פרדס רמונים לא ד

פרק ד:

בבירור ענין הצלם הנדרש בזהר מקומות רבים.

ומהמפורסם היות הצלם הזה ענין רביעי שאינו לא נפש ולא רוח ולא נשמה אמנם הוא מתגלה יותר מהם עד שיש מן החסידים משיגים דמותו בעולם זה. ואמנם בענין מהותו ואפן יצירתו נתבאר בפ' אמור (דף קד, עב) וז"ל בספרא דשלמה מלכא אשכחנא דבשעתא דזווגא אשתכח לתתא שדר קב"ה חד דיוקנא בפרצופא דבר נש רשימה חקיקה בצולמא וקיימא על ההוא זווגא. ואלמלא אתיהיב רשו לעינא למחמי, חמי בר נש על רישיה חד צולמא רשימא כפרצופא דבר נש ובההוא צולמא אתברי ב"נ. ועד דלא קיימא ההוא צולמא דשדר ליה מאריה על רישיה וישתכח תמן, לא אתברי בר נש. הה"ד ויברא אלקים את האדם בצלמו. ההוא צלם אזדמן לקבליה עד דנפק לעלמא. כד נפק, בההוא צלם אתרבי. בההוא צלם אזיל, הה"ד אך בצלם יתהלך איש. והאי צלם הוא מלעילא. בשעתא דאינון רוחין נפקין מאתרייהו כל רוחא ורוחא אתתקן קמי מלכא קדישא בתקוני יקר בפרצופא דקאים בהאי עלמא. ומההוא דיוקנא תקונא יקר נפק האי צלם. ודא תליתאה לרוחא. ואקדימת בהאי עלמא בשעתא דזווגא אשתכח. ולית לך זווגא בעלמא דלא אשתכח צלם בגווייהו. אבל ישראל קדישין, האי צלם קדישא ומאתר קדישא אשתכח בגווייהו. ולעכו"ם צלם מאינון זינין בישין מסטרא דמסאבותא אשתכח בגווייהו. וע"ד לא ליבעי ליה לאיניש לאתערבא צולמא דיליה בצולמא דעובדי כו"ם, בגין דהאי קדישא והאי מסאבא עכ"ל.

ודבריו מבוארים, שאמר שהצלם שלישי אל הרוח הטהור והקדוש, והוא שני אל הנפש, ורביעי אל הנשמה. ואולם באופן מציאות הוייתו אמר בשעתא דאינון רוחין נפקין מאתרייהו וכו', ירצה כי מציאות הנשמה הוא כמו האומן הצורף הכסף וברצונו לצייר צורה ומתיך את הכסף. והנה לצייר צורת ענין הנרצה אליו צריך לצייר קודם המקום שבו יצטייר הצורה ההוא ויגלם בתוך אויר הצורה ההיא המציירת הכסף המתוקן אל הצורה והנה הנשמות הם רוחניות בין חלק הרוח בין חלק הנפש בין חלק הנשמה.

והנה מאחר שע"י הזווג נתקן השפע הראוי אל החלקים האלה צריך בחינה רביעית שבה יגלמו לצורת אדם המצויירת באויר הגן. והנה מציאות גולם האויר שבו נצטיירו צורת החלקים הנזכרים ולכן הוא שלישי לרוח ורביעי לנשמה ושני לנפש. והוא כי הנפש מצטיירת בגולם הצלם, והרוח מצטיירת באמצעות הנפש, והנשמה באמצעות הרוח. ועל הציור הזה הוא שאמר אתתקן קמי מלכא קדישא כו' בפרצופא דקאים כו' ומההוא דיוקנא תקונא יקר נפיק האי צלם. כי ממציאות הגלם החלקים הנז' בגולמם הוא הצלם. ולכן כאשר האדם מזדווג עם אשתו מקדים הצלם הזה כדי שעל ידו יגלם הוולד כגולם צורת הפרצוף כדפי' בראש המאמר:

הנה זהו מהות הצלם ונקרא צל לפי שהוא מצל על ראשו של אדם כדמפרש ואזיל. ואולם כמו שהוא הקודם אל היצירה כן הוא מסתלק קודם המיתה ל' יום.

וכן נתבאר בזוהר פ' ויחי (דף ריז, עב) וז"ל: א"ר יוסי כד ההוא בר נש אתקריבו יומוי תלתין יומין מכריזי עלוי בעלמא כו'. ואי זכאה הוא תלתין יומין מכריזין עלוי בין צדיקייא בג"ע. תנא כל אינון תלתין יומין נשמתיה נפקא מניה בכל ליליא וסלקת וחמאת דוכתה בההוא עלמא, וההוא בר נש לא ידע ולא אשגח ולא שליט בנשמתיה כל אינון ל' יומין כמה דהוה בקדמיתא דכתיב אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח וגו'. א"ר יהודה מכד שראן אינון תלתין יומין, צולמא דבר נש אתחשך ודיוקנא דאתחזי בארעא אתמנעת עכ"ל. ועוד האריך שם בענין יותר.

וכן ביאר במקום אחר בפרשה (זו דף, רכז.) וז"ל: ר' חזקיה פתח ויהי השמש לבא ותרדמה נפלה על אברם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו כו', דא יומא דדינא קשיא דאפקי ליה לבר נש מהאי עלמא. דתניא ההוא יומא דבר נש נפק מעלמא, ההוא יומא דדינא רבא דאתחשך שמשא מן סהרא כו' דא נשמתא קדישא דאתמנעת מבר נש ל' יומין עד לא יפוק מעלמא וחמא דצולמא דאתמנעת מניה ולא אתחזי. מ"ט אתמנעת מניה בגין דנשמתא קדישא סלקא ואתעברת מניה ולא אתחזי. דלא תימא דכד בר נש מית ואתחלש האי נשמתא אתעברת מיניה, אלא כד איהו בחייוי בתוקפוי אתעברת מיניה נשמתא ולא נהרא לרוחא ורוחא לא נהיר לנפשא כדין צולמא אתעברת מניה ולא נהיר ליה. מההוא יומא כלא מכרזי עליה ואפילו צפרי שמייא. מאי טעמא בגין דנשמתא איהי סלקא מיניה ורוחא לא נהיר לנפשא כדין נפשא אתחלשת ומיכלא וכל תאובתא דגופא סלקא מניה ואתעבר עכ"ל.

וממנו ג"כ מתבאר כי הסתלקות הצלם עם שאר החלקים הוא ל' יום קודם הפטירה.

ואינו כן דברי הזהר (בפ זו, דף) אלא שבליל הושענא מסתלק הצלם. וז"ל: ת"ח כד אתער דינא בעלמא דקב"ה יתיב על כורסיא דדינא למידן עלמא, בעי ב"נ לאתערא תשובה דיתוב מחובוי. דהא ההוא יומא פתקין כתיבו ומשתכחו כלהו באחמתא הא כתיבין. אי זכי ב"נ דיתוב קמי מריה קרעין פתקין דעליה. לבתר זמין קב"ה קמיה דב"נ יומא דכפורי יומא דתשובה. אי תב מחטאוי טב. ואי לאו פקיד מלכא למחתם פתקין. ווי ליה דהא תשובה בעיא לאסתלקא מניה. אי זכי בתשובה ולאו שלימתא כדקא יאות, תליין ליה עד יומא בתראה דעצרת דהוא תמינאה לחג. ואי עביד תשובה שלימתא לקמיה מאריה פתקין אתקריעו. ואי לא זכי, אינון פתקין נפקין מבי מלכא ואתמסרן בידוי דסנטירא ודינא אתעביד ופתקין לא מתהדרין תו לגבי מלכא. כדין צולמין אתעברו מניה ולא משתכחו עמיה וכיון דמתעברן מניה הא ודאי טופסקא דמלכא יעבר עלוי ויטעום כסא דמותא. ובההוא ליליא דחגא בתראה, סנטירין זמינין ופתקין נטלין. בתר דנטלי לון, צולמין מתעברין ולא משתכחין. ואי משתכחי בהו גריע או יעבר עליה דינא או מרעין בישין בגריעותא דלהון והא אוקימנא להא עכ"ל.

ומתוכו מתבאר בפי' כי הסתלקות הצלם הוא בליל הושענא ומעשים בכל יום כו'. ונראה לומר כי הם ודאי מסתלקים בליל החותם כדמפרש הכא ובשאר מקומות זולתו. אבל ענין הסתלקות הזה אינו אלא לשעתו להראות לאדם ענייני החתימה אבל אחר כך חוזר הצל על ראשו עד סמוך למיתתו ל' יום ואז מסתלק ושוב אינו חוזר.

ונתבאר בזהר כי מהצלם הזה עוד מתהוה צלם אחר ושתיהם מתיחדים. וז"ל בפ' (ויחי דף, רכ.) ת"ח האי צלם קדישא כד אזיל בר נש ואתרבי ואתעביד מהאי פרצופא דיוקנא דיליה, אתעביד צולמא אחרא ומתחברן כחדא ודא נטיל לדא. בשעתא דאשתכחו תרין צולמין נטיר הוא בר נש וגופא דיליה בנטירו ורוחא שרייה בגויה. בשעתא דקריבו יומוי מתעברן מניה ודא סליק לדא ואשתאר ב"נ בלא נטירו כדין כתיב עד שיפוח היום ונסו הצללים תרי. והנה מתוך המאמר הזה מתבאר כי נעשה צלם לצלם:

נמצאו כללי האדם בעולם הזה בצורתו ז' כחות ג' מהם נפש רוח נשמה ב' מהם יצה"ר ויצה"ט הם המלאכים הנ"ל ולדעת רבי פנחס הם ג' ועוד ב' צללים כללם ז' או ח' לדעת ר' פנחס. ואפשר דלא פליג ר' פנחס אר"ש ומשום הכי קאמר ר"ש התם שפיר קאמר ולא מפני שחוזר בו הרשב"י ע"ה דקאמר תרי אלא משום דתרי אינון ותלת אינון כי המלאך השמאלי שהוא יצה"ר מתהפך לשני גוונים הא' קטיגור ולפעמים הוא סניגור ונמצא שבו כללות שני כחות והוא נשפט לשנים והנה נמצא דברי הרשב"י ודברי רבי פנחס ע"ה צודקים כי הם שנים והם שלשה והכל אחד כדפירשנו.

ואחר שנכלל בפרקים הקודמים מציאות צורת האדם בכלליו ובפרטיו נבא עתה לבאר תועלת הוייתו בעולם השפל עם היות ברמים משכנו: