פרדס רמונים כז ב

פרק שני:

קודם שנכנס בביאור האותיות רצוננו להקדים הקדמה אחת שבה היה פתיחת דבורינו בשער זה בפרק הקודם. והיא שאין אותיות התורה הסכמיות אמנם הם רוחניות מתייחסות בצורתם אל פנימיות נשמתם. וזהו שדקדקו רז"ל בביאור מציאות צורת האותיות וקוציהם ותגיהם וזיוניהם, לפי שהם רומזים אל רוחניות ידוע אל הספירות עליונות וכל אות ואות יש להם צורה רוחניות ומאור נכבד אצול מעצם הספי' משתלשל ממדרגה למדרגה כדרך השתלשלות הספירות.

והנה האות היכל ומכון לרוחניות ההוא. ובהיות האדם מזכיר ומניע אות מהאותיות בהכרח יתעורר הרוחניות ההוא והבל הפה ממנו יתהוו צורות קדושות יתעלו ויתקשרו בשרשם שהם שרש האצילות. ולא זה בלבד אלא גם במציאותם רצה לומר בכתיבתם להם רוחניות שורה על האותיות ההם. וזה טעם קדושת ספר תורה. וזהו טעם מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים, מפני שהרוחניות מעמיד הגשם הזך ההוא. וזה טעם בענין שבירת הלוחות שפירשו רז"ל שפרחו האותיות. וז"ל במדרש נסתכל בלוחות וראה הכתב שבהם שפרח וכבדו על ידי משה ונפלו מידיו ונשתברו עכ"ל.

עוד בירושלמי (תעניות, פד) פי' הענין רבי עזריה בשם ר"י הלוחות משאן מ' סאה והכתב היה סובלן כיון שפרח הכתב כבדו ע"י של משה ונפלו ונשתברו. כך כל דבר שהקדוש ברוך הוא מסלק שכינתו ממנו שוב אינו מתקיים. ובמדרש (רבה במדבר, פב) ודגלו עלי אהבה [בראשונה כל מי שמראה איקונין של מלך באצבע היה נהרג והתינוקות הולכים אל בית הספר ומורים את האזכרה באצבע אמר הקב"ה ודגלו עלי אהבה א"ת ודגלו] אלא וגודלו עכ"ל. הורה כל זה על רוחניות האותיות. וזה טעם לענין ס"ת שנשרף ח"ו שאחז"ל (מק, דכו) שקורע שתי קריעות והכריחו כן מפסוק אחרי שרוף המלך את המגלה ואת הדברים דקורע חדא אגויל וחדא אכתב דהיינו רוחניות האותיות. וכאלה רבות מורות על ענין רוחניות האותיות אפילו בכתיבתן לבד, כ"ש בקריאתן, כ"ש בכוונתן.

והענין האותיות הנכתבות הם גוף והיכל לאותיות הקבועות בפה. המשל בזה האותיות הנכתבות הם גשמיות והנקראות על פה הם רוחניות. וזהו טעם תורה שבכתב ותורה שבעל פה כי תורה שבכתב רוחניות במקום גבוה וצריך תיק להתלבש אורה באותיות גשמיות אבל תורה שבעל פה היא עצמה תיק ואינה צריכה אל לבוש התיק כלל.

והנה האותיות הנכתבות הם גוף והיכל אל הנזכר בפה. ואותם הנזכ' בפה הם גשמיות בערך המחשביות שהם בלב. ואותם שהם בלב הם האצילות ידועות בלב משכילי עם בני ישראל. והנה הענין בזה הוא בערך האותיות פשוטות כל אחד ואחד לבדה. אמנם כאשר יתחברו האותיות ויתקבצו ויעשה מהם תיבות לפי שיעור התיבה במספר אותיותיה כן שיעור רוחניותה. המשל בזה מ' לבדה היא בינה וי' לבדה היא חכמה, וכל אחד לבדה יורה על ענין רוחניות וכח אצול משתי המדות האלה, וכאשר יורכבו יתהוו מהם רוחניות היותר חשוב ולא שנכללו הב' כחות הקודמים בתיבת מי ואין שם אלא רוחניות מ"י, אלא הוא שרש ורוכב על ב' כחות אצולים שהם מ' בפני עצמה וי' בפני עצמה והיינו מ"י. אחר כך רוכב עליה רוחניות כולל אותם והוא מ"י שמורה על בינה המתעלמת בחכמה בסוד הבחינות. והנה לא מפני זה חסר כח הבינה ממקומה וגם לא חסר כח החכמה. אמנם בין שתיהם יתהווה מציאות יפה מובחר מכל אות לבדו והוא מ"י. והמשל בזה אל שני ענפים מתפשטים מן השרש כי לא מפני ההתפשטות חסר השרש כח שתיהם חס ושלום, והיינו מ"י שורש ליו"ד בפני עצמה ולמ' בפני עצמה עם היות שאינו שרש בעצם אלא אדרבא מ' וי' הם שני ענפים אל ענף אחר גדול. וכן הדין אל מלה מורכבת משלשה אותיות כמו אמת שודאי א' בפני עצמה היא בכתר והמ' בבינה ות' במלכות והם ענפים דקים. וכאשר יתחברו שלשתן יעשה ענף גבוה אמ"ת שירמוז בתפארת. ולא נאמר מפני זה שירדו הא' והמ' ממעלתם שעד הנה היו בכתר ובינה ועתה הם בתפארת. כי עתה הם מתקרבים אל השרש והעיקר. וא' אפשר שהיא כתר שבתפארת או כתר שבמלכות, וכן במ' כי כל אחת כלולה מי' וי' מי'. ויש חילוק בין הענפים הרחוקים מן השרש ואף אם הם רומזים במקום גבוה, או לענפים הקרובים אל השרש ואף אם ירמזו במקום נמוך. ומענין זה נקיש אל תיבה בת ארבע ובת חמש וכיוצא בהן והיינו טעם הצירוף שכל עוד שיתרבו האותיות יתרבה הצרוף והכחות כאשר נבא בשער הצרוף בסייעתא דשמייא. והנה בהזכרת האדם התיבה ההיא הרומזת באותיות בסבת תנועת הכחות ההם והכאתם זה בזה על ידי פטיש הנשמה. בזולת שיתעוררו הם בשרשם העליון לפעול הפעולה ההיא. עוד יתהווה ממנה מהבל פיו רוחניות ומציאות יהי' כמו מלאך שיעלה ויתקשר בשורשו שימהר להפעיל פעולתו בזריזות ומהירות וזהו סוד הזכרת השמות וכוונת התפלה. ואחר קביעות הקדמה זו בלב המעין.

עוד זאת צריך אליו כי עם היות שיהיו האותיות שוות בצורתם ותנועתם לא ישתוו ברוחניותם ובאצילותם. וכן התיבות עם היותם תיבות שוות וכבר בארנו זה בשער בן ד'. וראייה משם בן ארבע שבי"ג מדות יהו"ה יהו"ה אל רחום וכו' ופי' הרשב"י ע"ה באדרא כי הראשון רומז בכתר עליון והב' במלכות עם היות האותיות שוות. והטעם כי העיקר הוא רוחניות ואצילות ונשמות התיבה או השם. וכן הענין באהי"ה שלשה פעמים וכל אחד מורה בענין בפני עצמו כדפי' הרשב"י ע"ה והעתקנוהו בשער השמות פ"ב.

וענין חלוקם עם היותם שוות גורם לפי סדר התיבות אם הוא שנית או ראשונה. וכן באותיות אם היא שנית בתיבה או ראשונה, כגון שני ההין שבשם. וכן לפי האות הסמוכה אליה. ופי' עניינים אלו קבל משה מפני הגבורה. וזהו שנתעכב משה רבינו ע"ה בהר ארבעים יום וארבעים לילה בלוחות שניות, הוא בלימוד הסודות, יותר ויותר ממה שלמד בפעם הראשון. כי ענין סודות תורתינו הקדושה לא יכילם רעיון ומחשבה. וזה וכדומה לו הוא החלוקה הד' שאמרנו בפ"א שאנו עתידין להשיג בזמן תחיית המתים. וקרוב לזה לעוה"ב שהצדיקים בגן עדן יושבים ועוסקים בלימוד הסודות וזהו שמחתם כשמתחדש ביניהם חדושי תורה וסודותיה.

ונחזור לענייננו כי האותיות הם היכלות וטירות לרוחניות והם כלים שואבים האצילות כדרך הגוף שהוא שואב הנשמה בתוכו. ולפ"ז נמצא כי אף על פי שלא ידע האדם כי אם קריאת התורה ר"ל הפסוק לבד בהכרח יקבל שכר על הקריאה ההיא ויהיה שכרו מרובה. ואין לומר שמפני כך יהיה שכר קריאת תורה שבכתב מרובה משכר קריאת תורה שבעל פה כי זה אינו דבר כי הקורא בתורה הוא כמו שקורא הכל בלי הבנה. וקריאת המלות העיקר צריך שיכוין בנשמתם ובמקורם וברוחניותם שהם פירושם. ואם בלא זה יתעסק בתורה הוא כמו מי שקורא בגוף בלא נשמה לזה צריך בהכרח שיתעסק בתורה שבעל פה שהוא פירוש התורה והיא נשמת התורה רצה לומר מגלה רוחניותיה שהוא פירושיה וסודותיה.

וכן כתב הרשב"י עליו השלום (בזהר תרומה, קעו) וז"ל מאן צניעותא דספרא. אמר רבי שמעון חמשא פרקין אינון דכלילן בהיכל רב ומליין כל ארעא. אמר רבי יהודא אי כלילן הני מכלהו עדיפי. אמר רבי שמעון הכי הוא למאן דעאל ונפק ולמאן דלא עאל ונפק לאו הכי. מתלא לבר נש דהוה דיוריה ביני טינרין ולא ידע בדיורי דמתא זרע חטין ואכל חיטין בגופייהו יומא חד עאל למתא אקריבו ליה נהמא טבא. אמר ההוא בר נש דנא למה. אמרו ליה נהמא הוא למיכל כו'. אמר וממה אתעביד דא. אמרו מחיטין. לבתר אקריבו ליה גריצן דלישא במשחא. טעם מינייהו אמר ואילין ממה אתעבידו. אמרו מחיטין. לבתר אקריבו קדמוהי טריקי מלכין דלישין בדובשא ומשחא. אמר ואלין ממה אתעבידו. אמרו מחיטין. אמר אנא מארי כל אילין דאנא אכיל עקרא דכל אלין דאיהו הטה. ובגין ההוא דעתא מעדוני מלכא לא ידע ואתאבידו מניה. כך מאן דנקיט כללא ולא ידע בכלהו עדונין דמהניין דנפקין מההוא כללא עכ"ל.

והנה רבי שמעון התחיל לשבח ספרא דצניעותא שהם חמש פרקים ובהם כלל כל חכמת הקבלה. ולכן אמר רבי יהודא שא"כ נמצא שאין אדם צריך אלא לימוד הספר ההוא לבד. והשיבו ר"ש שכן הוא למי שנכנס באדרא ויצא. ואמר ויצא לפי שנכנסו עשר ולא יצאו אלא שבעה כי ג' נסתלקו כמו שכתוב באדרא בסופה. אבל מי שלא נכנס ולא ידע ההקדמות שנגלו שם לא יוכל להנות מסודות הספר ההוא הנעלם. והמשיל משל אל הבן כפר וכו' וכן ודאי ישיגהו מי שילמוד בתורה שבכתב ויאמר שבו כלול הכל כי ישאר ריקן מכל, כמקרה הבן כפר גם הוא יקרהו. ולכן עיקר השלימות בהשכלת תורה שבכתב היינו התורה שבעל פה כמו שנתבאר. ואחר שבארנו ענין האותיות במציאות רוחניותם נבא לייחסם בכלל אל השרשים ואח"כ נייחס אותם בפרט בעה"ו: