פרדס רמונים כז א

שער האותיות הוא שער כ"ו:

הנרצה בשער הזה הוא לבאר רמז האותיות, הם כ"ב חפצים, ותלייתם בשרשים העליונים כפי הנדרש בדברי המפרשים ובפרט דברי הרשב"י ע"ה כי הם יעלו מעלה מעלה והטעם לזה להיות כי הם מבוא אל החכמה הואת כאשר יתבאר בעה"ו:

פרק ראשון:

קודם שנכנס בביאור כל אות ואות כפי אשר יחננו קוננו רצוננו להקדים הקדמה יפה אל ענין האותיות:

רבים חשבו היות האותיות האלו הסכמיות ר"ל הסכימו החכמים לעשות סימניות מוצאות הדיבור כיצד הסכימו שתהיה התנועה הנחלקת בשפתים שהם בומף נהגות בצורת הב' ובצורת הוא"ו ובצורת המ"ם ובצורת הפ"א וכן לשאר התנועות שהסכימו. וכן שאר לשונות הגוים יש להם סמניות לכל הנרצה אליהם וכמו שעשו בעלי המספר שהמציאו להם י' סימנים שבהם כללו כל המספר לפי התחלפות המעלות וכפי שיעור רבויים כמפורסם לבעלי המספר. ונמצא לפי זה כי אין בין אותיות אלה לשאר סימני הגוים ללשונם בארצותם לגוייהם. אלא שאלו הם הסכמיות אל האומה הישראל בעצת משה מפי רוח נבואיי ואלו הם הסכמת שכל הסכל שהמציא להם כך ויעלה לפי זאת ההסכמה שאין עיקר בכתב הנרשם ההוא אלא גלוי כוונת המדבר. כמו החכם הרופא הכותב חכמתו בספר הרפואה שאין הכוונה שיהיה הספר ההוא רפואה כלל אבל כוונתו בספרו לגלות דעתו או הנרצה אליו בענין הרפואה וכאשר יבין האדם עיקר החכמה הכתובה בספר לא ישאר בספר ההוא תועלת כלל. וכיוצא בזה אמר החוקר לתלמידיו בני אל תבטחו בעורות הנבלות המתות. ולפי זה יהיה הדין שאם ילמוד האדם בספר ההוא שנים אין מספר אם לא יבין למוד החכמה לא יועילנו דבר ולא ישלים נפש בלימודו כלל אחר שאינו מבין דרושי החכמה אלא אדרבא אבד זמנו במה שיזיקוהו ולא יועילהו. כי יזיקהו אבוד זמנו ואפיסת כוחתיו ולא יועילהו כיון שלא למד ממנו שום לימוד וכן דעתם בענייני התורה שהכוונה גלוי הפנימיות וההנהגה אל שלימות הנפש ומי שלא ידע ענייני דרושיה לא יגיענו תועלת בלימודה ח"ו. וזהו מן הנמנע כי וודאי דברי תורה הם משיבת נפש וראיה ממה שחוייבנו בהשלמת התורה שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון וזה מורה על שלימות התורה ושיש לה פנימית והעלם ורוחניות וחיות.

וכן פירש ר' שמעון בפרשת בעלותך (דף, קנב) וז"ל: רבי שמעון אמר, ווי לההוא בר נש דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומילין דהדיוטא. דא הכי אפילו בזמנא דא אנן יכלין למעבד אורייתא במלין דהדיוטא ושבחא יתיר מכלהו. אי לאחזאה מילי דעלמא אפי' אינון קפסירי דעלמא אית בינייהו מלין עלאין יתיר. אי הכי נזיל אבתרייהו ונעביד מנייהו אורייתא כה"ג. אלא כל מלין דאורייתא מילן עילאין אינון ורזין עילאין. תא חזי עלמא עלאה ועלמא תתאה בחד מתקלא אתקלו. ישראל לתתא מלאכי עלאי לעילא. מלאכי עילאי כתיב בהו (תהלים, קד) עושה מלאכיו רוחות. (האי באתר, עלאה). בשעתא דנחתין לתתא מתלבשי בלבושא דהאי עלמא, ואי לא כו' לא יכלין למיקם בהאי עלמא ולא סביל להון עלמא. ואי במלאכין כך אורייתא דברא להון וברא עלמין כלהו וקיימין בגינה עאכ"ו כיון דנחתת להאי עלמא אי לאו דמתלבשא בהני לבושין דהאי עלמא לא יכיל עלמא למסבל. וע"ד האי סיפור דאורייתא לבושא דאורייתא איהו. מאן דחשיב דההוא לבושא איהו אורייתא ממש ולא מלה אחרא תפח רוחיה ולא יהא ליה חולקא בעלמא דאתי. בגין כך אמר דוד (שם, קיט) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, מה דתחות לבושא דאורייתא. ת"ח אית לבושא דאתחזי לכולא ואינון טפשין כד חמאן לבר נש בלבושא דאתחזי לון שפירא לא מסתכלין יתיר. חשיבו דההוא לבושא גופא חשיבותא דגופא נשמתא. כהאי גוונא אורייתא אית לה גופא ומלין דאורייתא דאיקרון גופי תורה האי גופא מתלבשא בלבושא דאינון סיפורין דהאי עלמא. טפשין דעלמא לא מסתכלין אלא בההוא לבושא דאיהו סיפור דאורייתא כו'. ודידעי יתיר לא מסתכלין בלבושא אלא בגופא דאיהו תחות ההוא לבושא. חכימין עבדוי דמלכא עלאה אינון דקיימי בטורא דסיני לא מסתכלין אלא בההוא נשמתא דאיהו עיקרא דכולא, אורייתא ממש. ולעלמא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא דנשמתא דאורייתא. ת"ח הכי נמי לעילא אית לבושא וגופא ונשמתא ונשמתא לנשמתא. שמייא וחיליהון אינון לבושא וכנסת ישראל דא גופא דמקבלא לנשמתא כו'. נשמתא דאמרן דא תפארת ישראל דאיהי אורייתא ממש. ונשמתא לנשמתא דא איהו עתיקא קדישא וכלא אחיד דא בדא. ווי לאינון חייבי עלמא דאמרין דהא אורייתא לאו איהי אלא סיפור בעלמא ואינון מסתכלין בלבושא ולא יתיר. זכאין אינון צדיקייא דאינון מסתכלין באורייתא כדקא יאות. חמרא לא יתיב אלא בקנקן כך אורייתא לא יתבא אלא בלבושא דא. וע"ד אורייתא לא בעי לאסתכלא אלא במה דאית תחות לבושא וע"ד כל אילין מילין וכל אינון ספורין לבושין אינון עכ"ל.

והנה מתוך המאמר הזה נראה בפי' כי חלוקת התורה הם ד' ותחת כל א' מאלו הד' אלף אלפי אלפים בחינות:

החלוקה הראשונה היא שמכנה אותה בשם לבוש עליון שהוא ספור דברים שנתגשמה כדי שתובן אלינו. והלומד בתורה לדעת כמי שלומד בס' הזכרונות זה ודאי לא יועיל בלימוד ולא יגיעהו ממנו תועלת והלואי שלא יפסיד אבל כאשר יבא האדם ללמוד בתורה צריך שיהיה כוונתו שהוא לומד הענין ההוא במה שהם דברים אלהיים שנעלם ממנו עוצם פנימיותם ובדבר הזה ייטב הבל תורה היוצא מפיו לפני הקב"ה משור פר. ועם היות שהוא לא ישכיל בה כי אם פשטיות הסיפור. ואין צריך לומר זה אלא אפי' מי שלא יבין כלל מפני שאינו בקי בלשון בביאורו אלא הוא מתעסק במקרא לבד גם לו יש שכר טוב בעמלו. ועל אלו וכיוצא בהן נאמר (תהלים, א) ובתורתו יהגה יומם ולילה ודרשו חז"ל (עז דף, ט) ובתורה לא נאמר אלא ובתורתו. פי' כפי שיעור ידיעתו כי גם מי שלא ידע לחבר התיבות גם הוא אם יעסוק בו יומם ולילה שכרו אתו ופעולתו לפניו. ובתנאי שיוסיף לעולם דאי לא תימא הכי הא אמרו חז"ל במתניתין (אבות, פא) ודלא מוסיף יסיף ודלא יליף וכו'.

והחלוקה השנית היא אותם העוסקים בהשכלת הפשט רצה לומר הדינים והמדרשים ופי' המצות ופי' הפוסקים כמו שתא סדרי משנה בתשובתם ושימושם שכינו אותו בלשון תלמוד ושימוש תלמידי חכמים, וכן מדרשי אגדה לרבותינו ז"ל בפשטיות. כי הם משמחי לב מאירי עינים יזכנו בוראנו להיות חלקנו בהם וגורלנו עמהם כי הם מעמידי העולם והאריכות בענין לא יספיק הכתיבה. והחלוקה הזאת כינה הרשב"י עליו השלום בשם גופא. ואל זה כוונו מארי מתניתין באמרם (שם, פג) קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות.

החלוקה השלישית היא אותם העוסקים בקבלה הנעימה כמו הסודות הנדרשים בזוהר שיכנס בהם האדם ועל ידו יוסיף עוד כהם וכהם כי מקום הניחו לנו. ובתנאי שיתמיד המעיין העסק בדרושי הספר הזה כי ילך לבטח דרכו והם נשמה ופנימיות ודאי לכל התורה. כי כל המדרשים והמשניות וכל הדינין וכל מעשה המצות יש להם פנימיות וסוד נעים.

החלוקה הרביעית היא רוחניות האותיות ומציאותם וחיבורם אלו באלו והתייחסם כי מי שירד לעומק הענין הזה יוכל לברוא עולמות וזה נקרא נשמה לנשמה שהוא תלוי בבינה שהיא נקרא העולם הבא וזו היא השמחה שנקווה אחר התחייה.

ותחת כל חלוקה מד' חלוקות האלה יש כמה וכמה בחי' שאדם יכול לשפוט מעצמו.

ונמצא לפ"ז ענין התורה הוא עצם הספירות כדמפרש בגוף שהיא מלכות ונשמה שהיא תפארת ונשמה לנשמה היא הבינה ונמצאת התורה עצמה לבוש אל עצם האלוה כמו שהספירות הם לבוש אל עצם השרש המתפשט כנדרש בשערים הקודמים ולסבה זו עסק התורה עולה על הכל כנודע בזולת טעמים אחרים.

והנה אל ג' חלוקים הקודמים כינה הרשב"י ע"ה בשם מארי מקרא מארי משנה מארי קבלה. החלוקה הראשונה היא נקרא מארי מקרא, והחלוקה הב' נקרא מארי משנה, והחלוקה הג' נק' מארי קבלה. והחלוקה הרביעית אינה נמצא כמעט, ולכן לא באה בשם. ותחתיה תעמוד השמות ופעולתם וצרופם מתוך הפסוקים בהשתתף אליהם ידיעתם יניקתם וסדרם במרכבה העליונה מה שאינו נמצא כמעט. ובספר ברית מנוחה נתעסק בענין זה קצת. ומבוא אליה הם ג' שערים אלה אשר נבאר זה אחר זה. והם שער האותיות, ושער הנקודות, ושער הטעמים. כאשר יתבאר בעה"ו: