ערכי לשון הקודש - אפס

ספר השרשים לרד"ק

"אָפֵס המץ" (ישעיהו טז ד), "כי אָפֵס כסף" (בראשית מז טו), פועל עבר בשקל "חָפֵץ בבת יעקב" (בראשית לד יט). וכן "הֶ ֽאָפֵס לנצח חסדו" (תהלים עז ט). ענינם ידוע: כלה המץ, כלה הכסף, וכן כלם.
- והשם "בְּאֶפֶס עצים תכבה אשׁ" (משלי כו כ) בשש נקודות – בלא עצים, "הַאֶפֶס עוד אישׁ" (שמואל ב ט ג) – הלא עוד איש, "עד אֶפֶס מקום" (ישעיהו ה ח) – עד לא מקום, "בְּאֶפֶס עשׁקו" (ישעיהו נב ד) – בחנם, בלא משפט.
  - ויבא במקום בלתי, "אֶפֶס כי נאץ נאצת" (שמואל ב יב יד), "אֶפֶס מאותי" (ישעיהו נד טו), "וְאֶפֶס את הדבר אשׁר אדבר אליך" (במדבר כב לה), "אֶפֶס כי עז העם" (במדבר יג כח), "ואין עוד אֶפֶס אלהים" (ישעיהו מה יד),"אני וְאַפְסִי עוד" (צפניה ב טו) – אני ואין בלתי עוד.

"אַפְסֵי ארץ" (שמואל א ב י).

וכולם קרובים לענין אחד שהוא ענין כליון ודבר שאינו, אלא שכל אחד יתפרש לפי ענינו הקרוב לו.

"מי אַפְסָיִם" (יחזקאל מז ג)^[1] – מי כליון שאין בהם אלא מעט.
- ורבי יונה פירש "מי פסים" והאלף נוסף, פירוש: מי כפים, כי הכף בלשון ארמית נקרא פס ידא, ורצונו לומר כי המים לא היו מכסים כי אם כפות רגליו. ורבותינו פירשוהו (ירושלמי שקלים ו ב) שאדם עובר בהם עד קרסוליו, וכן תרגם יונתן "מי קרסולין".