פרדס רמונים לא ב

פרק שני:

אחר שבפרק הקודם בארנו אצילות ג' חלקי צורת האדם ממקום גבוה מבי"נה ותפארת ומלכות. יש לשאול שא"כ היה מן הראוי שבהסתלק האדם מן העולם יסתלקו כל שלשה חלקים האלה אל מקורם ויסודם הרוחני ואין הדבר כן כי בפירוש פירש הרשב"י ע"ה כי משכן הנפש בקבר ומשכן הרוח בגן תחתון ומשכן הנשמה בגן העליון ויש לשאול למה. וז"ל הרשב"י ע"ה בזוהר (ויחי דף, רכד): תאנא אלף וחמש מאה ריחין סלקין בכל יומא מגנתא דעדן דמתבשמי בהו אינון לבושי יקר דההוא עלמא דמתעטרין מן יומין דבר נש. אמר רבי יהודה כמה לבושין אינון. אמר רבי אליעזר טורי עלמא בדא פליגו. אבל תלתא אינון, חד דמתלבש ביה רוח דבגנתא דעדן דארעא, וחד דמתלבשא ביה נשמתא בגו צרורא דחיי בין פורפירא דבי מלכא, וחד לבושא דלבר דקאים ולא קאים אתתחזי ולא אתחזי בהאי מתלבשת ביה נפשא ואזלא ושטא בעלמא ובכל ריש ירחא ושבתא אזלת ואתקשרת ברוחא דגנתא דעדן דבארעא דקיימא בין פרגודא יקירא ומיניה אוליף וידע מה דידע ושאט ואודע ליה בעלמא עכ"ל.

ומתוכו מתברר כי עקר ישיבת הנפש בעולם הזה ורוח בגן עדן התחתון והנשמה למעלה.

וכן מתבאר בפ' אחרי (דף ע, עב) וז"ל תלת מדורין עבד קודשא בריך הוא לצדיקייא חד דזכו אינון צדיקייא דלא אשתציאו מהאי עלמא וכד אצטריכו בני עלמא רחמין ואינון חייא בצערא יתבין אינון מצלי צלותא עלייהו ואזלין ומודעין מלה לאינון דמיכי חברון ומתערין ואעלין לגן עדן דארעא דתמן רוחיהון דצדיקייא מתלבשין בעטרין דנהורא ואתייעטו בהו וגזרין גזירה וקודשא בריך הוא עביד רעותהון וחס על עלמא. ואינון נפשאין דצדיקייא משתכחין בהאי עלמא לאגנא על חייא. והאי איקרי נפש. ודא לא אשתצי מהאי עלמא כו' לאסתכלא ולמנדע ולאגנא על דרא והאי הוא דאמרו חברייא דמיתי ידעי בצערא דעלמא ועונשא דחייבייא די בארעא בהאי הוא דכתיב ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. מדורא תניינא הוא ג"ע די בארעא. דעביד ביה קב"ה מדורין עילאין יקירין כגוונא דהאי עלמא וכגוונא דעלמא עלאה. והיכלין בתרין גוונין דלית לון חושבנא ואילנין ועשבין וריחין דסלקין בכל יומא. ובהאי אתר שארי ההוא דאקרי רוח דאינון צדיקייא ומדורא דההוא רוחא ביה שארי. וכל רוח ורוח מתלבשא בלבושא יקירא כגונא דהאי עלמא וכגוונא דההוא עלמא עלאה. מדורא תליתאי ההוא מדורא עלאה קדישא דאקרי צרורא דחיי דתמן מתעדנא ההוא דרגא עלאה קדישא דאקרי נשמה והאי אתדבק לאתענגא בעדונא עלאה עלה כתיב אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ עכ"ל.

ועוד מתבאר הענין שם וכן מתבאר בכמה מקומות מהזהר ועתה למה לא תעלה הנפש והרוח אל שרשם העליון כיון שהם נאצלות מלמעלה: ולזה נאמר כי ודאי אין נשמה אצולה מתאצלת למטה בעולם התחתון אם לא שיתברא ויתייצר ויתעשה ואלו הבחינות לא יפרדו ר"ל שאין מציאות אצילות בעולם אם לא שישתלשלו המדרגות כי לבוש האצילות הוא הבריאה ולבוש הבריאה היא היצירה ולבוש היצירה היא העשייה. ולכן הוכרח היות אל נשמת האצילות לבוש א' והוא נשמה דבריאה והיא היותר נמצאת כי מי זוכה אל האצילות. ואמנם מי שיש בו נשמת הבריאה יקרא עבד ה' ומי שיהיה בו נשמת האצילות יקרא בן.

וכן פירש הרשב"י ע"ה בתיקונים (בהקדמה דף, ו.) וז"ל מסטרא דכבוד נברא, אמרין ישראל לגבי אדון עלמא אם כעבדים. ומסטרא דכבוד נאצל, אתמר בהו אם כבנים עכ"ל. וכן פירש בספר ר"מ. אמנם נשמת יצירה ועשיה לא נמצא כלל מפני שהרוח הוא יצירה אל נשמת הבריאה והנפש עשיה אל הרוח הנוצר.

וכן פירש הרשב"י ע"ה בתקונים (תקוני זח, דף) וז"ל: נעשה אדם, אתחברא אופן ומלאך וכסא ואמרו נעשה אדם דיהא בשותפו דילן נשמתא מכסא ורוחא ממלאך ונפשא מאופן למהוי בדיוקנא דילן וכו' עכ"ל.

ועוד יותר מבואר במ"א בתקונים (תקונאו) לא תקח האם על הבנים. ביצים אינון מסטרא דאופנים, אפרוחים מסטרא דנער מטטרו"ן, בנים מסטרא דכורסייא דאיהי סוכת שלום. דאיהו קינא דשכינתא. דאימא עלאה מקננא בכורסייא בתלת ספירן עילאין. עמודא דאמצעיתא כליל שית ספירן. מקננן במטטרו"ן. אימא תתאה מקננא באופן דאתמר ביה (יחזקאל, א) והנה אופן א' בארץ. ועוד שכינתא מסטרא דכורסייא אתקריאת נשר. מסטרא דנער יונה, ומסטרא דאופן, צפור. ושכינתא דמות אדם להנה. שלח תשלח. ת"ח, מלאכא אית דממנא על עופין אינון נשמתין דאתקריאו צפרין וסנדלפו"ן שמיה. ובזמנא דישראל מקיימי האי פקודא ואזלא אימא מתתרכא ובנין צווחין, איהו אוליף זכו על עופין דיליה ואמר קמי קב"ה כתיב בך ורחמיו על כל מעשיו, אמאי גזרתא על האי עופא דאתתרכא מקינה. וכן מטטרון אוליף זכו על עופין דיליה דאינון רוחין דפרחין בבני נשא. דמכורסייא, אינון נשמתין. ומהאי חיה, אינון רוחין. ומאופן נפשין. ואינון בבריאה יצירה עשייה. בשבת ויום טוב נחתין עלייהו נשמתין ורוחין ונפשין באורח אצילות דאינון רוחא דקודשא עכ"ל.

ועם שהעתקנוהו בשער אבי"ע עכ"ז הארכנו בהעתקתו לפי שמצטרך אלינו. והכוונה כי הכסא דהיינו הבריאה, ומטטרו"ן דהיינו היצירה, וסנדלפו"ן שהוא אופן שעל ידו משרה הקב"ה שכינתו בעולם, ועליו נאמר והנה אופן אחד בארץ, הוא לבוש אל השכינה להתלבש בעשייה כמו שנתבאר בשער אבי"ע. ואמר כי הנשמות הם מצד אור המתגלה ומתלבש ומתפשט מעצם הספי' אל הבריאה, והרוחות הם מאור המתלבש ביצירה, והנפשות מאור המתלבש בעשיה דהיינו באופן. ומפני כי סתם נשמה רוח נפש הם מבינה ת"ת מלכות, לזה אמר שיתגלה אור הבינה בבריאה ואור הת"ת ביצירה ואור המלכות בעשיה, דהיינו כסא ומטטרו"ן וסנדלפו"ן שהוא אופן. ונמצא לפי זה, הנשמה דבריאה מתלבשת ברוח דיצירה, ורוח דיצירה מתלבשת בנפש דעשייה.

והנה העשיה היא העולם הזה בכל בחינותיו כמבואר בזהר בכמה מקומות. ופורפירא שאמר לעיל במאמר דר' אלעזר הוא הבריאה לבוש יקר אל המלך כמבואר בשער הנזכר. ולהיות כי אלה המאורות אין עקרם אלא מהמאור המתפשט בבחינות אלה, לכן בהסתלק האדם מן העולם יסתלקו כל א' מהמדרגות ממש אל שרשם שהם בריאה יצירה עשיה. ולכן הרוח בגן כי שם היצירה בהיכלות הקדושות והנפש משוטטת בעה"ז לארכה ולרחבה בסוד האור המתפשט בו דהיינו עשיה.

אמנם ג' כחות אלה כשהם מצד האצילות. בשבתות וי"ט [יתוסף בו] ענין הנקרא תוספת נשמה כמו תוספות אור המתוסף מצד הכתר דהיינו מה שלמעלה מהבריאה. כי הבינה מתלבשת בבריאה. ולמעלה ממנה כתר וחכמה ולפי האמת היינו ע"ס הנאצלות בסוד אצילותם משם נשפע תוספות נשמה. ומפני כי שתים אלה לא יתלבשו בבריאה כדפי' לכן פירש הרשב"י ע"ה בקצת מקומות כי תוספות נשמה הוא מצד הכתר וכאשר הוא נשמה מאצילות זו היא נשמה שתתעלה עד שרשיה העליונים בסוד האצילות. ולכן בימי החול נאמר (שמות כ, ט) ששת ימים תעבוד לשון עבד שהאדם אז בבחי' עבד כי נשמתו אז מסטרא דעבד מבריאה לבד אפי' לכשרים ועכ"ז לפעמים יתעלו הנפש והרוח והנשמה ויתקשרו זה בזה ויתעלו עד השרשים. מאחר שהם ניצוצות מתפשטות מאור עליון לכן ביחוד העולמות יתקשרו הענפי' בשרשים כמו שיתקשרו ויתייחדו ההיכלות ויתעלו אל שרשם העליון בסוד התפלה כמבואר בשער ההיכלות. כן דין הנפש והרוח והנשמה.

וכן בארו בזהר בפי' תרומה (דף קמב, עב) וז"ל נפש דאית לה נייחא, האי כד אזלא ומשטטא איערעת בהאי ממנא ידומיע"ם ובאינון סרכין דיליה ונטלין לה ועאלין לה בכל פתחי דג"ע, ואחזיין לה יקרא דצדיקייא ויקרא דההוא רוח דילה ומתדבקא ביה בנייחא גו ההוא לבושא וכדין ידעת באינון מילין דעלמא כו'. ואתנהירת מניה כסיהרא כד אתנהרא מן שמשא. ורוח מתקשרא גו ההוא נשמתא. וההוא נשמתא אתקשרת גו סוף מחשבה דאיהי רזא דנפש דלעילא. וההוא נפש אתקשרא גו ההוא רוח עילאה. וההוא רוח אתקשר גו ההוא נשמה עלאה. וההוא נשמה אתקשרת בא"ס כו' עכ"ל. ומתוכו מתבאר ענין ייחוד וקשר הענפי' והסתלקותם במקורם כדפי' כי עשיה מתיחד ביצירה ויצירה בבריאה ובריאה באצילות ואצילות בנקודה עליונה. ולעמוד בעומק הדרוש הזה צריך להתבונן במה שפי' בשער אבי"ע בכללו ואח"כ יושכלו ויובנו דברינו זה על מתכונתם בעה"ו: