פרדס רמונים כ ה
<< · פרדס רמונים · כ · ה · >>
פרק חמישי: השם הד' הוא מתיחס אל החסד והוא א"ל. ורצוננו להעתיק הנה דברי ס' האורה בשער ז' בשם זה להורות שדבריו בזה ודאי דברי קבלה הוא. וז"ל כי שלש מאות ועשר מחנות של מדת הדין מתפשטות בעולם כלם יונקים מצד הדין הגדול מלאים עושר ונכסים להשכיר לכל אשר יהיה ראוי. ומלאים שכר טוב להשכיר לצדיקים. ועל זה נאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהב"י י"ש, שהם שלש מאות ועשר. וכל אלו המחנות מתפשטים בעולם לגמור הדין בחוטאים. מהם שוללים ומהם בוזזים מהם פוצעין מהם עוקרין מהם מנגעין ומהם מחליאים, והם הגומרים דין על כל בריה ובריה כפי מה שנפסק בב"ד של מעלה לא פחות ולא יותר. ולמעלה מאלו ממדת הדין וגבורה, יש מדת רחמים וחסד א"ל והוא מעשר של המחנות הנקראים י"ש. ואם יש צדיק בעולם שידע לכוין אל המדה הזאת הנקראת א"ל אז היא יוצאת ממקומה וכל י"ש מחנות בורחים ומתפזרין וכל העולם ברחמים ואין בכח הדין לפעול. ומטעם זה אומרים א"ל מלך יושב וכו' להשקיט כח הדין וכו'. עד כאן קצור דבריו. והנה נמצא הטעם שנקרא א"ל נגד שלשים ואחד מחנות של רחמים. ובזהר פ' תרומה (דף, קסו) מבואר שם כי ש"י מיני אורות הם שעליהם נאמר להנחיל אוהב"י י"ש. מאתים ושבע מהם בחסד והם כמנין או"ר, ומאה ושלשה הם בגבורה. ולשון המאמר ופירושו נבאר בשער ערכי הכנויים בערך אור. ואפשר היותו חולק על דברי ספר האורה. ואפשר דדא ודא איתנהו כי אין מספר לגדודיו. ולמה שפי' שהחסד זועם וגוער במחנות הגבורה, כן ביאר הרשב"י ע"ה בזהר פ' צו (דף, לא.) וז"ל א"ל בכל אתר נהירו דחכמתא עילאה הוא וקיימא בקיומיה כו'. ואלמלא דהאי אל אתער בעלמא לא יכיל עלמא למיקם שעתא חדא קמי דינין תקיפין דמתערין בעלמא בכל יומא. הה"ד אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם אלא באברהם, באתערותא דאברהם קיימי, וכד אתער אברהם בעלמא כל אינון דינין דמשתכחין בכל יומא ויומא דחי להו לבר ולא קיימין קמיה. הה"ד ואל זועם בכל יום, נזעם או זעום בכל יום לא כתיב אלא זועם. בכל יומא ויומא דדינא אשתכח דחי לון לבר וקיימא הוא ומבסם עלמא הה"ד יומם יצוה ה' חסדו, ואלמלא האי לא יכיל עלמא למיקם אפי' רגעא חדא. וע"ד כלא קיימין בגניניה דאברהם כו' עכ"ל. ומה שאמר א"ל בכל אתר נהירו דחכמתא פי' כי אפי' במקום שכתוב (ישעיה, ט) אל גבור, אין הפי' אל שהוא גבור, כי מאחר שא"ל הוא חסד אין גבורה וזעם בחסד שהוא אל. אבל הכונה אל שהוא חסד, וכן גבור שהוא מדה בפ"ע. וכן ביאר שם הרשב"י ע"ה בפירוש ואני קצרנו המאמר שלא להאריך. ועד"ז יובן מה שאנו אומרים בתפלת העמידה האל הגדול הגבור שאין הכונה אל שהוא גדול ואל שהוא גבור. אלא הכונה האל הגדול וכן גבור וחוזר לשון גבור על מאי דפתח אלקינו ואלקי אבותינו. ועתה יובן לשון שנמצא בזוהר (שם דל, עב) ומקומות רבים בתקונים (תקונאכב) כשהוא מבאר שם אל שהוא בחסד מכריח הענין ממאי דקאמר האל הגדול לראייה. ואם פי' הענין הוא האל הגדול וכן הוא אל גבור מאי קא מכריח מאל הגדול שהוא החסד הרי הוא ג"כ בגבורה שהרי אומר הגבור, אלא ודאי כדפי'. ונמצא לפ"ז נדחו דברי ר' משה שכתב שאל גבור בגבורה כמו שנכתוב בע"ה. ובפי' אמר הרשב"י ע"ה שם באל גבור שהם שתי מדות כדפי'. אמנם בשם אל ראוי שנבאר כי לא נקרא חסד אל אלא בסוד בחי' הראשונה המתנהיר ומקבל מחכמה. וז"ש אל נהירו דחכמתא, פי' בחינה הראשונה המאיר מחכמה. וכן פי' בפ' אחרי (דף סה, עב) וז"ל אל דא נהירו דחכמתא עילאה ואקרי חסד עכ"ל. עוד בפ' לך (דף, צד) ומאן חסד, חס"ד א"ל דאתי ונפיק מחכמה כו', אל נהירו דחכמתא כו'. [הוא מבואר. ועתה ממילא משמע שא"א שיקרא אל גבור הגבורה. עם היות שבמקומות אחרים נקרא החסד בשם הדין והדין בשם הרחמים, בשם אל לא יתייחס דין כלל. כי החסד נקרא אל בסוד הבחינה המתדבקת בחכמה כדפי', ובבחינה הזאת לא שייך אלא חסד גמור. וז"ש במאמר הנ"ל אל נהירו דחכמתא עילאה. ולמה קראה עילאה וכי לא ידענו שהיא חכמה העליונה. אלא לרמוז שבבחינה המתדבקה בחכמה לא שייך דין מפני שהחכמה היא עליונה והיא א' מהג' עליונות שאין שם שפיטת הדין כלל כדפי' בשער מהות וההנהגה פ"ח ט' י"ו בס"ד. ובשם זה כתב ר' משה בספר השם וז"ל השם הזה הוא סמוך לכנויים רבים ותארים רבים לפי שכוונתי בספר הזה לעורר לבנו. השם הזה נקרא אל עליון והוא לכתר וגם לחכמה ולבינה שהם עליונים. ויקרא אל מלך יושב והוא רומז לבינה שהוא מלך הבנין כלו. ולכן אנו אומרים בתפילתינו בעת בקשת סליחות ורחמים אל מלך יושב על כסא רחמים ופי' שיושב על הת"ת שהוא מדת רחמים, ומתנהג בחסידות שמטה כלפי חסד אע"פ שאין אנו ראוין לרחמים. וכשפועל במדת החסד יקרא אל גדול, במדת הגבורה יקרא אל גבור, וכשפועל נוראות יקרא אל נורא, ויקרא אל עולם שהוא בעל המדות הקרויות עולם. ואל רומז ליסוד ולמלכות כאשר יתבאר. וכשהוא אומר אל סתם הוא רומז למדה זו פי' תקיף, כמו (יחזקאל יז, יג) ואת אילי הארץ לקח. ואמר הכתוב (תהלים כב, כ) אילותי לעזרתי חושה. והוא תקיף בחסדיו ומגביר חסדיו על הדין והפורעניות והוא תקיף ומושל על גובה מדת הדין ותוקף ומאריך אפו ומרחם. ונקרא אל עליון שהוא עליון על כל הבנין בחסדיו וברחמיו והבינה נקרא עליון, ואמר הכתוב (בראשית יד, יט) ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ ופי' ברוך אברם אל החסד לאל עליון הגומל חסדים טובים הגדולים וקונה שמים וארץ ת"ת ומלכות. אל גדול במחילה וסליחה מצד גודל חסדיו עכ"ל. והנה החכם לפי שראה פעמים אל גבור ופעמים אל עולם וכן אל מלך וכו' הוקשה לו להיות הכנויים האלה בחסד, ואמר כי מלת אל כשהוא בכנויים הוא רומז פעמים הרבה אל הבינה. ודבריו תמוהים. ואין דוחקיו דוחקים כלל לשבסבת זה יהפך לנו את המקראות. אלא נאמר כי החסד הוא הנקרא אל בכל מקום הן לבדו הן כשיתחבר אל כנויים אחרים, כענין אל גבור שאין הכונה אל שהוא גבור אלא הענין כדפי' למעלה בשם הזוהר. ודע כי באל שד"י (כתב, בזוהר) פ' וארא שהוא במלכות. ונק' שד"י פי' שמספיק לעולם די ספוקם. וכ"ז בכח החסד המזדווג אל המלכות להשפיעה ובהיות החסד נזקק אל המלכות צודק לשון אל זועם בפשוט כי כן ביאורו סתם. עוד אפשר לבאר הפסוקים והכנויים על דרך אחרת, כי חסד ממש נקרא אל גבור בהיות כח הגבורה [מז] גובר וכובש אל החסד ומכריע כף חובה לכף זכות. או לפעמים יהיה דין והדין ההוא סבת הרחמים כמו מכות מצרים שהיו דין למצרים ורחמים לישראל, ואז אל גבור יקרא אל מצד א' וגבור מצד א'. ויקרא אל עולם בהיותו נכנס בבינה ירצה אל מעולם העליון. ואל מלך יושב, בזוהר פי' כי אל מלך יושב וכו' הכוונה אל הבינה שהיא יושבת ושוכנת על כסא רחמים, ומשם ראיה כי להיות פעולתה ברחמים וכוחה ייוחס אליה שם החסד מפני התחברות החסד. ושאר בחי' שם א"ל המתלוה אל זולתו מהכנויים והשמות יתבאר בשער ערכי הכנויים בס"ד: