פרדס רמונים כ ד
<< · פרדס רמונים · כ · ד · >>
פרק רביעי: השם הג' המתייחס אל הבינה הוא יהו"ה בנקודה אלהים. ויש מי שפי' הטעם לשם זה ונקודתו מפני כי מהבינה נאצלו ד"ו פרצופין ת"ת ומלכות והת"ת נקרא יהו"ה ומלכות נקרא אלהים ולהורות על אצילות שניהם נכתב בזה ונקרא בזה. אבל בזהר במקומות רבים נמצא בו פי' אחר וז"ל (ויקרא, די) תניינא יהו"ה דאקרי אלהים. בגין דההוא נהר רחמי ובגין דדינין מתערין מינה אתוון דרחמי כתיב ונקוד אלהים. ופירושו מבואר כי עיקרה רחמים אבל עכ"ז ממנה מתערין דיני הגבורה כמבואר בשער מהות וההנהגה פ"ח ט' בס"ד. ומפני כך נכתב יהו"ה שהוא שם הרחמים, ומפני שע"י השפעתה דינין מתערין נקרא בנקודת אלהים בגבורה. ואצלינו ב' הפירושים האלה אינם חולקים והכל ענין א'. כי ידוע שהמלכות שהיא נקבה ועיקרה דין ונטייתה אל הדין, והת"ת זכר עיקרו רחמים ונטייתו אל צד הרחמים. ודין ורחמים היינו ממש זכר ונקבה והיינו ימין ושמאל. וכאשר נבא לדקדק בענין שם בן ד' נמצא לו בתורה שני נקודות ושני כנויים. הא' נקודת צבאות וכינויו אדני [וכ"ה נקודתו כנקו' אדני] ועם היות שנוסף בשם אדני פתח עם השבא כבר תרצנוה בפ"ק. והב' הוא נקודת אלהים וכן הוא כנוייו. ובתקונים אמר חרבא בנרתקא דיליה. כי יהו"ה הוא חרבא כדפי' בתקונים (תקונאכא) י' רישא דחרבא, ה"ה תרין פיפיות דחרבא, ו' גופא דחרבא, אלהים נרתיקא דחרבא [מו]. ומה שיש לדקדק הוא כי בהיות נרתק שלו בבינה שהוא אלקים אז הוא דין ובהיות נרתק שלו במלכות אז הוא רחמים כדמסיק שם, וזה ודאי תימה דאיפכא מסתברא. וכן יש להקשות עוד כי ראינו הרשב"י ע"ה מייחס אל המדה הזאת ברוב המקומות שם אהי"ה ולא שם יהו"ה בנקודת אלהים, ובמ"א נראה להיפך. ונראה לתרץ כי ענין זה יובן כי בהיות ששם יהו"ה מתייחד עם המלכות בסוד (חבקוק, ב) וה' בהיכל קדשו הס. אז ודאי הוא רחמים גמורים ונקודתו ונקודת היכלו הכל ענין א'. ויורה על קבלתו מן הגבורה ומן הגדולה בסוד החיבוק שפי' בשער מהות והנהגה (פכא,) ואח"כ יורה על השפעתו. וזהו שב"א מצד הגבורה, וקמ"ץ מצד החסד, וחול"ם היינו השפעתו סוד היחוד הגמור. ומפני שיחוד זה הוא ע"י נצח והוד כי שם יחוד הת"ת והמלכות כמבואר בשער הנזכר לכן נקודותו ג"כ בסוד צבאו"ת להורות על יחוד א' וקשר א' ואז היא רחמים גמורים. אבל כאשר הוא מסתלק אל הבינה בסוד הו"י המבואר בערכי הכנויים ע"ש ואז הדין נפעל והעולם חרב והדין הווה, אז נרתיקו המלכות הנקרא אלהים בסוד הדין החזק הנשפע אליה לנקום נקם, ולכן אינו בסוד היחוד אלא בסוד ההסתלקות, ומפני הסתלקותו אל הבינה בסוד הו"י כדפי' יתייחס השם אהיה אל הבינה להורות על הת"ת המסתלק ומתלבש בסוד ההיכל הזה ומתלהב בסוד הדין. ובנקוד שם יהו"ה מצאנו לא' מן החסידים המדברים ע"פ מגיד פי' בשם כי נקודו הוא שב"א סגו"ל חול"ם חירק. והטעם כי השב"א כבר נודע שהוא סוד הדין כאשר נבאר בשער הנקוד, והיו"ד הוא סוד כתר חכמה. ומטעם כי ע"י רחמי שניהם יכנע הדין לכן היו"ד בשב"א וסגו"ל לרמוז אל ג' ראשונות בסוד הרחמים. והה"א שהיא הבינה בחול"ם לרמוז אל יניקתה מהמקור העליון שהוא הכתר. והוא"ו בחירק אעפ"י שהוא דין רמז אל השפעת השפע למטה על פי הדין בסוד הוא"ו. ע"כ דבריו, ואם אינו לשונו ממש מפני אהבת הקיצור. ומה שנמצא בזהר על כיוצא בזה כי הטעם שהה"א אחרונה אין לה נקודה מפני שאין לה פעולה ידועה אלא הכל לפי קבלתה כן תשתנה פעולתה, ונמצא זה טעם יפה אל רוב ההויות שאין להם נקודה בה' אחרונה כלל. ובענין היות הקריאה בשם אלהים והכתיבה בשם בן ד' ולא בהיפוך. בזולת שנתבאר מתוך דבריו שהוא חרבא בנרתקא ומעולם לא ראינו נרתקא בתוך חרבא. עכ"ז להרשב"י ע"ה טעם נכבד מאד נתבאר בשער מהות והנהגה בפ"ח ט' כי שם הארכנו בפי' שם זה בס"ד כי שם נפל לגורלינו: