ערוך השולחן חושן משפט א

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · חושן משפט · סימן א | >>

סימן זה בטור חושן משפט · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין מינוי הדיינין בזמן הזה ובזמן הבית
ובו עשרים וששה סעיפים:
הערה | א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד | כה | כו

סימן א הערה

כל מה שנתבארו בדינים אלו הוא רק ברשיון ממשלת הקיר"ה הקיסר, ירום הודו, ודינא דמלכותא דינא.

סימן א סעיף א

מצות עשה מן התורה למנות דיינים, שנאמר: "שפטים ושטרים תתן לן...". והם צריכים להיות מוסמכים בארץ ישראל דווקא. והיינו ששלושה חכמים ואחד מהם סמוך (רמב"ם פרק רביעי מסנהדרין), כשרואים חכם הראוי לדון ולהורות – סומכים אותו וקוראים לו "רבי". ומשה רבינו ע"ה על פי ציווי הקדוש ברוך הוא סמך את יהושע ואת שבעים זקנים, והם סמכו לאחרים, ואחרים לאחרים. נמצאו דכל הנסמכים הם כאילו ממשה רבינו מפי הגבורה.

ובעונותינו מגודל הפיזור שנתפזרנו בארבע כנפות הארץ – בטלה הסמיכה, ודינינו כהדיוטים. לכן אמרו רבותינו ז"ל שאם חס ושלום יתבטלו דיינים מישראל שיהיה ביכולתם לכוף לדין, תהיה נעילת דלת בפני הלוין, ותתבטל המסחור והנאמנות, ויתרבו החמסנים. ולכן אמרו חכמינו ז"ל דאף בזמן הזה שליחותייהו דקמאי קעבדינן, למנות דיינים ולדון בדינים.

ולפי שזהו רק מפני תיקון העולם, לכן לא עבדינן שליחותם רק בדבר המצוי ושיש בזה חסרון כיס. אבל בדבר שאין בו חסרון כיס אף על פי שמצוי, כמו תשלומי כפל ושארי קנסות, וכן דבר שאינו מצוי אף שיש בזה חסרון כיס, כמו בהמה שהזיקה אדם, או שנגחה לבהמה אחרת בקרניה והמיתה וכיוצא בזה – אין דנים בזמן הזה.

ויש דברים שאין נוגע לממון שדנים גם כן בזמן הזה. ואף על פי שצריך סמוכים, עבדינן שליחותייהו מפני שהענין גדול מאוד, כמו קבלת גרים (במקום שיש רשיון המלכות). שכדי להכניס נפש תחת כנפי השכינה, ושלא לנעול דלת בפני הרוצה – מזדקקין לזה גם בזמן הזה (תוספות יבמות מז א ור"ן שילהי גיטין). וכן מזדקקין לכוף לגירושין במקום שעל פי דין התורה כופין לגרש (ברשיון הממשלה), מפני תקנת בנות ישראל.

וזה שאמרנו שצריכים סמוכים בדיני ממונות מן התורה – היינו דווקא כשדנין על ידי כפייה. אבל ברצון הבעל דין אין צריך לסמוכים כלל.

סימן א סעיף ב

ולכן דנים בזמן הזה בכפיה דיני הודאות והלואות. דהיינו שתובע את חבירו בעדי הודאה, שהודה לו בפניהם בהודאה גמורה שחייב לו מנה על פי הדינים שיתבארו בסימן פ"א; או בעדי הלואה שמעידים שלוה בפניהם; ודיני ירושות ומתנות; ודיני כתובות נשים; ודיני שותפות ושליחות; וכל מיני מסחר – דכל אלו שכיחי ויש בהם חסרון כיס.

ואף על גב דבמתנה ליכא חסרון כיס, מכל מקום נחשבת כחסרון כיס, דרוב המתנות אם לא היה לו הנאה להנותן מהמקבל – לא הוה יהיב ליה מתנה. וכן מזיק ממון חבירו, ושכירות פועלים, וכיוצא בהם שהם שכיחים ויש בהם חסרון כיס – דנין בזמן הזה.

סימן א סעיף ג

אדם שחבל בחבירו – אין מגבין נזק, וצער, ופגם, ובושת, דליכא חסרון כיס בזה. ואף על גב דבנזק יש חסרון כיס, מכל מקום לא שכיח חבלה כזו שיעשה לו נזק עולם בחסרון אבר. ועל זה אמרו חכמינו ז"ל (בבא קמא פד ב) דאדם באדם – אין גובין אותו בבבל, משום דלא שכיח. והרי אנו רואין דהכאות ובזיונות שכיחי? אלא לעשות נזק עולם לא שכיח. וזהו דעת הרמב"ם ז"ל (פרק חמישי מסנהדרין). ולכן כתב דריפוי ושבת – מגבין בבבל, משום דיש בזה חסרון כיס. אבל בצער ובושת, וכן במקום שיש פגם כמו באונס ומפתה – אין בזה חסרון כיס.

(וכן כתב מהרי"ק בשורש א', דלהרמב"ם אנזק בלבד קאי. וכן משמע שם מהא דאמר: כל הנשום בעבד..., רבא לטעמיה. וקושית הלחם משנה – לא קשיא כלל. וסתם חבלות שכיחי, וכן כתב התומים. ודייק ותמצא קל.)

ויש מרבותינו דסבירא להו דגם שבת וריפוי אין מגבים, דסבירא להו דמה שאמרו חכמינו ז"ל דנזקי אדם באדם אין גובין בבבל – על כל החמישה דברים קאי. וזהו דעת הרא"ש והטור. ועם כל זה גם לדעה זו כופין את החובל לפייס להנחבל, כפי ערך הנראה לדיינים. כן כתב רבינו הרמ"א.

וכן בהמה שהזיקה אדם – אין דנים מפני שאינו מצוי. אבל אדם שהזיק בהמת חבירו – משלם נזק שלם בכל מקום. ודנים זה מפני שהוא מצוי. וכן בהמה שהזיקה בשן ורגל – דנים בכל מקום, שזהו מצוי. אבל כשהזיקה בקרן – אין דנים, שזה לא שכיח.

וכן בהמה שהרגה אדם – אין כופין אותו בית דין שישלם כופר, דזהו לא שכיח. וכן נזקי אש ונזקי בור, יש אומרים דאין דנים, משום דלא שכיחי (ש"ך). ויש אומרים שדנים, דמצוי לפרקים (שבות יעקב), והסכימו לדעה זו כמה מגדולי אחרונים. וכן נראה עיקר לדינא, דכן משמע ברמב"ם פרק ארבעה עשר מנזקי ממון דין י"ב, ויתבאר בסימן תי"ח. ודין כופר וקרן, אף על פי שאין דנים בזמן הזה, מכל מקום כופין לבעל השור שיבער את המזיק. כמו שיתבאר בסימן ת"ט, שכל אחד מחוייב לבער מרשותו דבר המזיק לאחרים, וכמו שכתבתי ביורה דעה סימן של"ד.

סימן א סעיף ד

דיני גזילות וגניבות – דנים בזמן הזה על גביית הקרן בלבד. ולא על כפל וארבעה וחמישה, מפני שזהו קנס, ואין דנים דיני קנסות בזמן הזה. וכן כל קנסות שקנסו חכמים, כמו בתוקע לחבירו באזנו, או סוטרו על הלחי, וכיוצא בזה – אין דנים.

ואף דיש אומרים דלאו בכל מיני גזילות דנים בזמן הזה, מכל מקום הכרעת גדולי אחרונים דבזמן הזה דליכא סמוכים כלל – דנים בכל מיני גזילות, דאם לא כן תתמלא הארץ חמס. וכן עיקר.

סימן א סעיף ה

דיני דגרמי, כגון שורף שטרותיו של חברו וכיוצא בזה שיתבאר בסימן שפ"ו, וכן דיני מלשין שיתבאר בסימן שפ"ח – דנים גם בזמן הזה. וכן עדים שהעידו ונמצא עדותן שקר, כגון שהוזמו מעדים אחרים כדין הזמה שיתבאר בסימן ל"ח, אם הוציאו ממון על פי עדות הראשונים ואי אפשר להחזיר הממון לבעליו – דנים את העדים ומחייבים אותם לשלם.

ודווקא שהוזמו. אבל אם רק הוכחשו בהכחשה דגוף המעשה, ולא בהזמה ד"עמנו הייתם" – אין מחייבין אותם לשלם. דמנא לן שהראשונים העידו שקר, שמא המכחישים העידו שקר? דדווקא בהזמה האמינה התורה להמזימים, וחידוש הוא שחידשה תורה בהזמה ולא בהכחשה, ושם יתבאר הטעמים בזה בסייעתא דשמיא.

ואף בהזמה אם לא הוציאו ממון על פי הראשונים, רק שהראשונים פטרו את הנתבע משבועה אף על פי שעל ידי זה הפסידו להתובע, שאלמלי היה צריך לישבע היה משלם, ולא היה נשבע לשקר – מכל מקום פטורים מלשלם, דאין זה רק גרמא (שבות יעקב). וכן אם עדיין לא הוציאו ממון על פיהם, רק שנגמר הדין והוזמו, אף על פי שזהו עיקר הזמה כמו שכתבתי שם, מכל מקום אין דנים בזמן הזה מפני שאין בזה חסרון כיס.

סימן א סעיף ו

תקנו הגאונים שאף על פי שאין דנין דיני קנסות בזמן הזה, מכל מקום מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו. וכשרואים בית דין שנותן לו כפי שיקול דעתם, אף שאינו לפי דין הקנס – מתירין לו נדויו, בין נתפייס בעל דינו בין לא נתפייס. ואם מת המזיק – אין מנדין יורשו אחריו, דעיקר התקנה היתה שלא יתרבו בעלי זרוע בעולם. לכן די אם קנסו לו לבדו ולא ליורשו (או"ת ונה"מ).

סימן א סעיף ז

אם תפס הניזק דמי המזיק או חפציו – אין מוציאין מידו מה שתפס כשיעור הקנס בשלימות. ואם תפס יותר – מצוים לו בית דין להחזיר המותר. ואפילו בכפל וארבעה וחמישה מהני תפיסה, כיון דבאמת חייב על פי התורה אלא שאין בנו כח לדון. ולכן כשתפס מעצמו – דידיה תפס.

ורק בטוען טענת גנב בפקדון, ונשבע ונמצא שהוא בעצמו גנבו – אינו מחוייב מדינא בזמן הזה בכפל, ולא מהני תפיסה (ש"ך), דהא השבועה צריכה להיות בפני בית דין סמוכין שאין לנו עתה (נה"מ). וכן בשור תם שהזיק, יש אומרים דלא מהני תפיסה רק כשתפס השור עצמו, דהא תם אין משתלם אלא מגופו. וכן אסור לתפוס על ידי עובד כוכבים.

ואם הניזק אומר לבית דין: "שומו לי נזקי כדי שאדע כמה לתפוס" – אין שומעין לו, דזהו כדנין דיני קנסות. אבל מה שמצוים לו להחזיר המותר לא הוה כדנין, כיון שכבר תפס. ובהכרח לבית דין לאמר לו שלא יטול יותר ממה שחייבה התורה. ועוד דלאחר תפיסתו נעשה כממונו ממש, כמו שיתבאר בסעיף ט.

סימן א סעיף ח

כשתפס הניזק, והמזיק מכחישו לגמרי ואומר שלא הזיקו כלל, אם לא ראו עדים את מה שתפס עתה בידו, או שאין עדים על תפיסתו אפילו ראו עתה בידו – נאמן הניזק בשבועה שהזיקו, מפני שיש לו מיגו ד"החזרתני לך" כשלא ראו עתה בידו. או במיגו ד"לא היו דברים מעולם" כשאין עדים על תפיסתו, דיכול לומר "לקוחה היא בידי" כמו שיתבאר בסימן קל"ג.

אבל אם ראו עדים החפץ עתה בידו, וגם יש עדים על תפיסתו – אינו נאמן, וצריך להביא ראיה שהזיקו. ואם לא הביא ראיה – כופין אותו להחזיר החפץ או הדמים שתפס. ומיתומים לא מהני תפיסה בקנסות כשמת החייב (נה"מ), דמן הדין מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב, אלא שהגאונים תקנו שישתעבדו כמו שכתבתי בסימן ק"ז. ועל קנסות וודאי דלא תקנו הגאונים.

סימן א סעיף ט

כשתפס הניזק את הקנס, וחזר המזיק ותפס ממנו, יש מי שאומר דאין מוציאין מיד המזיק (נה"מ). דאם יזדקקו בית דין להוציא מהמזיק – הרי דנים דיני קנסות. ויש מי שאומר שמוציאין מיד המזיק (רבי עקיבא איגר), משום דכשתפס הניזק – נעשה ממונו ממש, ונסתלק מזה דין קנס. וכן עיקר.

סימן א סעיף י

מדין תורה, מודה בקנס – פטור. אך ההודאה צריכה להיות בפני בית דין סמוכים, שאין לנו בזמן הזה. ולכן לא מהני הודאתו לפטור בזמן הזה כשיתפוס הניזק. רק דיש חילוק: אם הודה שהיו עדים בשעת הנזק – חייב, ולא מהני הודאתו לפטור אם יתפוס הניזק. אבל אם לא היו עדים כלל בשעת הנזק – פטור, ולא מהני תפיסתו (נה"מ). דבלא עדים אין חיוב קנס. ומודה בקנס ואחר כך באו עדים, נתבאר בסימן שמ"ח סעיף ט, עיין שם.

סימן א סעיף יא

מה שבארנו שאין דנין דיני קנסות בזמן הזה – אין זה כלל על כל הקנסות. דאם הקנס נוגע לחיזוק דת תורתינו הקדושה – דנין גם בזמן הזה. ויתבאר בסימן ב.

(זהו כוונת הרמ"א סעיף ה, ומתורץ קושית התוספות.)

סימן א סעיף יב

המבייש בדברים – מנדין אותו עד שיפייסנו כראוי, לפי כבוד המתבייש. ומה גם אם בייש תלמיד חכם, אף שאין דנים עתה בליטרא דדהבא כמו שכתוב ביורה דעה סימן רמ"ג, מכל מקום צריכים לתבוע עלבונה של תורה. ואם לא יתבעו עלבונה – תהיה התורה בזויה חס ושלום. ועיין בסימן ת"ך (או"ת).

סימן א סעיף יג

אף על פי שאין דנין דיני קנסות בזמן הזה, מכל מקום המזיק יחוש לעצמו לצאת ידי שמים, ולקיים כל תשלומי קנסות שחייבה התורה, ואשר חייבו רבותינו הקדושים בעלי המשנה והגמרא והגאונים.

ואם קבלו הבעלי דין עליהם דיינים שידונו להם דין הקנס – מהני הקבלה, כמו בקבלת קרוב או פסול שיתבאר בסימן כ"ב. ובמקום דבשם אינם יכולים לחזור – גם בכאן אינם יכולים לחזור. ואף שיש מי שמסתפק בזה, מכל מקום נראה לי שכן עיקר לדינא. ולא גרע דיין שאינו סמוך מקרוב או פסול (עיין בקצות החושן).

סימן א סעיף יד

מה שאמרנו שאין סמוכים בזמן הזה, לא תקשה לך הא גם עדיין נוהג סמיכות הרבנות, כמו שכתבתי ביורה דעה סימן רמ"ב. דסמיכה זו היא רק מתקנת רבותינו זכר לסמיכה. ואינה אלא כנטילת רשות, כמו שכתבתי שם. וזהו לגיטין, וקידושין, וחליצות, דאין להזדקק לדברים אלו בלא סמיכה הנהוגה.

סימן א סעיף טו

כיצד היה דין הדיינים בזמן הבית? כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ראשון מסנהדרין דבתחילה קובעין בית דין הגדול במקדש, והוא הנקרא "סנהדרי גדולה". ומניינם שבעים ואחד, שנאמר: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל", ומשה על גביהן, שנאמר: "והתיצבו שם עמך".

הגדול בחכמה שבכולם – מושיבין אותו ראש עליהם, והוא ראש הישיבה, והוא שקורין אותו חכמים בכל מקום "נשיא", והוא העומד תחת משה רבינו. ומושיבין הגדול שבשבעים משנה להראש ויושב מימינו, והוא הנקרא "אב בית דין". ושארי השבעים יושבים לפניו כפי שנותיהם וכפי מעלתם, כל הגדול מחברו בחכמה – יהיה קרוב לנשיא משמאלו יותר מחברו. והם יושבים בכמו חצי גורן בעיגול, כדי שיהיה הנשיא עם אב בית דין רואין כולן.

ועוד מעמידין שני בתי דינין של עשרים ושלושה עשרים ושלושה, אחד על פתח העזרה ואחד על פתח הר הבית. ומעמידין בכל עיר ועיר מישראל שיש בה מאה ועשרים או יותר סנהדרי קטנה, ויושבת בשער העיר, שנאמר: "והציגו בשער משפט". וכמה יהיה מניינם? עשרים ושלושה דיינים, והגדול בחכמה שבכולן ראש עליהן, והשאר יושבין בעיגול כמו חצי גורן כדי שיהא הראש רואה את כולן.

ועיר שאין בה עשרים ושלושה אנשים – מעמידין שלושה דיינים, שאין בית דין פחות משלושה כדי שיהא בהן רוב ומיעוט אם היתה ביניהם מחלוקת בדין מן הדינין. עד כאן לשונו.

ויש אומרים דהסנהדרין היו יושבים מימינו ומשמאלו של הנשיא (הגהות מיימוניות). וכן מסתבר, דבזה האופן יותר בקל שיהיה חצי גורן בעיגול. וכן איתא בירושלמי פרק קמא דסנהדרין דהנשיא ישב באמצע. ואפשר דגם הרמב"ם סבירא ליה כן, וזה שכתב ד"כל הגדול מחברו יותר קרוב לנשיא משמאלו" – רצה לומר דמימינו הקורבה הוא להאב בית דין, כיון שהוא יושב בימינו של נשיא. ומה שכתב ד"כל הגדול מחברו בחכמה יושב יותר קרוב לנשיא" – היינו כששוין בשנים. אבל היותר גדול בשנים יושב יותר קרוב מהגדול בחכמה (כסף משנה).

ואף על גב דביורה דעה סימן רמ"ד נתבאר דבמסיבה של תורה נותנים לחכמה יותר מעלה מזקנה, יראה לי דבסנהדרין שאני, דהרי כולם מופלגים הם בחכמה, וגדולתו של אחד יותר מחברו אינו בהפלגה. לפיכך נותנין המעלה להזקנה, כיון שגם השני מופלג בחכמה.

(ודוחק לומר דהרמב"ם פוסק כראב"צ דירושלמי ותוספות שהביא מר"ן בכ"מ. ועוד שם היה רק מפני הכבוד, ולא פליג ראב"צ כפי גירסת הירושלמי, עיין שם. ודייק ותצמא קל.)

סימן א סעיף טז

הבית דין הגדול שבירושלים הוא על כל ישראל, והבית דין שבכל עיר ועיר הוא על אותה העיר. ועוד היה בית דין של עשרים ושלושה לכל שבט ושבט. וכך דרשו חכמינו ז"ל: שופטים לכל שבט מניין? תלמוד לומר: "שופטים לשבטיך". שופטים לכל עיר מניין? תלמוד לומר: "שופטים לשעריך" (סנהדרין טז ב).

והבית דין של השבט היה מהמופלגין בחכמה שבכל השבט, והוא לכל ערי השבט כבית דין הגדול שבירושלים. ויכול אחד מהבעלי דין של אותו השבט להזמין להאחר לבית דין השבט, אף על פי שדרים בעיר אחרת (רמב"ן פרשת "שפטים").

ועוד אמרו חכמינו ז"ל דבארץ ישראל מושיבין בית דין בכל עיר ועיר, ובכל פלך ופלך (סוף פרק קמא דמכות). ו"פלך" היא אפרכיא שהרבה ערים שייכים לה. ויראה לי דדא ודא אחת היא, שבזמן בית ראשון שכל שבט ושבט ישב בעריו, ולא התערבו השבטים זה בזה – היה בית דין מיוחד על כל שבט בפני עצמו, ואז לא היה בית דין בכל פלך, דמקום בית דין השבט הוא הפלך. אבל בבית שני שהיו השבטים מעורבים זה בזה, ולא היה באפשרי לתקן בית דין לכל שבט ושבט – תקנו בית דין מיוחד בכל פלך ופלך במקום בית דין השבט. וכל הערים שסביבות הפלך היו כפופים להבית דין של הפלך, כמו לבית דין השבט שבבית ראשון.

ונראה שזהו דעת הרמב"ם ז"ל, שכתב שם: "מצות עשה של תורה למנות שופטים ושוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך" – ולא הזכיר בית דין לכל שבט. ובפרק חמישי הזכירם, שמע מינה דסבירא ליה כמו שכתבתי.

(ואתי שפיר כל מה שהקשו עליו, ועיין בלחם משנה. והרמב"ם קורא לעיר "מדינה", כמו שכתב בפירוש המשנה פרק רביעי דראש השנה. וכתבו התוספות סנהדרין טז ב דאם יש בעיר אחת משני שבטים – צריכין שני בתי דין, עיין שם.)

סימן א סעיף יז

לכל בית דין ובית דין היו שוטרים מיוחדים הסרים למשמעת הבית דין, לכוף לקיים מה שמצוים הבית דין, שנאמר: "שופטים ושוטרים תתן לך...". והיו ממונים גם על המקחים, ולשמור המידות והמשקלות, ושארי עניינים הנוגעים לדת הישראלי. ובידם מקל ורצועה להכות כל מסרב, וכל מעוות דרכיו. ואין מספר להשוטרים, דזהו לפי ראיית עיני הדיינים לפי הצורך. וחכמינו ז"ל דרשו על פסוק "אשר תשים לפניהם" – אלו כלי הדיינין. ורב הונא כי הוה נפיק לדינא אמר: אפיקו לי מאני חנותאי, מקל ורצועה ושופר... (סנהדרין ז ב).

וכתב הטור בשם רב האי גאון דבית דין צריך שיהא להם מזומן במושב בית דין מקל לרדות בו, ורצועה להלקות בו, ושופר... וספר תורה נמי צריך שיהא מזומן בבית דין. עד כאן לשונו.

ורבותינו בעלי השולחן ערוך השמיטו זה. ובאמת מהרמב"ם משמע להדיא דזהו שייך להשוטרים, ואין דין זה רק בזמן הבית, דעתה אין לנו שוטרים. ורב הונא אולי היה ריש גלותא, והיה לו כוח על זה מהמלוכה, מה שאין כן עתה. ולכן השמיטוה בשולחן ערוך.

(כן נראה לעניות דעתי. והאו"ת תמה למה השמיטו הרמב"ם ז"ל. ובאמת לא השמיטו, וכתבה אצל השוטרים. ודייק ותמצא קל.)

סימן א סעיף יח

אמרו חכמינו ז"ל דכל זה בארץ ישראל. אבל בחוץ לארץ, אף בערי ישראל ובזמן הבית – אין החיוב להושיב דיינים בכל עיר ועיר אלא בכל פלך ופלך (מכות שם).

ונראה לי דזהו בית דין של עשרים ושלושה. אבל בית דין של שלושה וודאי צריך, דאי אפשר לומר דעל כל דין ודין יצטרכו לילך להפלך. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל שם מבואר דגירסתו היתה דבכל פלך אין צריך, אבל בכל עיר ועיר צריך.

(עיין שם בהלכה ב', ובכסף משנה ובלחם משנה. ולפי מה שכתבתי נראית גירסא זו. ודייק ותמצא קל.)

סימן א סעיף יט

כתב הרמב"ם ז"ל (שם):

כל עיר שאין בה שני חכמים גדולים, אחד ראוי ללמד ולהורות בכל התורה כולה, ואחד יודע לשמוע ויודע לשאול ולהשיב – אין מושיבין בה סנהדרין אף על פי שיש בה אלפים מישראל. וסנהדרין שיש בה שני אלו, אחד ראוי לשמוע ואחד ראוי לדבר – הרי זה סנהדרין. היו בה שלושה – הרי זה בינונית. היו בה ארבעה יודעים לדבר – הרי זה סנהדרי חכמה.

עד כאן לשונו.

ויש אומרים דכל עיר שאין בה שנים לדבר בשבעים לשון, ואחד לשמוע ולהבין בהם אף על פי שלדבר אינו יכול – אין מושיבין בה סנהדרין. ואם יש שלושה מדברים בשבעים לשון – אין למעלה הימנה (רש"י שם יז א). וכדעה זו משמע להדיא בשקלים ירושלמי פרק חמישי. ולפי זה מעטים היו המקומות שהיה בהם סנהדרי קטנה, ומיהו וודאי דבית דין של שלושה צריך בכל מקום.

סימן א סעיף כ

כל סנהדרי קטנה – מושיבים לפניהם שלושה שורות של תלמידי חכמים, בכל שורה ושורה עשרים ושלושה איש. שורה ראשונה קרובה לסנהדרין, ושורה שנייה למטה הימנה, ושלישית למטה הימנה. וכל שורה ושורה יושבין בה לפי מעלתן בחכמה.

ואם נחלקו הסנהדרין והוצרכו להוסיף אחד על מניינן ולסומכו – סומכין מן הראשונה הגדול שבה, והראשון שבשורה שנייה בא ויושב בסוף שורה הראשונה, דהקטן שבראשונה גדול מן הגדול שבשנייה (רש"י). והראשון שבשלישית בא ויושב בסוף שורה שנייה, דהקטן שבשנייה גדול מן הגדול שבשלישית. ובוררין להן אחד משאר הקהל למלאות החסרון שבשורה שלישית, ומושיבין אותו בסוף השורה, לפי שהגרוע מן התלמידים גדול מן הגדול שבקהל (שם). ואומרים לו: "הוי זנב לאריות, ואל תהי ראש לשועלים". וכן אם הוצרכו לסמוך שנים או שלושה – על הסדר הזה הם עושים. וכן אם מת אחד מהם – נעתקים כולם ממקומם, עד שנחסר האחרון שבשורה השלישית וממלאים אותו מן הקהל.

וכל מקום שיש בו סנהדרין – יהיו שם שני סופרי הדיינים עומדים לפניהם, אחד מימין ואחד משמאל. זה שבימין כותב דברי המזכים, וזה שבשמאל כותב דברי המחייבין. ויש אומרים דשניהם כותבין דברי המזכים ודברי המחייבים, שאם יטעה האחד – יוכיח כתבו של חבירו (רש"י לו ב). ובגמרא (שם לד א) משמע דלא היה זה רק בדיני נפשות.

סימן א סעיף כא

אמרו חכמינו ז"ל (שם פח ב):

מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל. אלא בית דין של שבעים ואחד יושבים בלשכת הגזית, ושני בתי דינין של עשרים ושלושה יושבים, אחד על פתח העזרה ואחד על פתח הר הבית. ושארי בתי דין של עשרים ושלושה יושבין בכל ערי ישראל.

הוצרך הדבר לשאול – שואל מבית דין שבעירו. אם שמעו – אמרו להם, ואם לאו – באין לזה שסמוך לעירו (נראה לי שהוא בית דין של השבט או הפלך). אם שמעו – אמרו להם, ואם לאו – באין לזה שעל פתח הר הבית. אם שמעו – אמרו להם, ואם לאו – באים לזה שעל פתח העזרה. אם שמעו – אמרו להם, ואם לאו – אלו ואלו באים ללשכת הגזית, ששם יושבים מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים. ובשבתות וימים טובים יושבים בחיל, שהוא בית המדרש שבהר הבית, ונשאלה השאלה בפניהם. אם שמעו – אמרו להם, ואם לאו – עומדים למניין. רבו המטמאים – טמאו. רבו המטהרים – טיהרו... ומשם כותבים לכל ערי ישראל.

ובודקים כל מי שימצאוהו חכם, וירא חטא, ועניו, ושפוי, ופרקו נאה, ורוח הבריות נוחה הימנו – עושין אותו דיין בעירו. ומשם מעלין אותו לפתח הר הבית, ומשם מעלים אותו לפתח העזרה, ומשם מעלים אותו לבית דין הגדול.

סימן א סעיף כב

ולמה אין סנהדרין אלא בעיר שיש בה מאה ועשרים תושבים?

כדי שיהיה מהם סנהדרין של עשרים ושלושה, ושלוש שורות של עשרים ושלושה,
ועשרה בטלנים של בית הכנסת, שיהיו פנוים ממלאכה ונזונין משל ציבור כדי שימצאו תמיד בבית הכנסת,
ושני סופרים,
ושני חזנים, והם שמשי בית דין להלקות החייב, ולהזמין בעלי דינין לדין,
ושני בעלי דינין,
ושני עדים,
ושני זוממין, כדי שהעדים יתייראו מלהעיד שקר שלא יזומו,
ושני זוממי זוממין, דשמא יתחייב בעל הדין וישכור עדים להזימם. לפיכך צריך שיהיה עוד שני אנשים כדי שייראו מהם שהם לא יזימום (רש"י יז ב). ואף על גב שלבד הבית דין שדנים אותם כולם כשרים לעדות, מכל מקום לא יתייראו מכל המשרתים בקודש, כמו שמתייראים מאנשים אחרים (נראה לי).

הרי מאה וארבע עשרה.

ושני גבאי צדקה, ועוד אחד כדי שיהיו שלושה לחלוקת הצדקה, דצדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלושה כמו שכתבתי ביורה דעה סימן רנ"ו.
ורופא אומן,
ולבלר,
ומלמד תינוקות.

הרי מאה ועשרים.

ויראה לי דאלו המאה ועשרים צריכים להיות גדולים בשנים, לא פחות מבן עשרים. ובמניין הדיינים שהם תשעים ושנים – לא יהיה זקן מופלג, ולא סריס, ולא מי שאין לו בנים, דכל אלו אינם ראוים לסנהדרין כמו שיתבאר.

סימן א סעיף כג

כתב הרמב"ם ז"ל בפרק שני מסנהדרין:

אין מעמידין בסנהדרין, בין בגדולה בין בקטנה, אלא אנשים חכמים ונבונים, ומופלגים בחכמת התורה, בעלי דעה מרובה; יודעים קצת משארי חכמות כגון רפואה, וחשבון, ותקופות, ומזלות, ואצטגנינות, ודרכי המעוננים והקוסמים והמכשפים, והבלי עבודת כוכבים וכיוצא באלו, כדי שיהיו יודעים לדון אותם.

עד כאן לשונו. ואף על פי שכתב מקודם דדי באחד ראוי ללמד ולהורות בכל התורה כולה ואחד יודע לשמוע, כמו שכתבתי בסעיף י"ט – זהו לעניין להורות בכל התורה כולה. אבל כולם צריכים שיהיו מופלגים בחכמת התורה, אף שאין יודעים להורות בכל התורה כולה.

(ודברי הלחם משנה צריכים עיון, ועיין תוספות מנחות סה א דיבור המתחיל "יודעים". ובאמת דלכן פירש הרמב"ם דאכל התורה קאי. ודייק ותמצא קל.)

סימן א סעיף כד

עוד כתב הרמב"ם ז"ל:

כשם שבית דין מנוקים בצדק – כך צריכים להיות מנוקין מכל מומי הגוף. וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולם בעלי שיבה, בעלי קומה, בעלי מראה, נבוני לחש, ושידעו ברוב הלשונות, כדי שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן.

עד כאן לשונו. ונראה מדבריו דמה שנתבאר בסעיף זה אינו לעיכובא, ולכן כתב דרק ישתדלו להשיג אנשים כאלו. ומה שבסעיף הקודם הוא לעיכובא. ואף על גב דבש"ס (מנחות שם) כאחד נאמרו, מכל מקום מסתבר לו כן דאלו הדברים אינן לעיכובא, דרק להטיל אימה הן (לחם משנה).

והידיעה ברוב הלשונות גם כן רחוק למצוא, ואם נאמר דזהו לעיכובא לא נמצא סנהדרין לעולם. והרי בש"ס משמע דמרדכי היה מיוחד בזה.

ובית דין של שלושה אינו צריך לכל אלה הדברים, ורק שיהיה בהם שבעה דברים: חכמה, וענוה, ויראת חטא, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להם, ובעלי שם טוב. ויתבאר בסימן ז. וכל שכן שסנהדרין צריך להיות בהם כל אלו הדברים.

וזה שכתב הרמב"ם שידעו ברוב הלשונות, אף על גב דבש"ס קאמר "בשבעים לשון", סבירא ליה דהכוונה בהלשונות המתהלכות במדינות אז (עיין בלחם משנה).

סימן א סעיף כה

אין מעמידין בסנהדרין אלא כהנים לוים וישראלים המיוחסים, הראוים להשיא לכהונה, והיינו שבנותיהם מותרות לכהן. אבל מי שבנותיהם אסורות לכהן, לפי מה שכתבתי באבן העזר סימנים ו-ז – אסור להם לישב בסנהדרין ולדון דיני נפשות. ואף על גב דלדיני ממונות אינם פסולים אלא אותם שיתבארו בסימן ז, מכל מקום אי אפשר לישב בסנהדרין על דיני ממונות לבד לבד, וכל היושב בסנהדרין צריך שיהא ראוי לדון דיני נפשות. ואם לאו – אסור לו לישב כלל, וישב בבית דין של שלושה.

(ובזה מובן מה ששינה הרמב"ם בפרק שני הלכה א מלשון המשנה דפרק "אחד דיני נפשות". ודייק ותמצא קל.)

דכשם שצריכים להיות מנוקים בצדק, כך צריכים להיות מנוקים מכל מומי משפחה. ורבותינו ז"ל למדו זה מקראי ד"והתיצבו שם עמך" ומ"ונשאו אתך" – שיהיו בדומים לך, בחכמה ויראה ויחס. ואף על פי שאי אפשר להיות כמשה רבינו, מכל מקום לענין שלילת החכמה והיראה והיחס צריכין להיות שוין לו.

ובסנהדרי גדולה מצוה להדר אחר כהנים ולוים, שנאמר: "ובאת אל הכהנים הלוים". ואם לא מצאו מהם הראוים לזה, אפילו היו כולם ישראלים מיוחסים – מותר. וכך דרשו רבותינו ז"ל בספרי: יכול מצוה, ואם אין בו פסול? תלמוד לומר: "ואל השופט" – אפילו שאין בו כהנים ולוים כשר. ובסנהדרי קטנה אין מהדרין אפילו לכתחילה, דפסוק זה נאמר על בית דין הגדול.

סימן א סעיף כו

אין מושיבין מלך בסנהדרין, מפני שאסור לחלוק עליו ולמרות את דברו. דכל הממרה פי מלך הוה מורד במלכות, וחייב מיתה. ואם כן אם יגיד המלך דעתו – שוב אין משא ומתן בדין. אבל כהן גדול מושיבין בסנהדרין אם היה ראוי לכך.

ומלכי בית דוד, אף על פי שאין מושיבין אותן בסנהדרין, מכל מקום יושבין הם ודנים את העם, דכתיב: "בית דוד כה אמר ה'" – דינו לבקר משפט. וכן דנים אותם אם יש להם דין, דאם לא כן גם הם לא היה ביכולתם לדון, דכל שלא דניו אותו – אינו דן. ודווקא דיני ממונות דנין, אבל דיני נפשות אין דנין רק אם היה לכבודו, כגון שאחד דיבר כנגדו. דאז דן אותו המלך אף למיתה, דמורד במלכות יהרג, כמו דוד המלך שדן את נבל (תוספות סנהדרין יט א). ומורד במלכות – אין צריך לדיינו כשארי דיני נפשות, שאין דנין בלילה וכיוצא בזה. אלא כיון שמרד במלכות – הורגים אותו (מגילה יד ב).

ומלכי ישראל אין דנים ואין דנים, אותם דשמא תבוא מזה תקלה. ובירושלמי איתא דהמלך אין בני אדם דנים אותו אלא הקדוש ברוך הוא בלבד, שנאמר: "מלפניך משפטי יצא".

ואין מעמיד בכל מיני סנהדרין לא זקן מופלג בשנים, רק בעלי שיבה אבל לא מופלגים בזקנה. והטעם מפני ששכח כבר צער גידול בנים, ואינו רחמן (רש"י לו ב). ולא סריס מפני שיש בו אכזריות, ולא מי שאין לו בנים אף שהיו לו ומתו.

(כן נראה לעניות דעתי, דאם לא כן היינו הך. ועיין רש"י הוריות ד ב דיבור המתחיל "או זקן". וצריך עיון גדול.)