוח דיצירה וכן רוח דיצירה בלא נשמה דבריאה מפני כי לא הכל זוכים אל הרוח ולא הכל זוכים אל הנשמה כי לפי מה שהאדם מתקרב אל קונו כן יושפע עליו רוחו. וכאשר יזדכך יותר, יושפע עליו נשמתו. וכאשר יוסיף אומץ בעבודתו, יושפע עליו נשמת האצילות כדי שיקרא בן בית להקב"ה. ועכ"ז אינם חונים עליו כל המדרגות האלה רק לעתים ידועות לפי שיעור טהרתו.

וכן בארו בזהר פ' ויקרא (דף כד, עב) וז"ל בר נש מקדש גרמיה מלרע, מקדשין ליה מלעילא. וכד אתקדש בקדושה דמאריה, מלבישין ליה נשמתא קדישתא אחסנתא דקב"ה ובנ"י. וכדין ירית כלא ואלין אקרין בנין לקב"ה כד"א בנים אתם לה' אלהיכם והא אוקמוה עכ"ל. וזהו דבר נגד הנשמה האצולה ולכן אמר אחסנתא דקב"ה וכנ"י דהיינו מיחוד הת"ת והמלכות הם מצד האצילות שמשם נקראים בנים כדפי' לעיל בפ' הקודם. וז"ש ואילין איקרון בנין וכו'. ועוד הוסיף הביאור הרשב"י ע"ה בפ' זו (שם דף, כה.) וז"ל הא תנינן אית מאן דזכה בנשמתא, ואית מאן דזכה באתערותא דרוח, ואית מאן דלא זכה אלא בנפש עכ"ל.

וכן בארו בפ' אחרי (דף ע, עב) וז"ל דא"ר יוסי בכלהו בני נשא אית נפש ואית נפש עלאה מנפש. זכה בר נש בהאי נפש, מריקין עליה עטרא חדא דאקרי רוח הה"ד עד יערה עלינו רוח ממרום כדין אתער בר נש באתערותא אוחרא עלאה לאסתכלא בנימוסי מלכא קדישא. זכה בר נש ביה בההוא רוחא, מעטרין ליה בעטרא דכתרא קדישא עלאה דכליל כולא ואקרי נשמה דאתקריאת נשמת אלוה וכו' עכ"ל.

והנה ר' יוסי במאמר הזה הכביר תוספת ביאור כי אפי' אל הנפש עצמה לא יזכה. ומפני דלכאורה משמע שאם אין לאדם נפש לא יוכל לחיות לזה אמר אית נפש ואית נפש כי יש נפש החיונית הטבעית שהיא מרכבה אל הנפש האלהית כמו שנבאר ואע"פ שיהיה האדם חי אפשר שלא יתאצל בו נפש אלא הוא חי מצד הנפש החיונית. וכשיזכה יושפע עליו נפש האלהית. ואם יזכה עוד ישפיעו עליו רוח ונשמה כדמפרש.

עוד בארו ענין זה בזהר בפ' ויגש (דף, רו.) וז"ל ואלין תלת דרגין כלילן בהו בבני נשא לאינון דזכאן לפולחנא דמאריהון. דהא בקדמיתא אית ביה נפש ואיהו תיקונא קדישא לאתתקנא בה בר נש. כיון דאתי בר נש לאתדכאה בהאי דרגא אתתקן לאתעטרא ברוח דאיהו דרגא קדישא דשריא על נפש לאתעטרא ביה בר נש ההוא דזכי. כיון דאסתלק בהו בנפש ורוח ואעל ואתתקן בפולחנא דמאריה כדקא יאות כדין שריא עליה נשמתא דרגא עלאה קדישא דשלטא על כולא בגין לאתעטרא בדרגא עלאה קדישא וכדין איהו שלימו דכולא שלים בכל סטרין למזכי בעלמא דאתי. ואיהו רחימא דקב"ה כד"א להנחיל אוהבי יש, מאן אינון אוהבי אלין אינון דנשמתא קדישא בהו עכ"ל. וממנו מתבאר כוונתינו באור יפה. וכן נתבאר בזוהר (חדש דף, יב) שהרשב"י ע"ה עשה סעודה לכבוד ר"א בנו שנשפע עליו נשמתו.

עוד נתבאר בתיקונים (תקוני זח, דף) וז"ל ת"ח דבר נש מיד דאתייליד יהבין ליה נפשא דבעירא מסטרא דדכיו מאילין דאתקריאו אופני קדש. זכה יתיר יהבין ליה רוחא [מסטרא דחיוון דאינון] חיות הקדש. זכה יתיר יהבין ליה נשמתא מסטרא דכרסייא. ותלת אילין אינון אמה ועבד ושפחה דברתא דמלכא. זכה יתיר יהבין ליה נפשא באורח אצילות מסטרא דבת יחידה ואתקריאת איהי בת מלך. זכה יתיר יהבין ליה רוח באורח אצילות מסטרא דעמודא דאמצעיתא ואתקרי בן לקב"ה הה"ד בנים אתם לה' אלהיכם. זכה יתיר יהבין ליה נשמתא מסטרא דאבא ואימא וכו' ע"ש עכ"ל לענייננו.

הנה נמצא שלפי שיעור עסק האדם בעה"ז כן יושפע עליו נשמתו או רוחו או נפשו הכל לפי שיעור עבודתו. ואופן פגימתה עם היות שאינה בגוף זה יתבאר בס"ד. ויש פעמים שהנשמה יושפע על האדם בעת יקיים איזה מצוה או באיזה ענין עסק התורה אז ישגיח בו ה' ויושפע עליו נשמה לפי מה שהוא כדי שישתלם בה. ובזולת ג' חלקים אלה עוד יש חלקים זולתם שהם המלאכים המלוים לאדם לשומרו שעליהם נאמר (תהלים, צא) כי מלאכיו יצוה לך. וכן ביאר הרשב"י ע"ה בספר הזהר (בהקדמה דף, יג.) ונחלקו ר"ש ור' פנחס במספרם במה שר"ש אמר שהם שנים שנאמר כי מלאכיו יצוה לך. ור"פ אמר ג'. דכתיב (איוב, לג) אם יש עליו מלאך הרי א', מליץ תרי, אחד מני אלף, הרי ג'.

ובמ"א (במשפטים דף, קו) פי' כי אלו המלאכים הם הנבדלים מן האדם בעת חטאו ועליהם נאמר (ישעיה נז, יח) ואשלם נחומים לו ולאבליו שהם המלאכים האלה שהם מתאבלים עליו ובדלים ממנו כפי מעשיו הרעים שהם נעלמים במעשיו והם מתגלים במעשיו. והטעם מפני שהם נאצלים באצילות נשמתו כי בעת שהנשמה מתאצלת מייחוד הקב"ה ושכינתיה המלאכים האלה נאצלים עמה.

וכן ביאר הרשב"י (בהקדמה שם, דף) וז"ל: ישרצו המים שרץ נפש חיה, דא ברית קיימא קדישא נהר דנגיד ונפיק. ומייא דיליה אתרביאו ורחשין ריחשא ורבוייא דנשמתין לההיא חיה. ובאינון נשמתין דעאלין בהאי חיה נפקין כמה עופין וחילין רברבין דטאסין כל עלמא וכד נשמתא נפקא להאי עלמא ההוא עופא דפרח ונפיק בהדי האי נשמתא מההוא אילנא נפק עמיה. כמה נפקין בכל נשמתא ונשמתא, תרין, חד מימינא וחד משמאלא. אי זכי אינון נטרין ליה דכתיב כי מלאכיו יצוה לך. ואי לא אינון מקטרגי עליה. א"ר פנחס תלתא אינון דקיימי אפטרופסין עליה דבר נש דכתיב אם יש עליו מלאך מליץ וכו'. ומסיק התם שהודה ר"ש לר' פנחס.

ואין לומר שאין המלאכים האלה אותם שארז"ל יצה"ט ויצה"ר, כי בפי' בארו בזהר (וישלח דף, קסה) שהם עצמם יצה"ט ויצה"ר. וז"ל: ר' יהודה פתח כי מלאכיו יצוה האי קרא אוקמוה חברייא דהא בשעתא דבר נש אתי לעלמא מיד אזדמן בהדיה יצה"ר דאיהו מקטרגא ליה לבר נש תדיר כד"א לפתח חטאת רובץ מאי חטאת רובץ דא יצה"ר. ודוד נמי הכי קרייה חטאת דכתיב וחטאתי נגדי תמיד בגין דאיהו עביד ליה לבר נש למחטי קמיה מאריה. ויצה"ר דא לא אתעדי מן בר נש מן יומא דאתיילד ולעלמין. ויצה"ט אתי עם בר נש מיומא דאתי לאתדכאה ואימתי אתי לאתדכאה כדקא יאות כד איהו בר תליסר שנין כדין אזדווג בר נש בתרוייהו חד מימינא וחד משמאלא כו' ואלין אינון תרין מלאכין ממש ממנן ואינון משתכחי תדיר בהדיה. אתי בר נש לאתדכאה ההוא יצה"ר אתכפייא קמיה ושליט ימינא על שמאלא ותרוויהו מזדווגין לנטרא ליה לבר נש מכל אורחוי דאיהו עביד כד"א כי מלאכיו יצוה לך וגו' עכ"ל.

וממנו מתבאר כי ענין הנדרש לעיל על שני המלאכים הםם יצה"ט ויצה"ר. עוד שם (דף קעד, עב) א"ר אבא בשעתא דבר נש אזיל באורחי דאורייתא וכל אורחוי מתתקנן כדקא יאות כמה סנגורין קיימין עליה לאדכרא ליה לטב. פתח ואמר אם יש עליו מלאך מליץ א' וגו' ויחוננו ויאמר פדעהו וגו'. וכי לא איתגלי וכו'. ת"ח בהאי קרא תשכח ברירא דמלה כתיב אם יש עליו מלאך אי לא כתיב יתיר יאות הוא. אבל מלאך מליץ א' מני אלף כתיב. ומאן איהו, דא איהו מלאך דממנא עמיה דבר נש בסטר שמאלא דכתיב יפול מצדך אלף ודא הוא סטרא דשמאלא דכתיב בתריה ורבבה מימינך. אבל אחד מני אלף דא הוא יצה"ר דאיהו אחד מאינון אלף דהוו לסטר שמאלא בגין דאיהו סליק לעילא ונטל רשו. וע"ד אי בר נש אזיל באורח קשוט ההוא יצה"ר איהו עבד לו כמה דכתיב טוב נקלה ועבד לו. כדין איהו סליק ואתעביד סניגורא ואמר קמי קב"ה זכו עליה דב"נ. כדין קב"ה אמר פדעהו מרדת שחת וכו' עכ"ל לענייננו.

והנה מתוכו מתבאר כי השני מלאכים הם יצה"ר ויצה"ט. ומ"ש לעיל שיצה"ר מתאצל עם הנשמה ג"כ כמו שיצה"ט מתאצל עמה. מפני כי יצה"ר הוא מצד הגבורה והוא מלאך קדוש. אמנם מרכבתו הוא טמא והוא מתלבש בכח הטומאה. כי כן יש כמה מלאכים קדושים ממונים על כחות הזרים. ומרכבתו הוא כח מתפשט מד' קליפות טמאות שהם עון משחית אף וחמה והוא רוכב על ארבעתם והולך לצד שמאלו ש"א וכן יצה"ט רוכב במרכבה קדושה שהם כח מיכאל גבריאל אוריאל רפאל והוא רוכב על ארבעתם והולך לצד ימינו של אדם. והאדם מטה עצמו לא' מן הצדדים ויש בידו יכולת להכריע כף החובה לצד הזכות או להפך כי כן בארו ענין זה בספר ר"מ. ושאר ענייני הנשמה מעניין אצילותה נתבאר בשער מהות והנהגה. וכן יצה"ר נתבאר בשער היכלות הטומאה: