פרדס רמונים ג ז

פרק שביעי:

קודם שנכנס בביאור המאמר הזה צריכין אנו להקדים הקדמה אחת בקצרה ויאריך ביאורה בספר אור יקר בפירוש האידרא בע"ה.

והענין הוא שעם היות עשר ספירות נאצלות והם לבושים אל אור השגחת הנהגתו (כמו שנבאר בשער עצמות וכלים בע"ה) — עכ"ז הוא מתלבש בכתר ושם היכל השגחתו ואורו, והוא המתדבק ומתאחד במאציל תכלית הדיבוק והיחוד עד שיהיה אסור להאריך הדבור בענין זה.

והנה ע"י הכתר העלם מציאותו העלם ראשון. ולפ"ז הוכרח העלם הכתר עד שאין מציאותו ממש מתגלה בשאר הספירות ולא יגלה בהם. וכמו שלא יוכללו ממציאות המאציל כן אינן נכללות מהכתר, אלא שהכתר שופע שפעו בכח המאציל בספירות על ידי הדעת שיתבאר בע"ה. ולרוב העלם הכתר לא נקראהו תחלת האצילות מפני שאינו תחלת האצילות המתגלה אלינו אלא החכמה. ומחכמה ולמטה הם כללות הספירות מעשר באמצעות הדעת המשלים. ולא שהדעת היא ספירה, אמנם היא בחינה משלמת כללות הספירות להיותם כלולות מעשר מחכמה ולמטה כמו שנרחיב הביאור בספר הנזכר.

וידענו היות ענין זה מבהיל לב המתחילים בחכמת הקבלה ואין הדברים מתישבים אליהם עד שיבאו אל המקום שיעדנו אל הדרוש הזה ואז יפתחו שערי אורה.

והנה אצילות הכתר נקרא אריך אנפין והוא העלם ראשון אל המאציל.
העלם ב' הוא זעיר אנפין והוא כולל כל ח' ספירות שהם מחכמה עד יסוד. וזהו סוד העלם שני אל המאציל.
העלם ג' הוא נקרא נוקבא דזעיר אנפין והוא המלכות.

וסוד ג' העלמים אלה הם מתבארים באדרא בפטירת הרשב"י ע"ה כאשר יתרחב לנו הביאור שם. ועכ"ז יהיו הדברים האלה נגד המעיין ואל יתריס כנגדם, וישק שפתיו ויאמר ״אם קבלה נקבל״ - כי מקום ביאורם יעדנו אל הספר הנזכר בעה"ו.

ועוד צריכין אנו להקדים הקדמה - קבלנוה ממורינו ורבינו הר"ר שלמה נר"ו - שכל ספירה וספירה תבחן בג' בחינות. בחינה ראשונה בערך מה שמקבלת, ושנייה בערך עצמותה, שלישית בערך מה שמשפעת.

המשל בזה בחכמה שהוא הנדון שלפנינו. יש לה בחינה ראשונה בערך שמשתוות אל הכתר שבבחינה זו היא מקבלת ומאירה ממנה, ובחינה זו היא דקותה ורוחניותה עליונה במעלה יותר מבחינת עצמותה להיות שנצטרף אליה הכתר עליון.

ויש לה בחינה שניה והיא בחינת עצמותה אשר היא תכונתה אשר הוא האור המאיר בעצמותה בלי שיצטרף אליה שום ספירה אחרת זולתה.

ויש לה בחינה ג' - היא בחינת שהיא משתווית בה אל הבינה כדי להשפיע לה משפעה. והנה הבחינה הזאת אינה דקה ורוחניות כשני בחינות הראשונות, מטעם שנצטרף אליה מדה התחתונה שהיא למטה ממנה. ולאו דוקא הבינה אלא ה"ה החסד ושאר הספירות היונקות ממנה.

ועוד צריכים אנו להקדים בענין המאמר הזה בכללו. כי המאמר הזה נדרש בפרשת האזינו בשעת פטירת הרשב"י ע"ה אחר שהפליג לדבר בענין הכתר והעלמו ושבו תלוי כל עיקר האצילות. אח"כ התחיל לומר במציאות האצילות המתגלה ואמר כי מצד שהכתר אינו מתגלה לכן תחלת כל אברי עתיקא קדישא תחלתם הם החכמה וענין ג' מוחין שהם כנגד ג' עליונות ביען שהכתר הוא נעלם כאשר באר שם. אמר בכללות המאמר הזה כי מציאות ג' מוחות הנכללות בחכמה שבכתר הם ג' ספי' ובאים שתי בחינותיה במקום שתי הספי' שהם כתר ובינה ונמצאת בחינת הדעת שבחכמה במקום הכתר בעצמו כדמפרש ואזיל.

ומאחר שבא לבאר ענין ג' מוחות שבאריך אנפין אגב אורחיה הורה לנו סדר יניקת המעלות ר"ל ג' אבות שהם גדולה גבורה תפארת יונקים מג' מוחות כי הא' מהם ר"ל ענין הדעת כאשר יתבאר והוא במקום הכתר ומשם יניקתם ר"ל מג' בחינות אלה. ומג' אבות יניקת ג' ענפים שהם נצח הוד יסוד. ועתה יובן ענין יניקת הספירות מג' לג' עם היות שהכתר הוא נעלם. ועתה נבא בביאור לשון המאמר בע"ה.

אתר דשרותא אשתכח, פירוש מקום התגלות האצילות והיותו נמצא אלינו ר"ל כי אע"פ שתחלת האצילות הוא מכ"ע שהוא אריך אנפין עכ"ז הוא נעלם ואינו מתגלה לרוב העלמו ותחלת התגלות דאצילות הוא מז"א שתחלתו החכמה והוא נק' שירותא לפי שהוא תחלת הגלוי ואמר כי אצילותה ומציאותה במציאות הוא מאריך אנפין שהוא הכתר. וז"ש אתר דשרותא אשתכח פי' מקום שהחכמה נאצלה ונמצאת ונגלית הוא מעתיקא קדישא ר"ל כתר אריך אנפין הנקרא ע"ק. ולשון עתיקא מורה על הקדימה כאשר הורה בפסוק (דניאל ז, ט) ועתיק יומין. ונקרא קדישא כי שם מקור הקדושות כולן, או ירצה כי קדוש פי' נבדל ונעלה והוא קדש בערך ז"א הנאצל בגלוי. ועוד לפי שיש ב' זקנים, זקן זה שקנה חכמה, ויש בסטרא אחרא זקן אשמאי כנודע בסוד לבן הארמי. לכן קראו זקן הקדוש פי' בסוד הקדושה ובשמחתו לא יתערב זר.

דאתנהיר ממזלא, פי' כי שרותא הזאת שאמר אינה מאירה מצד עצם הכתר כי הוא נעלם תכלית ההעלם אלא מצד בחי' מתגלת שבו שהוא סוד דיקנא דע"ק דיקנא דא"א והיא נקראת מזלא. והוא סוד בחינת הבינה שבכתר כאשר יתבאר בספר הנז'. ונקראת בחינה זו בכתר בשם מזל להורות על בחינה המשפעת שבכ"ע שהוא משפיע בה בז"א כי אותה בחי' יקרא מזל מלשון יזל מים מדליו (במדבר כד, ז). ונוזלים מן לבנון (שה"ש ד, טו). והכוונה עתה אעפ"י שהכתר היה נאצל, תחלת התגלות האצי' הוא בחכמה בבחינת קבלתה מכ"ע. ונמצא לפ"ז כי בחינת דיקנא שבכתר משפיע בבחינה ראשונה דז"א שהיא חכמה.

וזהו הנרצה באומרו דאתנהיר ממזלא וכן הדרך כי בחי' אחרונה של זו משפעת בראשונה ובחינה ראשונה של חכמה - היא תחלת ההתגלות - הוא נהירו דחכמתא דאתפשטא לל"ב עיבר. קודם פירושו צריכין אנו להקדים כי ב' חכמות הן ועליהם נאמר (משלי א, כ) "חכמות בחוץ תרונה", וכדפירש הרשב"י ע"ה באידרא. והם:

חכמה נעלמת שבכתר והיא מוחא דאריך אנפין, וזו נקראת "מוחא סתימאה" שאינה נפתחת אפי' אל הבינה ונתיבותיה לא נודעו. וזו נקרא "מוחא דשקיט על דורדייה", שאינו מתפשט כלל כמו שפי' שם הרשב"י ע"ה.
אמנם מוחא דזעיר אנפין, היא חכמה הנאצלת, היא מתפשטת ומתגלית מצד נתיבותיה המתפשטים ממנה אל הבינה. ולא שהיא נגלית ממש אלא שאינה נעלמת כהעלם החכמה העליונה שבכתר. והרחבנו פי' ענין זה בפי' האדרא בספר הנזכר.

והנה אצילות החכמה המתגלית היא מהחכמה הנעלמה. ועתה בזה אמר כי השרותא הנזכר היא החכמה. ומפני שהן שתי חכמות כדפירש' אמר דהיינו אותה החכמה המתגלית המתפשטת לל"ב, משא"כ החכמה הנעלמת כדפי'.

ואמר ונפקין מההוא מוחא, פי' כי החכמה הזאת ול"ב נתיבותיה הם מתאצלים ונמצאין מהחכמה הנעלמה שבכתר שהיא מוחא דעתיקא קדישא מוחא דאריך אנפין. והוכרח לומר כן שלא נטעה לומר שהחכמה הזאת נאצלת מעצם הכתר, שא"כ נמצא שעצם הכתר מתגלה וזה אינו כמו שהפליג שם בהעלמו. לכן אמר כי מוצאה ואצילותה הוא מחכמה שבכתר. ואית דגרסי מההוא סתימאה והכוונה על החכמה הסתומה שבכתר, ועכ"ז היותר נכון מההוא מוחא והכונה מוחא דאריך אנפין. ואפשר היות הגרסא האמיתית מההוא מוחא סתימאה והכל ענין אחד.

וסוד מנהירו דביה - הכוונה על החסד שבתוך החכמה שבתוך הכתר. ודבר זה מבואר ומוכרח באדרא כמו שנבאר בספר אור יקר בשער ז' סימן ט"ו.

ומה דעתיקא קדישא נהיר וכו' - הוקשה לו לפי דבריו תרתי. חדא אחר שאין אצילות החכמה מהכתר כדפירשנו אלא מבחינת החכמה הנעלמת, א"כ מאי קאמר דשרותא אשתכח מעתיקא קדישא כדפי' לעיל. ולזה תירץ ומה דעתיקא קדישא נהיר כו' דא היא - פי' מה שכל עצם הכתר מתגלה אינו אלא זאת. ואחר שאין לכתר גלוי אחר אלא החכמה ראוי שניחס אצילותה אליו.

שוב הוקשה לו שנית למה אמר שהחכמה הוא שרותא שהרי לפי האמת הכתר וכל תקוניו הם ראשית לכל הנאצלים. ותירץ כי אין הכוונה באמרו שרותא ראשית הנאצלים אלא ראשית גלויים והכתר אינו מתגלה וז"ש ושרותא ממה דאתגלייא הוה פי' החכמה הזאת כדפי'. ואתעבידא לתלת רישין, הכונה אל ג' בחינות אשר האחד כנגד הכתר הוא הדעת ב' כנגד חכמה ג' כנגד בינה, והן ג' מוחות כי לעולם מוח הוא בחכמה כדמוכח בזהר ולכן המוח נעשה ג' רישין בג' חללין כדמוכח שם באידרא.

ורישא חדא כליל, פי' כי שלשתם הם בחכמה נגד ג' בחינותיה הכלולות יחד והיא נקרא גולגלתא כדפי'. ואינון תלת מתפשטין בז"א, הוא כללות האצילות עד המלכות. ובערך א"א וקשוטיו ותיקוניו נקרא הכל ז"א. וענין התפשטו בזעיר אנפין מפרש לקמיה.

ומאילין נהרין כלא, פי' ג' קוין שהן גג"ת וכן נה"י והן חסד דין רחמים וכדמסיק. והענין כי אין יניקתם ממש מכתר לרוב העלמו אם לא ע"י בחינה הזאת שהוא מוחא דז"א כדפי'. והן ג' שרשים חכמה שורש אל החסד דעת שרש אל הרחמים בינה שורש אל הדין.

ואתגליף האי חכמתא כו', הכוונה לבאר סדר ג' מוחות בזעיר אנפין היותם ג' ראשים דכלולין כחד כדפי'. ואמר כי החכמה הכלולה מג' ראשים היא בעצמה נתגלה ונתחקקה והאצילה הבינה מתוך הבחי' השלישית ולכן אמר בבחינה זו ואפיק מה שלא נאמר כן בכל שאר הבחינות.

ואפיק חד נהרא פירוש הבינה שהוא הנהר והוא יוצא מעדן שהוא החכמה וענין יוצא היינו לישנא דאפיק דקאמר שהוא אצילותה להשקות את הגן שהם ז' נטיעות שהן ז' ימי הבנין כאשר נתבאר.

ואעיל ברישא דז"א, היינו מוח ראשון מלמטה למעלה בז"א. ושם אתעביד חד מוחא, ומתמן אתמשך ונגיד בכל גופא, ירצה התפשטות הבינה מרישא דזעיר בשש ספי' שבז"א דהיינו שנמשך מהראש להשקות הגוף. והכונה שמעצם החכמה מתגלפים במציאותה ואח"כ ממקומה נמשכת להשקות את הגוף דהיינו בנטיעות הגן שהן ו' קצוות שעם הת"ת הנקרא גוף שבו ו' שבשם שזעיר אנפין הוא הת"ת כמו שנאריך ביאורו בס' אור יקר. ואמר שמשם מראש ז"א שבת"ת שהוא כללות ג' ראשונות שבו נמשכת הבינה להשקות שאר הנטיעות שהן ו' קצוות שבו דהיינו גוף כדפי'.

תו אתגליף האי חכמתא כו'. היא בחינת החכמה בעצמה. ולא אמר ואפיק מפני שאין אצילות מתחדשות אלא המשכה שהוא התפשטות אורה דרישא דז"א דהיינו בחינת גולגלתא הכוללת שלשתן על ז"א ובה נעשה מוח שני.

ההוא נהירו דאתמשך, אפשר היותו מוסב למעלה ואהדר לגבי חכמתא. והיותר נכון שהוא נמשך למטה. וירצה ההוא נהירו דאתמשך מניה אלין תרין משיכין דהיינו חכמה הכוללת הבינה והחכמה במציאות חכמה. אתגלפו, פי' נחקקו שתי בחינות אלה לבחינת עצמם שהיא חכמה ובינה ממש. ואין אתגליפו זה כענין גליפו הנזכר למעלה כי למעלה נתגלה להתפשט אל ז"א וכאן אתגליפו אל בחינת עצמם כדפי'. וענין הגליפה וההתראות הזה הוא כדי להתיחד כדי להאציל מוח שלישי כמו שנבאר בע"ה.

ואתחברן כחד ע"י חד משיכו וכו'. יען כי לבאר לשון זה צריך לבאר ענין הדעת והוא ענין נכבד מאד וארוך וביאורו יפה לכן ראינו ליחד לו פרק בפני עצמו: