פרדס רמונים יא ב

פרק שני

כבר פירשנו בשער א' פ"ז שאין הנרצה להגאון בתשובה זו לומר שהם י"ג ספירות ח"ו כפי הנראה מפשטי דבריו, כמו שהכרחנו שם הכרח גמור. וענין שלש נעלמות יתבאר. וכן דקדק בלשונו שאמר "י"ג מדות האמורות בתורה הם ענפי תולדות יוצאות מי' מעלות נקראים ספירות אלו כנגד אלו עם ג' גנוזות ראשי ראשים וכו'". הנה שלא רצה להעלות בפיו י"ג ספירות ח"ו. אבל אמר "מי' מעלות נקראות ספירות", שהעשרה הם ספירות ואין למעלה מי' שום ספירה. ועלו לענין המדות לי"ג עם ג' הנזכרות שהם הנעלמות כמו שיתבאר עניינם.

עוד אמר והתולדות הן הן הפעולות נקראות מדות, והשרשים שהן האבות נקראים ספירות: ירצה לבאר ענין עצמות וכלים. כי המדות הם הכלים המודדות לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו אם מעט ואם הרבה, אם טוב ואם רע, כי הם בעלי השינוי. ולא כן העצמות שהם אשר מכנה בלשון "שרשים" ו"אבות" מפני שהם שרשים מתפשטים מאור העצם הפשוט. והם עצמותו ואין להם פעולות השנוי בעצם כמו שבארנו בשער עצמות וכלים. וקראם 'אבות' יען היותם אבות וסבות אל תולדות שהם המדות הכלים המודדות כדפי'. והעצם נקרא 'ספירות' מלשון 'ספיר', כי הוא אור ספיריי, ילאה הלשון להגיד דקותו אלא במשל הספיריי.

לא מפני שיש להם מספר או הן עצמן חשבון ומנין, רק על דרך סוד עשרה עולמות שנתחדשו מהם: הכונה כי גדר המספר עשר הנרצה בלשונינו, אין הכוונה שיהיו השרשים נחלקין לעשר ממש ח"ו. שאין האחד הפשוט נחלק לחלקים. אמנם המספר בהם מפני היות שרש מתפשט אל תוך עשר עולמות שנתחדשו מן השרשים העליונים שהם העצמות כדפי'. ויצדק בהם המספר מצד בחינת עשר עולמות. כמו שנאמר בהם דין ורחמים מפאת בחינת הכלים כדפי' בשער עצמות וכלים פ"ד.

שאין להם חשבון ודרך להשיגם רק מי שבראם לבדו: פי' אפילו הכלים עם היות שהם המחייבים חשבון בשרשים - לא מפני כן נחייב שהם מספר ח"ו ושהן עולמות מתגלים, אלא הם נעלמות ואין להם חשבון ח"ו כי חשבונם הוא מצד שהם מתחלקות בדרך עילה ועלול כדפי' בשערים הקודמים.

והוא אדון על הכל וכו': פי' שהוא אדון על השרשים והמדות כלם בכלל. ושלמה בשה"ש רמז ועלמות אין מספר. הכונה העולמות העשרה המתחדשות מן העשרה השרשים הנעלמים שהם מחייבים מספר העשר בהשרשים, עכ"ז אין להם מספר שלא יצדק בהם מספר העשר הגבוליי שאין להם מספר וחילוק, ומספרם הוא על דרך עילה ועלול כדפי'. ואין לנו רשות וכו'. להנצל מטעם שלא גילה ענין העצמות והכלים אלא ברמז וקצור מופלג.

ועשר ספירות נחלקו ביצירתן: פי' באצילתן. כי היצירה בספיר' הוא אצילות, כמו שראינו בראשית ברא, והכונה האציל, וכיוצא בהם הרבה. והכונה כי מה שאנו אומרים שהם נחלקות לעשר, אין הכונה שהם נחלקות מצד המאציל. שבבחינתם אל המאציל הם שוים מיוחדים תכלית היחוד. וחלוקם ורדתם זו מזו מעילה לעלול, הוא מצד עצמם מצד אצילותם. שהעילה למעלה מעלול, והעלול למטה מהעילה. והנה כיון לחלק הספי', ג' ראשונות לבד וז' אחרונות לבד, מפני מעלת השלש על הז', כמבואר בשע' מהות וההנהגה. ואמר שענין החלוק הזה הוא מצד אצילותן, אלו קרובות למאציל ואלו יורדות יותר מאת פניו.

האחד אור מופלא אור שאינו מושג רק הוא מיוחס ונערך למחשבה הטהורה: פי' כתר עליון נקרא אור, כי אין לנו דקות יותר בעולם הגשמי כדקות האור להמשיל בו הרוחניות. ומפני דקות והעלם הכתר על שאר הספירות קראוה "מופלא", פירוש נעלם מלשון (שופטים יג, יח) "והוא פלאי". וזהו שבאר עוד ואמר אור שאינו מושג, כי עם היות שנאמר שהוא אור מופלא - אין כונתינו לומר שאנו משיגים הפלאתו עד שנאמר בו שהוא אור מופלא. אלא שהוא אור שאינו מושג בשום השגה בעולם כלל, עד שכאשר נבא ליחס הספירה אל אברי הגוף נייחסהו ונעריכהו אל המחשבה הדקה תכלית הדקות שאינה אבר מאברי הגוף ולא עצם מעצמיו אלא היא פעולה גוברת על הגוף והיא הפעולה היותה דקה ורוחניות שבכל פעולת הגוף. וקראה מחשבה טהורה, כלומר לא כאשר תהיה המחשבה ההיא באדם בדברים הגשמיים שהיא מחשבה עבה ודאי, אלא הכונה מחשבה טהורה דהיינו בחשבו בדברים הטהורים ודקים ורוחניים שאז תתעלה המחשבה ההיא על השכל והמדע בלי ספק כי היא מחשבה בדברים דקים יותר משכל האנושי.

ונערכים אליה מאורות המדע והשכל: הם ב' כחות רוחניות בגוף האדם, ובהם נמשלות חכמה ובינה. והמחשבה היא יותר דקה ורוחניות מהמדע והשכל. כי המדע והשכל הם ב' כחות בגוף יותר מתגלות, אמנם המחשבה היא יותר רוחניות מעולה בלי ניכרת. כי כן משפט הכתר שהוא יותר דק מחכמה ומבינה. ונקיט לשון ונערכים אליה וכו', לרמוז ששלשתם חשובות כאחד. וכמו שהמדע והשכל הם א' עם המחשבה שרוכבת עליהם, כן הדבר בספירות. והחכמה והבינה נטפלים אל הכתר ונכללים בו. ואומר מאורות, כלומר רוחניות המתפשט מן הכתר בחכמה ובינה. ואמרו שהמחשבה תדין בשתיהם, היינו בערך שמן הכתר נמשך ההכרעה לבין החכמה והבינה בסוד הדעת כדפי' בשער המכריעין פ"ו.

הג' מהם כף זכות וכו': היינו גדולה כף זכות, גבורה כף חובה. ולשון וכו' הוא התפארת נקרא לשון הסליחה, מפני שהוא נק' לשון בבחינתו עם הבינה כדפי' בשער עשר ולא תשע בפ"ב, ולכן אז הוא לשון הסליחה, כי הבינה היא יום הכיפורים כנודע, והוא לשון הסליחה מצדה. והמאור הד' הוא המחדש כו'. הוא היסוד והקדימו לנצח והוד מן הטעם שאמרנו בשער סדר האצילות פ"ד. ומלכות נק' עולם הנשמות כי על ידה היסוד מוליד הנשמות כנודע. וחכמי התלמוד וכו'. כענין אז"ל (חגיגה, יב) על מה העולם עומד על עמוד א' וצדיק שמו שנא' וצדיק יסוד עולם. והורו בזה עמידתה וקיומה של המלכות הוא ע"י היסוד וע"י חדושה והוא הנדרש לעיל.

ועוד יש אור חיצון וכו': ויחד [ויחס] המלכות אל היסוד כדי שיהיה כסדר תפארת יסוד ומלכות. ועכ"ז פי' "אור חיצון וכו'", דהיינו הנגלה שבכלם. והעד על זה (שמות כד, יז) "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני ב"י", ולכן מכנה אותה בשם אש אוכלת, והטעם שנק' כך להורות על הדין.

וזרועותיו צפון וימין: פי' זרועותיה של המלכות הם נצח והוד.

והיא סוף המאורות והתחלת כל המעשים: פי' המלכות היא סוף אל המאורות שהם הספירות והיא התחלת כל המעשים כענין (תהלים, קד) "כלם בחכמה עשית" שהיא האדריכ"ל שעל ידה נעשה כל מעשה בראשית. להורות שהיא סוף לכל האצילות. והאריך בזה להורות שעם היות שהקדים המלכות אל נצח והוד לא מפני זה הוכרח שתהיה היא שמינית לאצילות אלא לעולם היא עשירית וטעם הקדימה כדפי'.

ועתה ארמוז וכו' אין להם התחלה: פי' כי השגת וידיעת הספירות הוא אל הנביאים מעילה לעלול. המשל בזה כי כאשר ישיג הנביא העלול, יעלה עד העילה. ומן העלה הזאת יעלה משם אל עילתה. המשל בזה כאשר ישיג המלכות שהיא עלולה מן היסוד, יעלה בהשכלתו ובהשגתו וישיג כי סוף המלכות ממטה למעלה היא התחלת עילתה שהיא היסוד. וכן מן היסוד ישכיל וידע כי סופו הוא תחלת עלתו שהוא ההוד. וכן עד"ז יעלה בראיית נבואתו עד הכתר. אמנם בכתר עצמו ומכתר ומעלה אין השגה לשום נביא וחוזה. וכן נתבאר ענין זה ביחזקאל אמרו לשון מראה עד עשר, ובעשירית אמר ואראה ואפול ע"פ, כי לא עצר עוד כח להשיג, כי הוא מן הנמנע. וכן פי' הרשב"י בס' התיקונים (בהקדמה דו, וזל) וכד מטא לדמות כתר דאיהו דרגא עשיראה חזי מה כתיב ביה ואראה ואפול על פני דלא יכיל למסבל עכ"ל. ואל זה כיון הגאון באמרו "אין להם התחלה", כי אפי' בכתר אפס קצהו יראה וכלו לא יראה, ואיך ישיג אפי' התחלה ממה שלמעלה מהכתר.

כי הם שם ועצם ושרש וכו': הוקשה לו א"כ שכבר יש למעלה מהכתר ג' עולמות עד שיהיו נעלמות לסבה ידועה, סוף סוף הם י"ג ספירות, א"כ קשה למה שאמר בעל ס"י שהם "י' ולא ט' ולא י"א ואדון יחיד וכו'" והלא י"ג הם ע"פ דרכו. לזה אמר כי אינם במנין הספי' ח"ו אלא הם ש"ם ועצמו"ת ושר"ש כל השרשים. ואמר שם ועצם ושרש, שהם ג' דברים והכל אחד והכל א"ס. כי השם הוא העצם והעצם הוא השרש והוא ושמו אחד מיוחד. ולכן אין לו שם כלל. כי כמו שמציאות עצמותו אינו נגבל, כן אין שמו נגבל, ואין לו שם כלל, אלא מחויב המציאות, והשם נודע אל עצמותו ולא לזולתו. ולהיות שהג' נעלמות הם בו, לכן אינם ספי' אלא עצם הא"ס.

ואין המחשבה יכולה להשיג וכו': כדפי' שאין מחשבה נתפסת בא"ס מן הטעם הנזכר. אור קדמון אור מצוחצח אור צח. ג' שמות אלה בשם אור וקדמות וצחות הכל מורה על העלם, כמו האור הצח והבהיר שאין העין יכול לשלוט בו, כן הג' נעלמות אין השגה בהם אל ראות השכל והנביא וזולתם. והראשון נקרא קדמון להורות אל קדמותו על הכל בשרש. ובענין צח מצוחצח נבאר לפני' בע"ה איזו מהם קודמת. ופי' הגאון כי ג' שמות אלו נמצאו לאלה המאורות. וטעם חלוקם לשלשה אלה מפני התפשטותן בעצמותן לא מפני גלויין לחוץ אל זולתן אלא התפשטותן וגילויין הוא בעצמותן. וז"ש "והוא מתפשט בשרש הנעלם וכו'". ולהורות שעם היות שבפינו נקראם ונכנם בדמות ג' אורות בעצמותן הן אחד, אמר כולו אור אחד ועצם אחד ושרש אחד. ומפני שהמחשבה והחקירה בהם סבת הסכנה, אמר "וחכמי התלמוד וכו". ואמר שאין להם שם ידוע כמו שאין לא"ס שם ידוע לרוב העלמו כדפי'. וענין השמות והכנויים ואפי' שם בן ד' הכל רמז אל הספירות כדמפרש ואזיל.

וענין ד' המערכות הנז' בלשונו באותיות השם יתבאר אל המעיין כאשר יזכור מה שכתבנו בשער סדר האצילות פ"ה (פרדס רמונים ה, ה), וכן יתבאר עוד ענין זה בשער שם בן ד' בפ"ד (פרדס רמונים יט, ד):