עשרה מאמרות מאמר אם כל חי א ט
במעשה המקלות ליעקב אבינו יש בו פועל דמיוני לבירור הנשמות הקדושות מכור הברזל, כדכתיב וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן (בראשית ל מ). כטעם צֹאן אָדָם שאמר יחזקאל (יחזקאל לו לח), אֶל עָקֹד (בראשית ל מ). זה יצחק, אי נמי שכיון בהם לטעם הקרבנות, כי הא דתנינן (משנה תמיד ד א), אין כופתין את הטלה אלא מעקידין. הדרן לאברהם שאמר למלך סדום, אִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ (בראשית יד כג). ולא קבל מתנות מאבימלך אלא להוראת הפיוס ועל מנת להחזיר, שכן אלף כסף דקאמר לשרה, משפטו שוה כסף בלי ספק. והן הן צאן ובקר שזכר הכתוב בנתינה עצמה, דאי לא תימא הכי מדוע לא זכרם אבימלך לשרה להפיס את דעתה ביותר, וגם אחרי כן החזירם אברהם לאבימלך בכריתת הברית, אך לא השיב עבדים ושפחות שמלו וטבלו והם בכלל הנפש אשר עשו. ואיך יחזירם לסורם, אלא המה היו עבדי יצחק הנזכרים בפרשת הבארות שחפרו בנחל גרר, כי אנשי המקום המה ובקיאים במוצאי מים, ורועי גרר בקשו לעשקם כרועי מדין לבנות יתרו כיון שפירשו מדרכיהם. וכבר זכרו רבותינו (תרגום יהונתן, בראשית כו, כ)[1], כי בעשקם הבאר הראשון נחרב בידם, וכשהחזירוהו נבע מאליו, השני נחרב ושוב לא נבע. השלישי לא עשקוהו כלל. ואולם רועי יצחק במצותו הצילו העבדים מיד פלשתים, הא למדנו דרועי יצחק לחוד ועבדי יצחק לחוד, והוא דקדוק נכון בכתוב:
- ^ (תרגום יהונתן בראשית כ"ו, כ-כא-כב) וּנְצוֹ רַעֲוָותָא דִגְרָר עִם רַעֲוָותָא דְיִצְחָק לְמֵימַר דִי לָנָא מַיָא וַהֲוָה צְבוּ מִן שְׁמַיָא וִיבֵישַׁת וּבְכֵן אַהֲדָרוּ יָתָהּ לְיִצְחָק וְנָבְעַת וּקְרָא שְׁמָא דְבֵירָא עֵסֶק אֲרוּם אִתְעַסְקוּ עֲלָהּ עִמֵיהּ: וַחֲפָרוּ בִּיר אוֹחֲרֵי וּנְצוֹ אוּף עֲלָהּ וִיבֵשַׁת וְתוּ לָא נַבְעַת וּקְרָא שְׁמָהּ שִטְנָה: וְאִסְתַּלֵק מִתַּמָן וַחֲפַר בִּיר אוֹחֲרִי וְלָא נִצוּ עֲלָהּ הֵי כְּקַדְמָאֵי וּקְרָא שְׁמָהּ רַוְוחָתָא וְאָמַר אֲרוּם כְּדוּן אַרְוַוח יְיָ לָנָא וְיַפְשִׁנָנָא בְּאַרְעָא: