פרדס רמונים ג ו
<< · פרדס רמונים · ג · ו · >>
- פרק שישי
אחר שבפרק הקודם השתדלנו בביאור משנת ספר יצירה ולבטל ראיות הר' שם טוב ושאר המפרשים האומרים שכתר אינו נכנס במנין הספירות, נבא עתה בפרק זה ג"כ לבטל ראיותיו מדברי הרשב"י ע"ה באידרת האזינו דף רפט ע"ב (ח"ג רפט, ב) וז"ל:
- "אתר דשרותא אשתכח, מעתיקא קדישא דאתנהיר ממזלא, הוא נהירו דחכמתא דאתפשט לל"ב עיבר, ונפקו מההוא מוחא סתימאה מנהירו דביה. ומה דעתיקא קדישא נהיר בקדמיתא (נ"א בחכמתא), דא היא, ושרותא ממה דאתגליא הוה. ואתעביד לתלת רישין. ורישא חדא כליל לון. ואלין תלת מתפשטין בזעיר אנפין. ומאלין נהרין כלא. "
- "אתגליף האי חכמתא, ואפיק חד נהרא דנגיד ונפיק לאשקאה גינתא. ואעיל ברישא דזעיר אנפין, ואתעביד חד מוחא. ומתמן אתמשך ונגיד בכל גופא, ואשקי כל אינון נטיען. הה"ד ונהר יוצא מעדן [להשקות את הגן וגו']. "
- "תו אתגליף האי חכמתא ואתמשיך, ועייל ברישא דזעיר אנפין, ואתעביד מוחא אחרא. ההוא נהירו דאתמשכא מניה אלין תרין משיכן אתגליפו ואתחברן כחד ע"י [חד] משיכו דעמיקא דבירא, דכתיב בדעתו תהומות נבקעו. ועייל ברישא דזעיר אנפין ואתעביד מוחא אחרא, ומתמן אתמשך ועייל בגו גופא, ומלייא כל אינון אידרין ואכסדרין דגופא. הדא הוא דכתיב ובדעת חדרים ימלאו."
- "ואילין נהירין מנהירו דההוא מוחא עילאה סתימאה דאתנהיר במזלא עתיקא קדישא, וכלא דא בדא תליין. ואתקשיר דא בדא ודא בדא עד דאשתמודע דכולא חד, וכלא הוא עתיקא ולא אתפרש מניה כלום. אלין תלת נהורין נהרין לתלת אחרנין דאקרון אבהן, ואלין אבהן נהרין לבנין וכלא נהיר מאתר חד" עכ"ל.
ובמאמר הזה נמצא אצלינו קונטריס אחד מהחכמים המתקבלים בדור הזה ובאר בו פי' בארוכה בראיות ממאמרים מהזוהר. ולהיות שאח"כ חזר ובאר התכת לשון המאמר וביאורו בלי ראיות אל הקדמותיו -- ראינו להעתיק הנה הפירוש ההוא להזהר ממנו המעיין כי לא נצטרך להאריך יען היות רוב הקדמותינו מבוארות בשערים האלה.
וז"ל:
אתר דשרותא אשתכח, מקום התחלת האצילות שנמצא ונאצל מעתיקא קדישא אין סוף שמאיר דרך הכתר הנקרא מזל והטעם תמצאנו בביאור הארוך.
הוא נהירו דחכמתא, הוא אור החכמה חכמת אלקים שאורה מתפשטת בל"ב נתיבות.
ונפקו וכו', שהתפשטות האורה הזאת באה ויוצא מהכתר הנקרא כתר עליון סתים וחתים ואינו נופל תחת המחשבה.
ומה דעתיקא קדישא נהיר וכו', ומה שאין סוף מאיר בתחלה. דא היא, ר"ל החכמה.
ושירותא ממה דאתגליא הוה וכו', והיא תחלת התגלות האצילות מהאין סוף היא זו, כי הכתר אינו מושג אפילו במחשבה.
ואתעביד לתלת רישין, האצילות הזה הבא מאין סוף נעשה ג' ראשין הן כתר חכמה בינה. ורישא חדא כליל לון, כי אע"פ שיש להם מקום - אין היחוד האמיתי כי אם בשלשתן.
ואלין תלת מתפשטין בז"א, השלשה הנזכרים מתפשטין אצילותן עד האחרונה הנקרא זעיר אנפין, והענין תב"ה. ומאלין נהרין, כלהו מקבלין אור ושפע האלה ואין להם זולתם.
אתגליף האי חכמתא, פי' מה שאמר למעלה "ואתעבידו תלת רישין" - כי לא מצינו אלא שנים והג' האיך נאצל? אמר אתגליף וכו' - נפתחה זאת ונאצל ממנה. נהיר דנגיד ונפיק, והיא הבינה, והטעם שנקרא כך תמצאנו בביאור הארוך. אלין תרין, הן חכמה ובינה אשר נאצלו ונמשכו מן הכתר מתפתחין וממשיכין עצמן יחד בהמשך אחד בעומק הת"ת בכל אינון אדרין ואכסדרין, וענין המשך האור הזה מן החכמה והבינה תמצאנו בביאור הארוך.
ואלו נהרין בנהירו, אלו החדרים כלם מאירים באור של אותה מדה והיא כתר מזלא עתיקא קדישא. וכלא דא בדא תליין, וכל הספירות מתקשרות זו בזו ועד שניכר ונודע ונישג האצילות הבא מאין סוף, והענין הזה סוד גדול מסודות הקבלה, והענין תבינהו מב"ה.
וכלא חד, והכל מיוחד מתיחד זה בזה. וכלא הוא עתיקא, ומתיחדים כלם בו כשלהבת ק"ב.
אלין תלת נהורין, הן כתר חכמה בינה. נהירן לתלת אחרנין, הם חכמה פחד תפארת אשר למטה מהם מתיחדים כל אחד זה כנגד זה. החסד בחכמה,, והפחד בבינה והת"ת עולה דרך קו האמצעי ומתייחד בכתר. והטעם תמצאנו בביאור הארוך.
ואלין אבהן נהירין לבנין, הן נצח הוד יסוד. ומה שקרא לאלה אבות ולאלה בנים תמצאנו בביאור הארוך.
וכלא נהיר מאתר שרותא, חזר עתה וכלל כל מה שאמר מלמעלה וסיים במה שהתחיל בו כל הספירות מקבלות אורה ממקום התחלת האצילות.
עכ"ל הפי' הקצר.
ובכל מקום שכתוב "תב"ה" - ר"ת "תמצאנו בביאור הארוך"[1] לפי ששם הביא מאמר או מאמרים מהזהר לראייה על הענין ההוא ואין המאמרים האלה מעלין ומורידין בפירוש המאמר כלל.
ומה שיש להקשות עליו הוא זה:
- כי הוא פירש עתיקא קדישא - אין סוף. ואינו נראה. כי אפילו הכתר רוב פעמים מכנה אותו הרשב"י ע"ה בשם "עתיקא דעתיקין" - כל שכן שיכנה עתה לאין סוף בשם "עתיקא קדישא".
- ועוד שאי אפשר שתהיה כונת "עתיקא קדישא" באין סוף מפני שאמר כי עתיקא קדישא מתנהר ומתקבל אורה מהמזל, ולכן אמר "דאתנהיר" בלשון התפעל, ולא אמר "דאנהיר" או "דנהיר" שהוא פועל יוצא. וכן כתוב בכל הנוסחאות. וכן היה כתוב בנוסחת המפרש הזה. ועכ"ז דחק לפרשו לשון פועל יוצא שאמר "עתיקא קדישא אין סוף שמאיר דרך הכתר הנקרא מזל", עכ"ל.
- ועוד קשה אמרו "ומה דנהיר עתיקא קדישא בקדמיתא דא היא". ופי' שאין סוף מאיר בתחלה היא זו ר"ל החכמה. וקשה, כי בשלמא "ושרותא ממה דאתגליא וכו'" - ניחא; כי עם היות שהיא שניה אל האצילות - עם כל זה היא ראשונה אל הגלוי. אבל "ומה דעתיקא קדישא נהיר וכו'" נראה שממש זה תחלת הארתו, וזה אינו כי הכתר הוא תחלת הארה ואצילות לכל הפירושים אפילו לדברי הר' שם טוב, דע"כ לא פליגי אלא שאומר שאין ראוי שיכנס הכתר במנין אבל מודה שהוא תחלת הארת של אין סוף.
- ועוד כפל לשון "ושירותא" שאינו מתישב לפירושו כלל.
- עוד אמרו "ואתעביד תלת רישין". כי בשלמא אם היה אומר מציאות האצילות בכלל הוה ניחא שיאמר שהאצי' הזה היה נעשה בג' ראשין שהן כח"ב. אבל כוונת המאמר לא היה אלא לומר שמציאות תחילת הגלוי הוא החכמה -- א"כ מה אמר "דאתעביד לתלת רישין", כי איזהו נעשה לג' ראשים - שהרי פרטיות הראשים הזכיר למעלה שאמר "דאתנהיר ממזלא" דהיינו כתר, "הוא נהירו דחכמתא" היינו חכמה - לא שייך עלה "דאתעביד לתלת רישין".
- עוד אמר "ורישא חדא כליל וכו'" - פירש "כי אע"פ שיש להם מקום אין היחוד האמיתי כי אם בשלשתם", עד כאן. וקשה - דאם הכונה לומר ששלשתם חשובות כאחד - לא היה לו לומר "ורישא חדא" דמשמע ספירה אחת כוללת אותם, אלא "ואתכללן בחד" שהכוונה ששלשתן חשובות כאחד.
- עוד אמר "ואלין תלת מתפשטין בז"א", ופירש "השלשה הנזכרים מתפשט אצילותן עד האחרונה כו'". ודוחק גדול הוא זה - כי אין טבע הלשון מורה שיהיה עסקו כאן בענין מציאות האצילות, וכן לא היה ראוי שיאמר "ומתפשטין בז"א" שמורה שז"א היא נאצל כבר, ולפי פירושו עדיין הוא עוסק בתחלת האצי' קודם שנאצל הבנין כלו.
ויש עוד כמה וכמה עניינים ביתור לשון ועניינם אינם מתבארים לפירושו, וכדי שלא להאריך אין רצוני להקשות על כל דבריו. ובמעט העיון יושג קושי הבנתו בפי'.
ועתה ראוי שנבא בפירוש המאמר באופן שיתבאר ביאור מתישב, ותתבטל ראיות הר' שם טוב בס"ד:
- ^ אני בחרתי כבר לפתוח את הראשי תיבות למעלה - ויקיעורך