פרדס רמונים ה ה
<< · פרדס רמונים · ה · ה · >>
פרק חמישי עריכה
הכוונה בפרק זה לבאר עוד בענין ג' ראשונות באצילתן. והוא כי עקר ההנהגה בתחתונים אינה כי אם על ידי השש קצוות שהם גדולה גבורה תפארת נצח הוד יסוד. והם הנחלים הדנין את העולם לטוב ולרע כאשר ברצון קונם. והנה הו' קצוות האלה הם דמות אל האילן הצריך נטיעה ושתילה. הכוונה כי צריך ראשונה מציאות נעלם שעל ידו תהיה השקאת האילן הזה. והם שרשיו התקועים ונטועים בתוך הבינה ומשם הנהר היוצא מעדן משקה גן עדנים כדי שיהיה "עושה פרי למינהו אשר זרעו בו על הארץ" התחתונה היא המלכות. נמצא אל הקצוות האלה שהוא המכונה אלינו בפרק הקודם בשם ההויות ובשם שורש הדין ג' מציאיות מוכרחים. והם מציאות הנטיעה שהם השרשים, ומציאות השתילה שהם ענפי האילן, ומציאות הפירות [הספירות] שהם למטה מקום השפעת הפעולות.
והנה להיות ענין מציאות האצילות צריך אל ג' עניינים האלה.
כאשר עלה ברצונו להיות נטיעתן בכתר ולא היה מתקיים וכן בחכמה לסבת קורבתם אל מקורם כדפירשנו וההויות בהם היו בכח הרחמים הפשוטים ולא היה הדין נראה בהם כצורך ההנהגה כדפירשנו. לכן כשהגיעו הקצוות אל הבינה שם היה נטיעתן ראשונה ושם מציאות שרשם כדי שמשם יהיה שפעם נשפע להם על ידי השרשים הנעלמים בבינה. ושרשם שבבינה משרשם שבחכמה ושרשם שבחכמה משרשם שבכתר. ושם בבינה מציאות ראשון אל הקצוות במציאות מתגלה אל הדין ואל הרחמים. כי בחכמה עם היות ששם גם כן מציאותם כמו שהעיד באמרו "והוה מגליף כו'" שמחקק בה בפרסא, הורה שמציאותם בחכמה וכמו שנבאר. אבל בבינה נתגלו מציאות מתגלה אל דין ואל רחמים כענין שהוא [רחמים] ו"דינין מתערין מינה" כמו שנבאר בשער מהות והנהגה.
ואחר כך מהבינה נשתלו אל מקומם העצמי דהיינו מציאות שני אל הקצוות והוא מקומם ממש שהם הו' קצוות מאירות כלם ופעלו פעולתם. והם כמו עצם האילן היונק משרשיו כן הספירות יונקים משרשם הנעלמים בבינה וזהו מציאות שני אל הקצוות כלם.
אחר כך האילן עושה פירותיו שהם פעולות הספירות הנפעלות על ידי המלכות כנודע.
וענין הקצוות האלה הששה הם כפולים ששה לדין וששה לרחמים. והן הן י"ב הויות שבתפארת שהם י"ב גבולים שהם פקידי התל"י גלג"ל ול"ב שסימנם תג"ל. והם עולם שנה נפש וסי' עש"ן שג' אלה הם בינ"ה תפארצת מלכות, שבהם ג' מציאות של הקצוות, ולכן נצטיירו הגבולים בג' מקומות אלה כמו שנרחיב ביאור בשער פרטי שמות בפרקים ז' ח' ט' י'.
ואחר שנתעוררנו כי מציאות הקצוות לא היה באפשר להתגלות על ידי כתר וחכמה, נבא לבאר סדר אצילתן עד הגיעם אל הבינה. ואחר כך נבאר בפני עצמו אצילתן מבינה ולמטה.
הנה כאשר עלה לפניו להאציל הכתר בעת אצילותו היה בתוכו עשר ספירות זו בתוך זו וזו בתוך זו מתעלמת אחת בחברתה וכלם בתוך הכתר, אמנם לא היו מתגלים בתוך הכתר הז' ספירות אבל העיקר שהיו מתגלים בו היו החכמה והבינה. נמצא שבכתר נקודה כלולה מג' נקודות מתגלות בתוכו שהם נעשו מג' אורות שהם שרשים נעלמים שהם אור קדמון אור צח אור מצוחצח כמו שנרחיב ביאור בשער הצחצחות.
והנה בתוך הג' נקודות האלו היו הספירות נעלמות כמו שנבאר בפרק ו בע"ה. והנה הכתר האציל החכמה והשפיע בתוכה כל הספירות שהם נכללות בג' נקודות והם ג' בחינות שבחכמה כנגד ג' ראשונות שהם ג' מוחות שבארנו מתוך דברי הרשב"י ע"ה בשער "אם האין סוף הוא הכתר" בפרק ז בס"ד. והנה החכמה האצילה הבינה ובה ג' נקודות שבהם נכלל כל האצילות והם גם כן נגד ג' ראשונות. והנה לא בעת האצילות החכמה או הבינה נאצלו הספירות בתוכה אלא בענין אצילות כל ספירה וספירה מג' ספירות האלה הראשונים היו ששה בחינות:
- הבחינה הא' בחינה הנעלמה קודם גלויה בספירה המאצלת אותה והיא נעלמת כ"כ עד שכמעט היא נעדרת.
- בחינה ב' הוא גלויה שמתגלית ונראית בתוך הספירה המאצלת אותה.
- בחינה ג' גלויה בעצם אל מקומה הראוי והיינו מציאות הספירה.
- בחינה רביעית לתת בה כח לשתוכל הספירה העליונה להאציל בה הספירות ולקבל כל שאר הספירות.
- בחינה חמישית היא לתת בה כח שתוכל להאציל הספירות הנעלמות בתוכה אל מציאותם המתגלה בעצמותה.
- בחינה ששית גלויים במקומם הראוי להן.
והענין הוא:
- בראשונה האין סוף האציל הכתר והיה הכתר נעלם ולא מתגלה אויר שאינו נתפס.
- אחר כך בטש בו האין סוף והאצילו בחינה מתגלה.
- שלישית בטש בו והאצילו במקומו הראוי לו.
- רביעית אחר כך בטש בו והאציל בו כח שיוכל לקבל הספירות.
- ה' האציל בו כח שיתראו בו הספירות.
- ו' האציל בו כח שיוכל להאציל הספירות אל מקומם הראוי להם דהיינו בחכמה המתגלית בערך עצמה.
וכדרך שש בחינות אלה אל הכתר מצד האין סוף, כן דרך החכמה מצד הכתר. אלא שג' בחינות אחרונות של הכתר הן ג' ראשונות של חכמה. כיצד?
ראשונה גלויה בכתר ולא גילוי מתגלה אלא מציאותה שם, הרי זו היא רביעית שאמר בכתר שנתן בו כח שיוכל לקבל הספירות שהם מציאות הספירות בהעלם.
ושנייה של חכמה שהיא גלויה בעצם בתוך הכתר היינו חמישית של הכתר שהיא שנתן בו כח שיתראו בו הספירות.
ושלישית של חכמה שהיא גלויה אל מקומה העצמי היינו ששית של הכתר שהוא, ר"ל האין סוף, האציל בו כח שיוכל להאציל הספירות אל מקומם הראוי להם.
עוד ד' אל החכמה והיא שנתן בה כח שתוכל לקבל הספירות בעצמותה, היינו בחינה ראשונה של הבינה שהוא מציאות אצילותה בחכמה בהעלם.
חמישית אל החכמה והיא שנתן בה כח שיוכל לגלות מציאות הספירות בעצמות החכמה, והיא שנייה אל הבינה שנתגלה בתוך החכמה גלוי מתראה קצת.
ששית אל החכמה והיא שנתן בה כח להאציל הספירה אל מקומה הראוי לה, והיא שלישית אל הבינה שנתאצלה אל מקומה.
עוד רביעית אל הבינה והיא ראשונה לתת בה כח שתוכל לקבל הקצוות והיינו מציאות ראשונה אליהם ובחינה ראשונה.
עוד חמישית אל הבינה לתת בה כח שיתראו בה מציאות הקצוות גלוי מתראה והיינו שרשים שפירשנו למעלה.
עוד ו' אל הבינה והיינו לתת בה כח שתוכל להאציל הקצוות אל מקומם העצמי.
הרי מציאות אצילות ג' ראשונות אמור. וענין הבחינות האלה הם כמסמרות נטועים אין בהם פקפוק כלל שכללנו אותם מתוך דברי רשב"י ע"ה בענין האצילות. וידענו כי כאשר ירד המעיין אל עומק דברי הרשב"י מתוך דברינו אלה תברכנו נפשו.
והנה מציאות אשר לקצוות בדרך העלם גמור בתוך הכתר ובתוך החכמה היא המכונה בחריטה הנזכר במאמר בפרקי דרבי אליעזר. וכן ענין הגליפה והחקיקה הנזכר בדברי הרשב"י ע"ה. ואין הכוונה באמרם "היה מחריט את העולם" וכן עניין "הוה מגליף ולא אתקיימו" שממש היה מביט אם היה אפשר להתקיים, ר"ל להתגלות שורת הדין שם ח"ו, שהרי אין ספק לפניו ולא חסרון ידיעה. אלא הוא מציאות מקורות הספירות הנעלמות בכתר ובחכמה כנ"ל. והנה ענין ארבע מערכות אלו שהם חכמה ובינה ותפארת ומלכות באו הרמז בהם ארבע אותיות שבשם שבכל אות ואות מהם נכלל כל העשר ספירות כמו שנבאר בשער שם בן ד'. והנה המערכת החמשית והיא הכתר קוצו של יו"ד לרוב דקותה אינה נזכרת בשם.
וד' מערכות שהם חכמה בינה תפארת מלכות פירש הרשב"י ע"ה בפרשת בראשית כל אחת ואחת לבדה במקום בפני עצמו פעמים הרבה. והזכירם רבי אבא ארבעתם יחד בפרשת תזריע (ח"ג מג, א) וזה לשונו:
"אמר רבי אבא, מה רבו מעשיך ה' (תהלים ק, ד). כמה סגיאין עובדוהי דמלכא קדישא. וכולן סתימין בחכמה. הדא הוא דכתיב כלם בחכמה עשית. כלם בחכמה כלילן ולא נפקין לבר אלא בשבילין ידיען לגבי בינה. ומתמן אתעבידו כלא ואתתקנו כלא. כמה דאת אמר ובתבונה יתכונן. ועל דא כלם בחכמה. עשית בבינה. מלאה הארץ, הארץ דא כנסת ישראל דמתמן אתמלי מכלא כמה דאת אמר (קהלת, א) כל הנחלים הולכים אל הים וגו'. קניניך, דהיא אפיקת לון לבתר, הדא הוא דכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם - בה' בראם, ובגין כך מלאה הארץ קנינך", עכ"ל.
והנה לא חסר המאמר הזה כלום מצרכינו, ואמר:
וכלהו סתימין בחכמה: פירוש: שאע"פ שנראה שהם בחכמה אחר שעשייתה עמה עם כל זה אינם בגלוים בחכמה אבל בחכמה הם סתומים נעלמים תכלית ההעלם. והכריח הענין באמרו הדא הוא דכתיב כו', פירוש: עם הדבר הזה יובן הפסוק שאמר כלם בחכמה עשית ואחר כך מלאה הארץ. וקשה בו, כי הארץ ודאי הוא המלכות, וחכמה היינו חכמה ממש, ואם כן איך אפשר שמציאות ההויות הן מן החכמה אל המלכות ואין ביניהם חילוק בחינה כי אם מדריגה אחת, שהרי החכמה עילה ראשונה אל ההויות, והמלכות עלה רביעית, ויש ביניהם שתי מדרגות זולת החכמה והמלכות, והיאך הזכירם הכתוב יחד אל ההויות. אלא מאי אית לך למימר דפסקיה לקרא בסכינא חריפא. ופירוש כלם בחכמה ולא שהם בחכמה בעצם אלא כלולים בה, וזהו שאמר וכלהו בחכמה כלילן. ודקדק מלשון כלם שהוא לשון כללות ועל כן אין להמלט שלא יצאו על ידיי הנתיבות לחוץ היינו לבינה ששם אשד הנתיבות ושם ינוחו מרוצתם.
וזהו שאמר ולא נפקי לבר אלא בשבילין ידיען לגבי בינה. פירוש: על כרחך יציאתם מהחכמה אל הבינה. ואם כן הרי הבינה מערכה שנייה אל הקצוות שהם ההויות.
ומתמן אתעבידו וכו': הוקשה לו כי אין בכך הכרח כי כבר אפשר שיהיה עשייתם בחכמה והם עוברים דרך הבינה מעבר בעלמא ולא שיפעלו שם פועל קנייני מציאותיי כלל. לזה אמר שאינו כך אלא מתמן אתעבידו כלא ואתתקנו כלא וכו', והרי עקר עשייתם ותיקונם היה על ידי הבינה. ולזה הביא ראיה מן הכתוב ובתבונה יתכונן. פירוש: ובבינה שהיא גם כן נקראת תבונה כדפירשנו בערכי הכינויים, על ידה יתכוננו ויתייצבו הספירות וההויות והמעשים. והנה לפי זה ע"כ מלת עשית לא אהדר לחכמה, אלא ענין בפני עצמו דהיינו עשיית הבינה בהויותם והתכוננותם על ידה. וזה שאמר ועל דא כלם בחכמה, פירוש: כלם כלולים בחכמה. ופסקין לקרא הכא. עשית, היינו עשיית הבינה ותיקון ההויות וגלויים בה. מלאה הארץ וכו'. הוקשה לו כי הוא הכריח היות העשייה בבינה מטעם כי אי אפשר שיהיו ההויות נאצלות מהחכמה למלכות דהיינו מן הקצה אל הקצה. ומכח זה אמר שעשית אהדר לבינה.
ועתה גם לפי זה קשה שהרי בין בינה למלכות נמי אית מדריגה שנייה דהיינו שנה שהוא התפארת דהיינו מקום שתילתן כדפירשנו לעיל. ולזה השיב כי "מלאה הארץ", תיבת "הארץ" היא המלכות בבחינת קבלתה מן התפארת. וזהו שאמר דא כנסת ישראל. פירוש דא, כאמרו אי אפשר להמלט כי הארץ נקרא מלכות בבחינתה המקבלת מן התפארת שזהו כנסת המקבלת ומכנסת מישראל שהיא התפארת. וכן הארץ מקבלת מן השמים ושמים וארץ הם תפארת ומלכות כנודע. נמצא בחינתה הנקרא ארץ ובחינתה הנקראת כנסת ישרא הכל דבר אחד, ושניהם בסוד קבלתה מן התפארת. ומה גם עתה שנאמר "מלאה הארץ". כי המלוי של הארץ הם הנחלים הנשפעים אליה והם ההקצוות היוצאות מן הבינה. ענפים מקבלים משרשיהם ומוציאים במלכות פרי מעשיהו. וזה שאמר דמתמן, דהיינו הבינה הנזכר לעיל. היא מתמלאת מכלא, פירוש: מכל הנחלים שהם המערכה השלישית. והכריח הענין מן הכתוב כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא. נראה שמלוי הים הוא על ידי הנחלים שהם הקצוות הנכללים בנחל הגדול הוא נחל תפארת. וכיון שאמר מלאה הארץ, ודאי שהכוונה שנתמלאה על ידי הממלא אותה שהוא התפארת שהוא כולל המערכת השלישית דהיינו עצם הספירה והקצוות.
והנה עתה נמצאו בפסוק זה ד' חלוקות הם ד' מערכות:
- מערכת הראשונה היא החכמה, ושם ההויות נעלמות תכלית ההעלם וזהו שאמר "כלם בחכמה".
- ומערכת שנייה והיא מערכת השרשים והיא הבינה והיא נרמזת בכתוב במלת "עשית". ואין לתמוה על עניין עשייה בבינה כמו שנבאר בשער ערכי הכנויים (בע|מעשה)(?).
- ומערכת שלישית והיא מערכת התפארת, והוא נרמז במלת "מלאה" לפי הדרך שפירשנו.
- ומערכת רביעית והיא מערכת המלכות הנרמזת ב"ארץ", והיא להוציא הדברים על המציאם למטה.
וזהו שאמר דהיא אפיקת לון לבתר. ופירוש לבתר, לאחר המדרגות האלה נזכר לעיל. דהשתא ניחא דהיא אפיקת לון לבתר. אבל למאי דסלקא דעתין דמחכמה למלכות היה פירוש הפסוק קשה, שאין מערכת המלכות לאחר מערכת החכמה. אבל עתה שפי' כי בפסוק הוזכרו ג' מערכות שהם בחכמה ובבינה והקצוות דהיינו התפארת. היינו דהמלכות אפיקת לון לבתר, דהיינו לבתר דחכמה ובינה ותפארת כסדרן. הדא הוא דכתיב אלה תולדות השמים והארץ. ופירוש "תולדות שמים והארץ", שהם תפארת והמלכות, הרי שהתולדות אי אפשר להיותם בארץ אם לא על ידי שמים שהוא הזכר המשפיע בנקבה. בה' בראם. פירוש: כי אע"פ שאנו אומרים שהתפארת ומלכות הולידו והוו התולדות וההוויות, אין כוונתנו ששניהם יחד היו מהוים אותם שוה בשוה ונמצאו שניהם יחד מערכת אחת. אלא הכוונה שהתפארת עם קצוותיו מראה הפעולות ומשפיעם למלכות והם מערכה אחת. והמלכות מראה אותם למטה והיא מערכה אחרת. וזהו שאמר הכתוב בהבראם - בה' בראם. כי הבריאה היה בה' לבדה. ובגין כך בא התפארת בהעלם בפסוק ולא הזכיר התפארת בפסוק. כי היה ראוי שיאמר "ושמים וארץ מלאו קניניך". למה העלים "השמים" במלת "מלאה הארץ" כדפירשנו. אלא ודאי שרצה להשמר שלא נבא לכלל טעות לומר ששמים וארץ היו מהווים ההויות יחד שניהם ביחוד אחד ונמצאו שניהם מערכה אחת ואין כי אם שלש מערכות. לזה אמר מלאה הארץ קניניך. כי המלכות היא מערכת רביעית, כמו התפארת והקצוות עצמן. והממלא הארץ שהוא התפארת והקצוות הם מערכת שלישית בפני עצמה.
עד כאן הגיע פירוש המאמר. ומתוכו למדנו ענין ד' מערכת אלה, ויש לד' מערכות האלה כמה וכמה ראיות יותר ויותר ברורות מאלה. ולפי שכל אחד מהד' היא לבדה במאמר בפני עצמו אחד הנה ואחד הנה לא ראינו להאריך בראיות כי אפ במאמר קצר ונחמד ומתוק: