פרדס רמונים כ ו

<< · פרדס רמונים · כ · ו · >>

פרק שישי: ובשם זה פי' הרשב"י בשה"ש (בזח דף, עח) וז"ל חדרא תניינא א"ל, דא חדרא ואדרא דימינא דאית ביה חיזו דאתטמר ואתגנז. כיון דנפיק ונהיר לפום שעתא מיד אתגניז. אל אמאי אקרי הכי. א' איהו רזא דנהורא קדמאה דכליל בתרין נהורין. ועל דא א' איהו חד. מתמן שירותא לאתנהרא ולאתפשטא נהורין לכל סטר וע"ד איהו קדמאה לכל אתוון שירותא דכלהו כללא דתלת דאינון חד. תלת נהורין אינון כלילין באת א' דרועא חד בחד סטרא ודרועא חד בחד סטרא ו' באמצעיתא דכליל תרין דרועין דתרין סטרין ואצטרך שיעורא דאמצעיתא בתרין דרועין דתרין סטרין בגין דאיהו נטיל לון ואיהו בלחודוי בתרווייהו א' אש מסטרא דא מים מסטרא דא רוח פסיק באמצעיתא ונטיל בתרין סטרין וכולהו איהו חד. ותו א' דא אתפשט ואתכליל בכללא דכלהו. וכיון דאיהו כליל בשלימו דתרין סטרין באתערו דלתתא אתער לגביה נוקביה ואתהפך א' ברזא אוחרא ונטיל נוקביה לתתא מיניה ומתחברן כחדא וכדין נקודה עילאה שריא עליה לאחזאה דנהורא עילאה נקודה קמייתא ברזא דשכינתא עילאה לא שריא אלא באתר דאיהו דכר ונוקבא מתחבראן כחדא. ת"ח בראשית ברא אלהים את הא הכא ד' אלפין מתחברן כחדא דכר ונוקבא בד' תיבין, בכל תיבה ותיבה א' דאיהו דכר ובכל תיבה ותיבה את חד דאיהו נוקבא. ובספרא דרב הממונא סבא, בראשית אדם ואתתיה, ברא אברהם ונוקביה, אלקים יצחק ונוקביה, את יעקב ונוקביה. ואי תימא את הא נוקבא בכל אתר. ת"ח א' דכר ת' נוקבא. כלילין תרוייהו כחדא ונוקבא אתחזי בשלימו כלילא ברזא דכל אתוון. ובגין כן א"ת אע"ג דנוקבא איהי, אבל ברזא דכללא דדכורא. ועל דא ארבע זווגין אינון הכא, ובכל אתר א' דכר דמתחברא בנוקבא באת אחרא. קרית ארבע על דאתקברו [דאתחברו] ארבע רברבן ממנן דעלמא תמן. ל' דא מגדל דפרח באוירא דאיהו מלך גדול ובג"כ איקרי אל. עילא ואמצעיתא כחדא עילא ורישא דאשגחותא רישא דכל אתוון כחדא. א"ל נטיל אל"ף סיוע דההוא מגדלא דפרח באוירא לגביה ועליה סליק בשמא. תלתין ותרין שבילין אינון דנפקי מאורייתא אינון רזא דעשר אמירן ועשרין ותרין אתוון דאורייתא וכלהו נפקי מרזא דנקודה עילאה. עשר אמירן כולהו כלילן ברזי דאורייתא דאיהי מלך עילאה רזא דתורה שבכתב עלמא דאתי. ועשרין ותרין אתוון מתפשטן ושריין לאתנהרא מרישא דנהורא קדמאה ברזא דיחודא דמתמן אתוון לאתגלייא, ומתמן נהרן אתוון וסלקא א' רזא דכל אתוון ברזא דאחד עכ"ל. א"ל דא חדרא ואדרא דימינא. פי' שהוא כנגד החסד שהוא אל הימין כנודע. דאית ביה חיזו. פי' לפי שאין השכלה והשגה אלא מחסד ולמטה. ומחסד ולמעלה דהיינו בג' ראשונות אין השגה כלל כדכתיב (דברים ד, לב) כי שאל נא לימים ראשונים, וכתיב (שם כב, ז) שלח תשלח את האם וכדפי' בזהר (יתרו, דצג) ופי' בשער ח' פט"ו בס"ד. ומפני שלמעלה אמר אידרא קדמאה שהיא נגד ג' ראשונות שאין שם השגה כלל, אמר עתה באידרא זו שהיא נגד החסד דאית ביה חיזו. פי' יש בו השכלה והשגה. דאתטמר וכו'. פי' השכלה הנגנזת כי אין ההשגה בו עומדת אלא מתגלה וחוזר ומתעלם, וז"ש כיון דנפק וכו'. פי' ההשגה בו כענין הברק מאיר לפי שעה וחוזר ונגנז ברצוא ושוב כדפי'. א"ל אמאי אקרי הכי. הכוונה לבאר ייחס השם הזה באותיותיו אל החסד. א' איהו רזא וכו'. פי' עיקר הא' בחסד ומורה יחודו עם שני ספירות וכללותיה מהם גבורה ות"ת. וע"ד א' איהו חד. הוקשה לו דנימא דאלף איהו תלת אבהן בתר דהכי רמז דיליה. לז"א כי מפני שעיקר הא' הוא בחסד לבדו אלא שהחסד הוא כלול מהב' כדפי'. ולכן יתייחס היות הא' עניינו אחד ולא יצדק שם זה על הג'. מתמן שרותא וכו'. הוקשה שכיון שהא' בפי' יחייב שיהיה א' ולא שלש מן הראוי היה שנבאר שהא' הוא בת"ת כי הוא בעצ' כולל הג' אבות ואין זה הענין מתייחס היטב בחסד. ולזה הכריח ואמר מתמן שירותא, כי החסד נקרא ראשית וכמו שנבאר בשער ערכי הכנויים. והטעם כי משם תחלת ההתפשטות וההתגלות. לא אל האצי' כי האצי' תחלתו מכתר. אלא תחלת הסתעף הענפים וההתפשטות דליותיו לכל עיבר כנודע שג"ר אינם מתפשטות ולא מתגלות. ואם נאמר שיהיה הא' בת"ת נמצא שהתפשטות האותיות תחלתן מהת"ת לא מהחסד וזה אינו צודק. לכן הוכרח היות הא' בחסד. ועתה יצדק ראש האותיות שהם הענפים העליונים המתפשטים וראש התפשטות הענפים הכל אחד ומיוחד. וז"ש וע"ד איהו קדמאה וכו' כללא דתלת. היינו חג"ת. דאינון חד. פי' בהיותם אחד דהיינו דוקא קודם התפשטותם בהיותם נכללים בא'. וכוונת הרשב"י ע"ה במאמר זה כי הכ"ב אותיות הם כלם ענפים משבע ספירות, וכאשר נבא לחלקם נמצא ג' פעמים ז' הם כ"א, וא' יותר זהו המורה על יחוד ג' קוים שהם גדולה קו החסד גבורה קו הדין תפארת קו הרחמים, ובכל אחד מהם ז' ענפים הם כ"א אותיות, והא' שהיא ראש להם הוא המורה על יחודם באחדות שלימה בחסד שהוא תחלה להתפשטות. וענין האותיות והענפים נבאר בסוף המאמר ב"ה. תלת נהורין אינון כו' שב לבאר מציאות הג' קוין מיוחדים בצורת א' כי יו"ד שמצד ימין הוא חסד וי' שמצד שמאל הוא גבורה והקו האלכסוני הוא הת"ת. ואצטריך שיעורא דאמצעיתא וכו'. הוקשה לו בשלמא למאי דפריש להלן כי י' עלאה בבינה י' תתאה במלכות ו' ממש בת"ת ניחא שיתייחסו ב' יודי"ן ב' נקודות והת"ת ו' המיחדם. אבל לפי פי' זה שהי' הא' בגדולה והב' בגבורה אינו מתייחס אל הת"ת בערכם אלא י' שלישית. כי כן דרכם או שלשתם ג' ווי"ם או שלשתן ג' יודי"ן. לזה השיב כי כן הוצרך כי החסד היא לבדו ולכן שיעורו י' והגבורה לבדה ולכן שיעורה י' אבל התפארת שהוא המייחדם צריך בשניהם ולכן הוא נרמז בקו האלכסוני שבו שיעור שני יודי"ן לרמוז שהוא כלול משניהם ובמציאותו יש מציאת החסד ומציאות הגבורה כדי שיוכל להשלים ביניהם. ולהכריח הענין הזה ביאר עניינם שהם נמשלים אל אש מים רוח. והענין כי המים קרים ולחים והאש חם ויבש [ורוח הוא אויר חם ולח לכך הוא מכריע] כדפי' בשער המכריעים פ"ג. ואמר וכלא הוא חד פי' בצורת א' להורות על אחדותו מציאות אחדיי בזולת הכרעתם. או ירצה כי שני המציאיות שפי' עד עתה באות א' שתיהם אחד עם היות שפי' במלות שונות וכדפי'. ותו א' דא אתפשט וכו'. כבר פי' לעיל היות הא' כולל כל האותיות והענפים ולכן חוזר לבארו בענין יכלול בו כל האצילות ועוד שירמוז אל הזווג כדי שיתבאר ענין הל' שבשם א"ל. והיינו, ותו א' דא אתפשט ואתכליל בכללא דכלהו. כי עד עתה אמרנו שהא' הוא כולל שלשתן בסוד החסד. אחר כך מתפשט עוד וכולל אותם במציאות' ממש. וכיון דאיהו כליל בשלימו דתרין סטרין. פי' מאחר שהזכר שהוא גוף הא' הוא כלול בשלימות בעצם יונק מחסד ואח"כ מגבורה, ולכן תחלת התפשטותו מחסד ותו אתפשט ואתכליל ג"כ בגבורה כי כן דרך הזכר מתחיל מימין ומסיים בשמאל כדפי' בשער מהות וההנהג' פכ"א בס"ד. ואז באתערו דלתתא כו' היינו התעוררות המלכות אל הזיווג והיחוד כדפי' שם בפי"ח בס"ד. ואתהפך א' ברזא אחרא כו'. וזהו מציאות ג' אל הא' דהיינו ו' אמצעית תפארת, י' עלאה בינה, יו"ד תתאה מלכות. ונטיל נוקביה לתתא מניה דהיינו המלכות המתרפקת על דודה. וכדין נקודה עלאה שריא. פי' מאחר שמתייחד עם המלכות אז שורה עליו נקודה עלאה. ופי' נקודה עלאה היינו הבינה. לאחזאה דנהור"א עלאה כו' היינו חכמה. נקודה קמייתא בכתר. והענין כי ביו"ד כלולות שלש ראשונות כי יש לה עוקץ למעלה עוקץ למטה וגיו באמצעיתה כדפי', ואמר כי גלוי כל ג"ר הוא על ידי הבינה שהיא נקראת שכינה על שם שמשכנת כל מציאות ג"ר על הבנין. ואמר כי אינה שורה אלא אם נתייחדו תפארת ומלכות, ולכן צריך להקדים היחוד ואח"כ נקודה עלאה שריא. ת"ח בראשית ברא וכו' כל האריכות הזה הוא מפני שכוונתו לומר שהל' של א"ל הוא בינה ולזה קשה שהרי הבינה נכללת ביו"ד עליונה של א' א"כ מה צורך עוד אל למ"ד. לזה הכריח שהרי א' עם היות שהנקבה שהיא נקודה תחתונה נכללת עמו עכ"ז הוצרכו אל אות אחרת שירמוז אל הנקבה כענין א"ת וכו' כאשר נבאר, א"כ גם לענין הבינה צריך לאות אחרת שירמוז עליה. והענין הוא שהא' במציאותו מראה כל היחודים האלה בסוד החסד והוא סוד הזכר אח"כ צריכה להתייחד מציאות הנקבה בזולת היחוד הנכלל בענפיו. וקרוב לזה בענין א"ת שיתבאר לפנים ב"ה. ועד"ז נתרץ ג"כ לענין הל' ומבואר הוא. הא הכא ד' אלפין וכו'. כי בכל אחד מהד' תיבות יש אות א' שהרמז אל הזכר ואות א' שהיא נקבה. כיצד בראשית יש בו א' זכר, ונקבה ת'. ברא יש בו א' זכר ב' נקבה. אלהים יש בו א' זכר ה' נקבה. א"ת א' זכר ת' נקבה. ובספרא דרב המנונא סבא בראשית אדם ואתתיה. אדם חכמה שהוא מתייחד עם המלכות בסוד (ישעיה מד, ו) אני ראשון ואני אחרון חכמה בראש וחכמה בסוף. י' של יהו"ה זכר י' של אדנ"י נקבה. ואין לומר ואתתיה בינה שאינו מתיישב קריית ארבע שיתבאר לפנים שהוא במלכות. אברהם ונוקביה בסוד ה' שנתוסף לשרה. ויצחק ונוקביה בסוד (בראשית כד, סז) ויביאה יצחק האהלה שרה אמו. א"ת יעקב ורחל כנודע. ואי תימא את הא נוקבא בכל אתר וכו'. פי' כי א"ת הוא מיוחס אל המלכות בכל מקום כאשר נודע ויתבאר בערכי הכנוים. וא"כ איך אנו מייחסים אותו אל הזכר והנקבה יחד. ולזה תירץ ת"ח א' דכר ת' נוקבא וכו'. פי' לעולם אימא לך כי ת' לבד הנקבה בתיבת את והא' הוא דכורא, ומה שתאמר מתיבת את, הכוונה אל הנקבה בשלימות דהיינו בסוד הזכר הנכלל עמה, וע"י היא מראה כל האותיות, והיינו דמפרש במקום אחר, א"ת אורייתא כלולה מא' ועד ת', פי' המלכות נכללת בכל אותיות התורה דהיינו כחות הזכר כי ע"י הזכר היא מגלה כל האותיות. ולעולם א"ת הרמז א' זכר ת' נקבה. וע"ד ארבע זוגין אינון הכא. פי' לפיכך נמצא ד' זוגות שאל"כ לא יהיו אלא ג'. ובספרא דרב המנונא סבא אמר שהם ד'. ועוד כי מג' הראשונים נלמד שהרי הזכרים הם א'. א"כ מה גרע א' של א"ת מא' של בראשית וכן של בר"א. א"ו מאי אית לך למימר כדקאמינא וכו'. וז"ש ובכל אתר א' דכד כו'. קרית ארבע על דאתקברו [דאתחברו] כו'. פי' המלכות נקרא קרית ארבע על שם שהיא מתיחדת בד' מקומות אלה. ואין הכונה שמזדווג המלכות אל זולת התפארת, אלא הכל לפי המקום שהיא מזדווגת עם בעלה. לפעמים מזדווגת עמו בסוד יחוד זיווג אדם ואשתו שהיא הרמז שלו בסוד חכמה, ולפעמים בצד החסד וכו', ומבואר. וכן ביאר הרשב"י ע"ה בתקונים [מח]. הנה נמצא לפ"ז שמציאות הא' הוא בחסד. ולה ג' מציאות. ראשון כללות ג' אבות בחסד ביחוד גמור, אח"כ מציאות שני בסוד קבלתה מימין ושמאל, אח"כ מציאות ג' דהיינו יחוד עם נקבתו שהיא המלכות נקודה התחתונה והבינה השורה עליו שהיא יו"ד העליונה בסוד ג' ראשונות כדפי'. ואגב אורחין למדנו כי אברהם ונוקביה הם א' ואות אחת נקבה. הרי שיתיחס א' בחסד והיינו א' של א"ל. ועתה שב לבאר ל' של א"ל. וז"ש ל' דא מגדל דפרח באוירא. היינו הבינה שהיא פורחת וחופפת על התפארת שנקרא אויר כאשר יתבאר בערכי הכנויים. וקראו מלך גדול פי' מלך שהוא בינה והוא חופף על החסד שהיא גדולה ובסיבתו נקרא הוא מלך גדול. והיינו ל' חופפת על א' שהוא באויר ובמציאות חסד. ולכן נק' המדה הזאת א"ל להורות על סוד העמוק הזה. עילא ואמצעיתא כחדא פי' בינה שהיא עילא [כמבואר] למעלה בענין הבינה [השוכנת] על היחוד והיא ל' כדפי'. ואמצעיתא היינו התפארת שהוא אמצעית הבנין כדפי'. ואין לפרש עילא היינו א' ואמצעיתא ל' שהיא אמצעות האותיות. שאינו מתישב לפד"ז מאי דקאמר בתר הכי עילא ורישא דאשגחותא רישא דכל אתוון כחדא. דעל כרחין עילא דקאמר היינו בינה. אלא ודאי כדפי'. והאי דהדר קאמר עילא ורישא דאשגחותא להורות כי גם היות שאמר עילא בינה ואמצעיתא שהוא הת"ת, עכ"ז לא נכחיש היות הענין של הא' דוקא בחסד מפני שהיתה תחלת ההשכלה תחלה לכל האותיות. א"ל נטיל אל"ף סיוע וכו'. פי' כי מפני שהא' שהוא היחוד כדפי' צריך אל עזרת הבינה שהיא הל' לכן החסד נקרא בשם אל. ל"ב שבילין אינון דנפקין וכו'. הכונה לבאר ב' דברים. הא' מה שפי' למעלה כי תחלת גלוי האותיות הוא מחסד. ב' מה שאמר כי הא' נוטל סיוע מהבינה כדפי' לז"א הנה ל"ב נתיבות נודע היותם בחכמה וממנה ולחוץ הם מתפשטות והיא נקרא אורייתא וכמו שנבאר בערכי הכנויים. והנה נודע היות הנתיבות האלה ל"ב ופרטם י' ספי' וכ"ב אותיות כמבואר בס"י וביארנו בשער הנתיבות פ"א והעתקנו המשנה בשער המציאיות פ"ב בס"ד. וז"ש דאינון רזא די' אמירן דהיינו ע"ס וכ"ב אותיות דאורייתא. וכולהו נפקי כו' פי' אין עניינם בחכמה אלא הם מתפשטות מחכמה שהיא נקודה עילאה נמצא עיקרם מחכמה ולחוץ. א"כ נמצא שכאשר נבא לחלקם הנה תחלתם בבינה ושם י' נתיבות שאין להוסיף בה יותר מעשר והם עשר מאמרות. וז"ש ברזא דאורייתא דאיהי מלך עילאה היינו הבינה והיא ג"כ נקראת תורה כדכתיב (משלי א, ח) ואל תטוש תורת אמך, כי אם לבינה תקרא (שם ב, ב). ומפני שהוא דוחק שנאמר שעשר מאמרות הם בה שהיא נקר' תורה שאדרבא חכמה בה י' מאמרות והיא נקראת תורה כדפי' לעיל. לכן אמר רזא דתורה שבכתב פי' אין התורה הת"ת אלא הבינה והיא נעלמת בכתב שהוא הת"ת כמו שנבאר בערכי הכנויים פכ"ב. וז"ש רזא דתורה שבכתב, ובבחינה זאת היא נקראת עלמא דאתי דהיינו שהוא נשפע ובא אל הת"ת דהיינו כתב. ואחר שהכרחנו היות י' מאמרות שהם עשר נתיבות הקודמים היותם בבינה, א"כ כ"ב אותיות תחלת התפשטותם מהחסד והיינו א' בחסד. וז"ש וכ"ב אתוון מתפשטין ושריין לאתנהרא מרישא דנהורא קדמאה. שהוא חסד יום ראשון יהי אור א' כנודע. ועתה אחר שראש הנתיבות ועיקרם הם בבינה א"כ שאר הנתיבות צריכים לקבל שפע מעילתם. והיינו דא' נטיל סיועא וכו' דקאמר לעיל. ברזא דיחודא דמתמן אתוון לאתגלייא. השתא כוון לבאר סוד חילוק הכ"ב אותיות בספי'. כי בשלמא עשר אמירן הם בבינה ניחא דכלילא מי' אבל כ"ב איך יתחלקו לז' ספירות ואין להם ייחס ועניין. לזה אמר כי הא' הוא סוד היחוד וראש אל הגלוי כמבואר לעיל בראש המאמר, שאינה בכלל האותיות שהיא המתייחדת וממנה מאירות האותיות, נמצא הא' סוד אחדות כל האותיות וז"ש ברזא דיחודא דמתמן אתוון לאתגלייא, פי' מא' ולמטה הוא תחלת גלוי האותיות. ומתמן נהרן אתוון פי' ממנה שופעת שפע ואור להאיר מפני שבא' נעלמות מציאות כל הכ"א אותיות והאלף מקור לשאר האותיות כענין הספירות כמבואר בשערים הקודמים. וסלקא א' רזא דכל אתוון כו' פי' א' עולה סוד יחוד כל האותיות, כאלו נאמר שהאותיות אינם אלא כ"א ויחודם ומציאותם העליון הוא הא' דהיינו קבוץ מקורם, וז"ש ברזא דאחד פי' הא' מעיד על עצמה שהיא המייחדת כל האותיות. וזהו פי' א' דהיינו אחד מיוחד. וז"ש למעלה ושריין לאתנהרא מרישא דנהורא קדמאה, ורישא דנהורא היינו הא' ומשם מאירות. והם מתחלקות ז' אותיות לחסד, וז' לגבורה, וז' לתפארת. וא' ג"כ בחסד בראש כלם מאירה לכלם קיבוץ כל מקורי האותיות כדפי'. ואין ספק שג' הם בחסד וג' בנצח ואחד במלכות מצד החסד, וכן ג' בגבורה וג' בהוד וא' במלכות מצד הגבורה, וכן ג' בת"ת וג' ביסוד וא' במלכות מצד הת"ת. וטעם ג' בכל ספירה וספירה מפני שבה ג' קוים סוד יניקתה מן החסד וסוד יניקתה מן הדין וסוד יניקתה מן הרחמים. ולכן הם גם כן במלכות בסוד ג' קוים הנזכר. ונמצא בזה כי הם ז' בחסד וז' בגבורה וז' בתפארת והכל ענין אחד. ונשלם פי' המאמר הזה, ומתוכו מתבאר פי' שם א"ל: