ערוך השולחן העתיד זרעים כה

<< | ערוך השולחן העתיד · זרעים · סימן כה | >>


שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית

ובו: י"ח סעיפים

א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח

סעיף א

כבר כתבנו בריש סי׳ הקודם דהתורה אסרה לעשות סחורה בפירות שביעית דכתיב לאכלה ולא לסחורה (בכורות י"ב:) ולכן אסרו חכמים לפדות פטר חמור בבהמת שביעית כלומר הנקנית בדמי שביעית (שם) דכמו דבשביעית עצמה כלומר בפירותיה אסור לעשות סחורה כמו כן בדמי שביעית דהדמים נתפסים בקדושת שביעית. ושמא תשאל דא"כ היאך קנה הבהמה בפירות שביעית והרי אסור לעשות סחורה דבאמת לא כל דבר מקרי סחורה כמו שיתבאר וקונה דבר לאכילה לא מקרי סחורה:

סעיף ב

העושה סחורה בפירות שביעית או בדמיהן עובר על לאו הבא מכלל עשה דלאכלה ולא לסחורה והרמב"ן ז"ל מנאה במנין העשין בס׳ המצות בסוף מנין העשין אבל הרמב"ם ז"ל לא מנה במנין העשין לא אכילת פירות שביעית דהך לאכלה אינה מצות עשה כמו שהוכחנו בסי׳ הקודם סעי׳ ו׳ ע"ש וגם העושה סחורה אע"ג דוודאי עובר בעשה וכן כל הדברים שבסי׳ הקודם כמו לאכלה ולא להפסד לאכלה ולא לשריפה ג"כ אם הפסידם או שרפן עובר בעשה ומ"מ אין נכנסין להרמב"ם במנין העשין אא"כ אמרו חז"ל שזהו מצות עשה כמו בבדיקת בהמות ועופות הטהורים שאמרו בספרי זו מ"ע כמ"ש הרמב"ם בעשין קמ"ט ובארנו זה ביו"ד סי׳ ע"ט ע"ש (כן נ"ל בדעת הרמב"ם והמג"א שם טרח בזה ע"ש):

סעיף ג

יראה לי דהעושה סחורה בפירות שביעית וכן אם מפסידה או שורפה או אוכל פירותיה קודם שנגמרו דאסור ג"כ מטעם הפסד כמ"ש בסי׳ כ"א סעי׳ ט׳ או קוצץ אילן מאכל קודם גמר הפירי שבסי׳ הקודם מכין אותן מכות מרדות וראיה מהא דאמרינן ביומא (פ"ו:) משל לשתי נשים שנלקו בב"ד אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית ע"ש וזהו שאכלה הפירות קודם שנגמרו ועברה על לאכלה ולא להפסד וביאר הריב"ש בתשו' (סי׳ פ"ז) דא"א לומר מלקות ממש דאין לוקין על עשה אלא מכות מרדות ע"ש וממילא דה"ה לכל אלו:

סעיף ד

בסי׳ זה יתבאר דמעט מותר למכור וכן עוד אופנים שמותר למכור ויש להבין כיון דהתורה אסרה לסחורה מנ"ל לחלק בחילוקים. ונ"ל דהנה רש"י ז"ל פי׳ בסוכה (ל"ט. ד"ה אין ע"ש) דטעם התורה שאסרה לסחורה מפני שכל פירות שביעית חייבין להתבער בשביעית הן ודמיהן ולא שיעשה בהם סחורתו להצניע לאחר שביעית ילהעשיר עכ"ל וכיון דמטעם זה אסרה תורה ממילא לא שייך אלא במסחר של ממשי שביכולת להרויח הרבה מזה ולא במכירה קלה כמו שיתבאר:

סעיף ה

וז"ל הרמב"ם ריש פ"ו אין עישין סחורה בפירות שביעית ואם רצה למכור מעט מפירות שביעית מוכר ואותן הדמים הרי הן כפירות שביעית וילקח בהן מאכל ויאכלן בקדושת שביעית ואותו הפירי הנמכר הרי הוא בקדושתו כמו שהיה עכ"ל וכתב למכור מעט ולא פירש כמה הוא מעט ובסוכה שם מוכח דהיינו מזון ג׳ סעודות (כ"מ):

סעיף ו

תנן (בפ"ז מ"ג) הצבע צובע לעצמו ולא יצבע בשכר שאין עושין סחורה בפירות שביעית כלומר אע"ג דצביעה הותרה בפירות שביעית כמ"ש בסי׳ הקודם מ"מ בשכר אסור דהוה כסחורה ומשום דענין הצביעות הוה עסק וביכולת להתעשר מזה ולכן אסרו כל צביעה בשכר אפילו דבר מועט ועוד דזה אין הכרח כאכילה ושתייה וביכולת להניח עד אחר שביעית משא"כ אכילה ושתייה הוי הכרח ולכן כשאינו מסחר גמור התירו (כנ"ל):

סעיף ז

ז. עוד שנינו שם ולא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו לקח לעצמו והותיר מותר למכרן כלומר דלכתחלה ללקוט ירקות כדי למוכרן זהו סחורה גמורה אף שדבר מועט הוא אמנם אם זהו גופה ע"י שינוי שהוא לקט דבר מועט למכירה ואינו מוכרן בעצמו אלא ע"י בנו הוה שינוי מדרך המסחר ומותר ואם לקטן לאכילה ונתותרו מותר אפילו בעצמו למכרן כיון שדבר מועט הוא וכבר נתבאר דהמעות נתפסין בקדושת שביעית וגם זה צ"ל דירקות אלו אינן מספיחין האסורים אלא מהמותרים (תוי"ט) כמ"ש בסי׳ כ"ב (ולשיטת רש"י והרע"ב שכתבנו שם א"ש בפשיטות ע"ש):

סעיף ח

תניא בתוספתא (פ"ו הל׳ י"ד) חמשה שהיו מלקטין ירק לא יהו אחד מוכר לכולן אלא אחד מהן מוכר שלו ושלהם חמשה אחין שהיו מלקטין ירק אחד מוכר ע"י כולן ובלבד שלא יעשוהו פלטר עכ"ל וכן הוא בירושלמי פ"ז רק בשם הגירסא ברישא אלא אחד מהם מוכר שלו ושל חבירו ע"ש וכן נ"ל עיקר דלפי התוספתא הוא סותר א"ע כמובן. ונ"ל דה"פ דהנה המשנה אסרה שהלוקט בעצמו ימכור אלא בנו וה"ה אחר כיון שלא הוא היה הלוקט והתוספתא הוסיפה בהיתר דמתוך שמוכר של חבירו מוכר גם את שלו ומ"מ לא ימכור אחד של כל החמשה דאוושי מילתא אלא אחד מוכר שלו ושל אחר וכן השני ורק בחמשה אחין התירו אפילו שאחד ימכור לכולן מפני שכולן נחשבים כאחד והרמב"ם לא הביא זה כלל ולא ידעתי למה (והפ"מ כתב דדבר מועט התירו אפילו שלו ודברים תמוהים הס ומפרש התוספתא הגיה דלא כירושלמי ועשה ג׳ בבות ע"ש וא"צ לזה אלא כמ"ש ודו"ק) (ופלטר הוא מוכר תמידי):

סעיף ט

ואפילו המעט שהתירו למכור אין מוכרין לא במדה ולא במשקל ולא במנין אלא מוכרן אכסרא כלומר בבת אחת חבילה קטנה כמות שהיא וגם לעוד אחד כן וכן לעולם כדי שיהיה ניכר שמוכר דבר הפקר שאין מקפידין על המשקל והמנין והמדה ואינו מוכרן אלא מפני שצריך להמעות לקנות בהן אוכל אחר ואפילו ירק שבא מח"ל אם אינו ניכר שהוא מח"ל ג"כ ימכרנו באופן זה שלא יחשדוהו שמוכר של א"י. ודע דבמשנה ג׳ פ"ח מסיים בדין זה ולא תאנים במנין ולא ירק במשקל וה"פ דתאנים דרך למכור במשקל וירק במנין והייתי אומר דכשעושה בשינוי מותר קמ"ל דאסור והרמב"ם לא הזכיר זה דכיון שכתב סתם לא במדה וכו׳ ממילא דעל כל מיני פירות שמוכר הדין כן הוא:

סעיף י

ותנן התם ב"ש אומרים אף לא אגודות כלומר שאסור לאוגדן וב"ה אומרים את שדרכו לאגוד בבית אוגדין אותו בשוק כלומר את שדרכן כשנוטלן לביתו לאכול שלא יאגדן באלו אסור למכור אגודות אבל את שדרכו גם בבית לאגדן מותר לאוגדן לשוק דבכה"ג אין האגוד דרך מסחר כיון שגם לבית עושה כן, כן פירשו הר"ש והראב"ד ז"ל:

סעיף יא

אבל הרמב"ם שם כתב ואוגד דברים שדרכן להאגד לבית למכור בשוק אכסרה כדרך שאוגדין להביא לבית לא כדרך שאוגדן למכור בשוק כדי שלא יהיה כמוכר בצמצום ודברים שאין דרכן להאגד אלא לשוק לא יאגוד אותן עכ"ל וס"ל דאגד בית אינו כאגד לשוק דלשוק אוגדן בחוזק כדי לצמצם האגודות:

סעיף יב

תניא בתוספתא (שם) אין מוכרין פירות שביעית לא במדה ולא במשקל ולא במנין ולא יהא מודד את החבית ומוכרה כמות שהיא כלכלה ומוכרה כמות שהיא אלא אומר לו חבית זו אני מוכר לך בדינר כלכלה זו אני מוכר לך בטריסית לא ימלא את הכלכלה ויוצא ומוכרה בשוק אף בשאר שני שבוע אסור שזו דרך הרמאות עכ"ל התוספתא וה"פ דאפילו מדד לעצמו והוא מוכר החבית או הכלכלה כמות שהיא בלא מדה אסור אלא אומר לו חבית זו וכו' כלומר שלא מדתיה ואח"כ אומר לא ימלא את הכלכלה כלומר אפילו שגם הוא לא ימוד אותה עתה אלא שיודע מדתה ג"כ אסור ודבר זת תמיד אסור אפילו בשארי שנים משום דהקונה סבור דהמוכר אינו יודע כמה יש בה ומוכרה בזול וכשהוא יודע הרי יש בזה רמאות והרמב"ם ז"ל לא הזכיר מכל זה כלום:

סעיף יג

עוד תניא שם אין מוכרין ואין לוקחין מן הכותי ומן העכו"ם פירות שביעית ומילתא דפשיטא היא שהרי אפילו לע"ה אסור למכור פירות שביעית כמו שיתבאר וכ"ש לאלו וק"ו שאין קונין מהם דבוודאי לא שמרום בקדושת שביעית ולכן השמיטה הרמב"ם:

סעיף יד

שביעית נקרא קדש דכתיב כי יובל היא קדש תהיה לכם (סוכה מ׳:) ויובל ושביעית חדא מילתא היא (רש"י שם) ולכן כשם שהקדש יכולין לחללה על דבר אחר או למוכרה ושהדמים יכנסו לקדושה דבהקדש כתיב ופדה בערכך ויסף חמישיתו עליו הרי חילול וכתיב ואם לא יגאל ונמכר בערכך הרי מקח (שם) כמו כן שביעית יכול לחללה ולמוכרה. ואין לשאול כיון דילפינן מהקדש נצריך תוספת חומש כהקדש די"ל דבשלמא בהקדש שההקדש יוצא לחולין שפיר הצריכה התורה חומש כעין שהצריכה במעילה אבל בשביעית שגם השביעית נשאר בקדושתו כמו שיתבאר מה שייך תוספת חומש הא הקדושה נשארת בתקפה (כנ"ל) וע׳ בסעי' ט"ז:

סעיף טו

וחמירה שביעית מהקדש דאלו בהקדש יוצא ההקדש לחולין ולא כן בשביעית כדתניא בסוכה (שם) שביעית תופסת את דמיה שנאמר כי יובל היא קדש תהיה לכם מה קדש תופס את דמיו ואסור אף שביעית תופסת את דמיה ואסורה אי מה קדש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף שביעית כן ת"ל תהיה בהווייתה תהא הא כיצד לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערין בשביעית לקח בבשר דגים יצא בשר ונכנסו דגים לקח בדגים יין יצאו דגים ונכנס יין לקח ביין שמן יצא יין ונכנס שמן הא כיצד אחרון אחרון נתפס בשביעית ופירי עצמו אסור וכשיגיע שעת הביעור צריך לבער הפירי הראשונה עם השמן האחרון דעל שניהם חל קדושת שביעית ואין נ"מ בין שלקח בפירות שביעית עצמן או בדמיהן דדמי פירות שביעית כשביעית:

סעיף טז

וזה שכתבנו דשביעית מחחללת בין דרך מקח בין דרך חילול כתב הרמב"ם שם וז"ל אין שביעית מתחללת אלא על דרך מקח בד"א בפירי ראשון אבל בפירי שני מתחלל בין דרך מקח בין דרך חילול וכשמחללין פירי הנלקח שנית אין מחללין אותו על בהמה ועיף חיים שמא יניחם ויגדל מהם עדרים ואין צריך לומר שביעית עצמה אבל מחללין אותן הפירות על השחוטים עכ"ל כן הוא מסקנת הש"ס בסוכה שם וה"ה שאין קונין בפירות שביעית בעלי חיים חיים משום גזירה זו ואין חילוק בין זכרים לנקבות אע"ג דבזכרים לא שייך שמא יגדל מהם עדרים גזרינן זכרים אטו נקבות (תוס׳ שם בשם ירושלמי):

סעיף יז

ולא ביאר הרמב"ם ז"ל איך הדין בדיעבד אם עבר וחילל על חיים וגם בגמ׳ שם לא נמצא זה אמנם מדברי רבותינו בעלי התוס׳ בקדושין (נ"ה: סד"ה אין ע"ש) למדתי דמבטלין החילול או המקח שהקשו על מה דתניא בסוכה שם לענין מעשר שני דעל חיין אין מתחללין דמשמע אפילו בדיעבד והא מדרבנן היא ואינו אלא לכתחלה ותרצו דכיון דיש תקנה לומר יחזרו דמים למקומן אפילו דיעבד לא מהני ע"ש והשתא הא בסוכה שם תניא אחד שביעית ואחד מעשר שני וכו' על חיין אין מתחללין ע"ש ש"מ אף דיעבד:

סעיף יח

ומ"מ נלע"ד דלא דמי דבשלמא במע"ש דהמע"ש יצא לחולין אמרינן דיחזרו דמים למקומן ותשוב המע"ש לקדושתה והבהמה חולין כמקדם ואין הקדש נפסד אבל בשביעית דשניהם קדושים מן התורה כמ"ש אם נאמר יחזרו דמים למקומן הרי נבטל מהבהמה קדושה שיש עליה מן התורה ולא נכניס אחרת תחתיה ולכן נ"ל דאם זה שחילל בבהמה חיה היה דבר מחולל על שביעית או דמי שביעית דבזה כשחילל על הבהמה נעשה זה חולין והבהמה נכנס תחתיו כמו שנתבאר שפיר אמרינן יחזרו דמים למקומן כלומר דזה שחילל ישוב לקדושחו והבהמה תשאר חולין אבל אם חילל פירות שביעית עצמן או דמי שביעית על בהמה חיה בהכרח שתשאר בקדושת שביעית שא"א לנו להקל על דברי תורה וברייתא דנקטה לשון אין מתחללין דיעבד זהו משום מע"ש ומשום פירי שני דשביעית (כנלע"ד):