פרדס רמונים כד יג

פרק שלשה עשר: אחר שבפרק הקודם בארנו ענין חנוך, נבא לבאר בפ' זה ענין אליהו. ונאמר כי כמקרה חנוך כן מקרה אליהו עם היות מעלה לאחד על חבירו, כי בזה לא ניכנס עתה בחקירתו עד סוף השער בעה"ו. והנה הענין אליהו הוא כי הוא גשמי כשאר בני אדם ומפני שזכה בג"ע אל המעלה ההיא שלא נטה אחר הקליפה ומרוב אדיקתו ושלימות נפשו זכה גופו שיהיה נהפך ללפידי אש ולא ממש כחנוך כי חנוך הוא ממש נהפך ללפיד אש אבל אליהו גוף אחר נזדמן לו. וז"ל הרשב"י ע"ה בפ' ויקהל (דף, קצז.) ד"א מי עלה שמים וירד (משלי, ל). דא אליהו דכתיב ביה ויעל אליהו בסערה השמים. וכי היך יכול אליהו לסלקא לשמים, והא כלהו שמים לא יכלין למסבל אפי' גרעינא כחרדלא מגופא דהאי עלמא ואת אמרת ויעל אליהו בסערה השמים. אלא כד"א וירד ה' על הר סיני, וכתיב ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר. וכי קב"ה דהוה בטורא דסיני דכתיב ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר, היאך יכיל משה לסלקא לגביה. אלא משה כתיב ביה ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר, דעאל בגו עננא כמאן דאתלבש בלבושא. הכי נמי אתלבש בעננא ועאל בגוויה, ובעננא אתקריב לגבי אשא ויכיל למקרב. אוף הכי אליהו דכתיב ויעל אליהו בסערה השמים, דעאל בההוא סערה ואתלביש בההוא סערה וסליק לעילא. ורזא אשכחנא בספרא דאדם קדמאה, דאמר באינון תולדת דעלמא רוחא חדא יהא דייחות לעלמא בארעא ויתלבש בגופא ואליהו שמיה. ובההוא גופא יסתלק ואשתליל מגופיה וישתאר בסערה, וגופא דנהורא אחרא יזדמן ליה למהוי גו מלאכין. וכד יחות יתלבש בההוא גופא דאשתאר בההוא עלמא, ובההוא גופא יתחזי לתתא, ובגופא אחרא יתחזי לעילא ודא איהו רזא דמי עלה שמים וירד. לא הוה ב"נ דסליק לשמיא רוחא דיליה ונחית לבתר לתתא, בר אליהו דאיהו סליק לעילא ונחית לתתא עכ"ל. ומתוכו יתבאר שיש לו נשמה כשאר אנשים מבני ישראל הצדיקים. ומפני זכותו זכה לב' מעלות. ראשונה להתלבש בלבוש המלאך ההוא והיותו משרת עליון. עם היות נשמתו קשורה במקום שאר הנשמות. והרוח לבד הוא המתלבש כדמוכח מתוך לשון המאמר שלא הזכיר אלא רוח כנראה היות הנשמה מתעלה במעלת הנשמות. ועתה ראוי שנשאל למה לא השיגו המעלה הזאת אברהם יצחק ויעקב ומשה שהם גדולים מאליהו, כמ"ש הזהר פ' ויצא בענין הבאר שלא עלה לקראת אליהו כשברח, ותירץ מלאכא הוא וכו' כמו שהעתקנו בפרק הקודם. ונאמר שאם היה להם כך היו חסרים ממעלותם לפי שהאבות מעלותם היא שהם מרכבה אל עצם הספירות על הדרך שפי' בשער הכנויים פ"ג וא"כ אם היו מתלבשים במעלות איזה מלאך ממעלת המלאכים שיהיה הנה ירדו ממעלותם כי בחייהם היו צנורות אל השפע הנשפע מהשכינה ממש ע"י הספירות וכל עצם השפע היה נשפע ע"י אפי' לעליונים כענין ויעל אלקים מעל אברהם (בראשית, יז). והיא מעלה מובחרת ממעלת מטטרון ראש השרים שהרי בפי' פי' בזוהר ובתיקונים כי כשאין צדיק בעה"ז אז השכינה מתלבשת במטטרון כמ"ש בשער אבי"ע בפ"ד בס"ד. ואם כן נמצאו שמעלת הצדיקים בהיותם מרכבה היא גדולה ממעלת המלאכים ולכן אם יעלו בחייהם למעלת המלאכים נמצאו אובדים מעלותם. וא"ת כי אחר מיתתם אין לגופם מעלה כלל בענין המרכב', וא"כ היה ראוי שיעלה גופם למעלת המלאכים. זה אינו קושיא כלל. כי אפי' אחרי מיתתם בקבורתם הם במעלתם. וראייה מדוד הע"ה שמלך בחברון ז' שנים, ופי' בזוהר (וארא דף, לא.) הטעם כי נתחבר דוד כדי שתכון מלכותו במדת מלכות עם האבות שהם בחברון. נמצא שאפי' אחר מיתתם במעלתם הם עומדים. אבל אליהו וחנוך אינם במעלת המרכבה ממש כי מעולם לא עלו אלא במדרגת המעלה הזאת הנז' בלבד וזהו שתירץ [הזהר לעיל] אלא אליהו מלאכא הוא. פי' הוא במדרגת מלאך לא במדרגת מרכבה, וראיה שסופו מוכיח על תחלתו. ולעולם בין נשמת אליהו בין נשמת חנוך הם צרורות בצרור החיים כשאר נשמת הצדיקים אלא שהוסיפו שזכו להתלבש רוחם במעלת המלאכים, מה שאין כן בשאר הצדיקים שאין הרוח עולה מג"ע התחתון כי שם מתלבש. ועוד שזכו שהם איברי האלהות בסוד ההיכלות שפירשתי, והיא מעלה ניתוספת בזולתם שהם אברי האלהות בסוד החשמל המתפשטת. וענין האבות מעלה גדולה מהם שאינם איברים אבל הם כל עצם האלהות המתפשט אל התחתונים. ונמצא עתה בענין זה ד' בחינות. בחינה ראשונה קטנה מכלם בחינת המלאכים, והם צנורות וארובות שהאור העליון מתלבש בהם ומאיר דרך בם אור חשוך והם נקראים אברי המרכבה. בחינת ב' גדולה מהראשונה היא בחינת הצדיקים, שהם צנורות וארובות שאור העליון עצם הת"ת מתפשט בהם. וסוד זה נתגלה בזהר פ' ויחי ([[דרמה {{{2}}}|דרמה, {{{2}}}]]) וז"ל אמר ר' שמעון כל אתר בעיא שתיקותא בר שתיקו דאורייתא. גנזא חד אית לי גניזא ולא בעינא דאתאביד מינייכו. והיא מלה עלאה, ואשכחנא לה בספרא דרב המנונא סבא. ת"ח בכל אתר דכורא רדיף בתר נוקבא ואתער לגבה רחימותא. והכא אשכחנא רחימותא דאיהי איתערת ורדפת אבתריה, ואורחיה דעלמא דלית שבחא לנוקבא למרדף בתריה דדכורא. אלא מלה סתימא היא ומלה עלאה דבי גנזייא דמלכ'. ת"ח תלת נשמתין אינון וכו'. נשמתא אחרא היא נשמתא דצדיקייא [יב] אתיין מאינון נשמתין עלאין מנשמתא דדכורא ומנשמתא דנוקבא. ובג"כ נשמתהון דצדיקייא עילאין על כל אינון חיילין ומשריין דלעילא. ואי תימא הא עלאין אינון מכל סטרין, אמאי נחתין להאי עלמא ואמאי אסתלקו מיניה. למלכא דאתייליד ליה בר וכו'. ת"ח אלו הוו ידעין דא כלהו צדיקייא הוו חדאן ההוא יומא דמטא לון לאסתלקא מהאי עלמא. וכי לאו יקרא עלאה הוא דמטרוניתא אתת בגינייהו ולאובלא להון להיכלא דמלכא ולמחדי בהו מלכא כל יומא, דהא קב"ה לא משתעשע אלא בנשמתהון דצדיקייא. ת"ח אתערותא דלעילא רחימו דכנ"י לגבי קב"ה נשמתהון דצדיקייא לתתא מתערין לה, בגין דאינון אתיין מסטרא דמלכא מסטרא דדכורא. ואתערותא דא מטי לנוקבא מסטרא דדכורא, ואיתער רחימותא. אשתכח דדכורא אתער חביבו ורחימותא לנוקבא וכו' עכ"ל לענייננו, ודלגנו הבלתי מצטרך אלינו שלא להאריך. והנה בפי' אמר כי הנשמותהם עצם הזכר הת"ת ובזה ניתרצ' עקר שאלתו שאיך אפשר לומר שהי' הנקבה חוזרת על הזכר הפך הנהגת העולם הזה והיינו שהשכינ' היא תובעת היחוד. ולכן תירץ כי הנשמות הם עצם הזכר, ואחר שההתעוררות הוא ע"י הנשמות כדפי' בשער מהות והנהגה בפ' י"ז ולכן העיקר הקודם אל ההתעוררות הם הנשמות שהם עצם הת"ת המתפשט בהם. ולכן הם עליונים על כל שאר הנבראים אפי' על המלאכים כדפירשנו. בחינה שלישית היא בחינת הרכבת המלאכים והצדיקים והיינו בחינת מטטרון ואליהו שנשמתם צרורות בצרור החיים למעלה ורוחם מתלבשים בסוד המלאכים וזו היא עבודה כפולה בכפלים ודאי כדפי'. בחינה רביעית היא בחינת האבות וכל אותם שהם מרכבה אל הספי' שהם בחינת הצדיקים בנשמתם ונתעלו עליהם שהם צנור אל עצם הספי' ההוא אפי' בגופם כמו שפי' למעלה. ועתה נשאר לנו לבאר עוד בענין אליהו קצת ונייחד לו פרק בפני עצמו: