ערוך השולחן העתיד זרעים כד

<< | ערוך השולחן העתיד · זרעים · סימן כד | >>


לאיזה דברים הותרו פירות שביעית

ובו:

א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב

סעיף א

כתיב (ויקרא כה , ו-ז): "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל" ופשטא דקרא שפירות שביעית לא ניתנה רק לאכילה אמנם מדכתיב לכם דרשינן לכל צרכיכם (סוכה מ, א) והא דכתיב לאכלה דרשינן לכם דומיא דלאכלה מה לאכלה הנאתו וביעורו שוה כלומר דבשעה שנתבער מן העולם בא לו הנאתו שבשעת אכילה הרי נתבער מן העולם ואז הוא נהנה אף לכם לא הותרה רק לדבר שהנאתו וביעורו שוה (שם) כגון לסוך בשמן את בשרו ולהדליק את הנר דההנאה בא בשעת הביעור מן העולם אבל לא לכיבוס בגדים דההנאה באה אחר הביעור וכן למשרה לשרות פשתן ביין של שביעית אסור מטעם זה (שם) וכן לרפואה אסור מטעם זה (שם) דהביעור בא בעת עשיית הרפואה והנאת הרפואה בא אח"כ ועוד יתבאר בזה בס"ד:

סעיף ב

עוד דרשינן לאכלה ולא להפסד (פסחים נב, ב) דמטעם זה אסור לאכול פירות שביעית קודם שיתבשלו כמ"ש בסי׳ כ"א סעי׳ ט׳ ע"ש ומטעם זה שנינו בת"כ לאכלה ולא להביא ממנו מנחות ולא להביא ממנו נסכים משום דממנחות יש קומץ הנשרף על המזבח והנסכים שופכים לשיתין והוי להפסד ומטעם זה אמרו בספ"ק דבכורות דבהמת שביעית כלומר שנלקחה בפירות שביעית פטורה מן הבכורה לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה והבכור צריך להקטיר האימורים על גבי המזבח לשורפן ואי קשיא דא"כ מה נעשח במנחת העומר בשביעית שצריך מן החדש ומזה מקטירין הקומץ אך באמת במנחות (פ"ד.) מקשה זה הש"ס ומתרץ משום דהתורה אמרה לדרתיכם ע"ש כלומר דבזה צותה התורה לשרוף הקומץ אך כולל הדברים שהתורה אסרה להפסיד פירות שביעית ושמא תשאל דא"כ איך אסרנו ספיחי שביעית באכילה הא יתפסדו אך בזה כבר בארנו בסי׳ כ"ב סעי׳ י׳ עי"ש:

סעיף ג

עוד מצינו בשביעית שאסור לשנות אותם מברייתן כמ"ש הרמב"ם בפ"ה דין ג׳ וז"ל (=וזה לשונו) ולא ישנה פירות מברייתן ודבר שדרכו לאכול חי לא יאכלנו מבושל וכו׳ וזהו מירושלמי ריש פ"ח ע"ש (=עיין שם) ולא מצאתי לזה דרש מהפסוק לא בגמ׳ ולא בירושלמי ותוספתא והת"כ ונראה דזה למדנו מדכתיב קדש תהיה לכם בהווייתה תהא כמו שדרשו מזה דשביעית תופסת דמים וגם היא נשארה בקדושתה מדכתיב תהיה בהווייתה תהא (סוכה מ, ב) וה"נ דרשינן לענין שלא ישנה אותם מברייתן עוד דרשו חז"ל לאכלה ולא לסחורה (בכורות שם) ויתבאר בסי' כ"ה בס"ד ועתה נבאר בס"ד פרטי כל הדינים שכתבנו ורק נבאר עוד דבר התמוה לענ"ד:

סעיף ד

תניא בת"כ לכם ולא לאחרים ובתוספתא ספ"ה תניא מאכילין את האכסניא (חיל המלך) פירות שביעית ואין מאכילין לא את העכו"ם ולא את השכיר פירות שביעית ואם היה שכיר שבת שכיר חודש וכו׳ או שקצצו מזונותיו עליו מאכילין אותו פירות שביעית עכ"ל התוספתא וכ"כ הרמב"ם בפ"ה דין י"ג ולכאורה הא זהו נגד הפסוק לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך וגו׳ ונלע"ד דלאו משום שיש איסור להאכיל לעכו"ם פירות שביעית אלא דה"פ דהנה לפרוע חוב מדמי שביעית אסור דזהו כמו לסחורה ויתבאר בסי׳ כ"ה וזהו ביאור התוספתא מאכילין את האכסניא שהרי אין נוטלין שום דבר בעד זה ואין מאכילין את העכו"ם כשאתה חייב להאכילו שזהו כפורע חוב ואפילו לא שכיר ישראל כשאתה מאכילו בעד שכירותו שזהו כפורע חוב ואם היה שכיר שבת וכו' כלומר כיון שהוא שכיר לזמן הרי הוא כאחד מבני ביתו ובלבד שישלם לו בעד מלאכתו גם במעות וכן כשקצצו עליו המזונות כלומר שלבד השכירות יאכל אצלו הוה כבן בית ואפילו שכיר יום מותר (כנלע"ד וזהו גם כוונת הת"כ לכם ולא לאחרים כשמגיע לו דס"ל דבחנם אסור כדאמרינן בלפני אידיהן ב. לא תחנם ע"ש ולכן אין ב"ד (=בית דין) פוסקין לאשה מזונות משביעית דמיחזי כפריעת חוב):

סעיף ה

וז"ל הרמב"ם ריש פ"ה פירות שביעית ניתנו לאכילה ולשתייה ולסיכה ולהדלקת הנר ולצביעה מפי השמועה למדו תהיה אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע עכ"ל דרש זה הוא בת"כ אבל בגמ׳ (סוכה שם) למדנו זה מלכם דומיא דלאכלה דכל שהנאתו וביעורו שוה מותר לעשות בפירות שביעית כמ"ש והדלקה וודאי הנאתו וביעורו שוה וכן צביעה בשעת רתיחת היורה כלה השורש וקולט הצבע בבגד ונמצא דהנאתו וביעורו שוה משא"כ משרה וכביסה בשעה שמטילין הפשתן או הבגד ביין נתקלקל היין והוה כמבוער והנאתו אינה אלא עד ג' וד' ימים שיהא הפשתן שרוי והבגד נתכבס (רש"י ב"ק ק"ח:):

סעיף ו

אכילה ושתיה כיצד לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות ותניא בתוספתא ריש פ"ו דאין מחייבין אותו לאכול קנובת של ירק היינו מה שפוסקין מן הירק שאין טוב לאכילה ולא פת שעיפשה ולא תבשיל שעבר צורתו ובשתייה אין מחייבין אותו להיות גומע אנגרון ואסנגרין ולשתות יין בשמריו עכ"ל וכן הוא בירושלמי (פ"ח ה"ב) והכוונה שלא נאמר דהא דאמרה תורה לאכלה זהו מצות עשה של חיוב שאתה מחוייב לאכלם ואע"פ שאינו ערב לחיכך קמ"ל דאינה מצוה אלא היתר לאכלם ולכן אם לא ינעם לחיכך לא תאכלם:

סעיף ז

עוד אמרו שם החושש בגרונו לא יערענו שמן אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ ופולט אבל מגמע ובולע ומטביל כדרכו ואינו חושש עכ"ל כלומר דלפלוט השמן או החומץ אסור דזהו לאיבוד ואי משום רפואה ג"כ אסור כמ"ש אבל כשבולע מותר אע"פ דאם לא היה מכוין לרפואה לא היה שותה כל כך שמן וחומץ מ"מ (=מכל מקום) כיון דהם דרך שתייה מותר כמו בשבת שכל האוכלין אוכל אדם לרפואה ולא ידעתי למה השמיט הרמב"ם דין זה בפ"ה:

סעיף ח

ואסור לשנות הפירות מכפי שהן בברייתן ולכן דבר שדרכו לאכול חי לא יאכלנו מבושל ודבר שדרכו להאכל מבושל אין אוכלין אותו חי לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה דהבהמה ביכולתה לאכול כשהוא חי אמנם אם אינה יכולה וודאי דמותר וכ"ש שאין מרסקין שום אוכל שיאבד צורתו וכן יראה לי שאין לצבוע שום אוכל או שום משקה שישתנה תוארן דזהו שינוי מברייתו וכן יראה לי שאסור להקריש משקה דמשקה שקרש דינן כאוכלין כדתנן רפ"ג דטהרות וכ"ש שאסור להמחות אוכלין עד שנעשה כמשקה דאף לרסקו אסור כמ"ש וכ"ש להמחותו לגמרי:

סעיף ט

ויש להסתפק אם מותר לתת שעורים בשכר בשביעית וכן לעשות מדגן יי"ש וכיוצא בזה משום דאין לך שינוי מברייתן כזה או דילמא כיון דדרך העולם בכך הוה כירק שדרכו לאכול מבושל שמותר לבשלו ואע"ג דבשם אין דרכו לאכלו חי ואין לאכלו חי ובכאן אדרבא עיקרן לפת מ"מ כיון שדרך העולם בכך וא"א לעשות שכר ויי"ש באופן אחר מותר ויראה לי דמותר כמו זיתים וענבים שעושים מהן יין ושמן ומשנין אותן מברייתן כדתנן לענין תרומה בפי"א דתרומות שהתורה אמרה בפירוש כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ע"ש ובוודאי הטעם מפני שדרכן בכך אע"פ שהרבה נאכלין כמות שהן וה"נ לענין שכר ויי"ש. ועוד נ"ל ראיה מתוספתא שם דתניא נותן אדם דבילה וגרוגרות לתוך התבשיל כדרך שנותן את התבלין ולא יסחטם להוציא מהן משקין ובתבלין מותר מפני שהוא מלאכתן עכ"ל ומתבלין אין ראיה שעומדין רק לכך כמו שאומר מפני שהוא מלאכתן אבל מ"מ הדבילה והגרוגרות וודאי ג"כ נשתנים בנתינתן לתבשיל והם רובן נאכלים חיים ומ"מ מותר מפני שדרך העולם לעשות כן וה"נ בשכר ויי"ש ומה שפירות אחרים אסור לסוחטם כדתנן בתרומות שם זהו מפני שאין דרך העולם להוציא מהן משקין אבל שכר ויי"ש הרי כל העולם עושין כן:

סעיף י

ואסור לגרום שום דבר לפירות שביעית שיפסידו לפיכך אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה שלא יביאנו לידי פסול דשמא יטמא התרומה ויצטרך לשורפו ולאבדו ואמרינן בירושלמי (פ"ח ה"ז) נהיגין הוינן מבשלין על יד על יד ואוכלין כלומר דמעט מעט ולאכול מיד מותר שהרי אין חשש פסול בשעה קלה ולשון הרמב"ם בפ"ה דין ד׳ ואם בישל מעט ואכלו מיד מותר שהרי לא הניחן כדי לבא לידי פסול עכ"ל דמשמע דגם זה רק בדיעבד מותר (עכ"מ (=עיין כסף משנה)). ונ"ל בכוונתו דוודאי גם לכתחלה מותר אלא שיש לחוש שמא לא יאכל מיד ולכן לא התיר רק בדיעבד ובירושלמי שאני שהיתה בבית ר' ינאי ע"ש וזריזים הם ולא חיישינן לזה אבל בסתם בני אדם יש לחוש וזה שכתב מותר כלומר שלא עשה איסור:

סעיף יא

פירות שביעית המיוחדין למאכל אדם אין מאכילין אותן לבהמה ולחיה ולעופות שהרי זהו הפסד והתורה אמרה לכם ולא להפסד ועוד די"ל לכם ולא לבהמה כמו גבי יו"ט דדרשינן כן (וא"כ צ"ע במ"ש בסעי׳ ד׳ ודו"ק) ודווקא להאכיל בידים אסור אבל אם הלכו הבהמה והחיה והעופות מעצמן ואוכלין אין מחייבין אותו למנען ולגרשם משם ולזה רמזה התורה ולבהמתך וגו׳ תהיה כל תבואתה לאכול והרי אין מאכילין אותן אלא הראוי להן אלא דה"פ לאכול מעצמן תהיה כל תבואתה לאכול שאין האדם מחוייב לגרשן:

סעיף יב

סיכה כיצד מותר לו לסוך את גופו בשמן מסגי שדרך לסוך בשמן אבל אסור לסוך ביין ובשאר מיני פירות של שביעית או בחומץ שאין דרכן לסיכה ותניא בתוספתא שם אין עושין את היין אלונתית וזהו שמערבין יין ישן ומים צלולים ושמן אפרסמון דהוה לרפואה ואין עושין שמן ערב לערבו בבשמים דבולעין מן השמן ומשנין טעמו ואם עשה את היין אלונתית ואת השמן ערב סך את השמן ואינו סך את היין מטעם שנתבאר אע"ג דהולך להפסד לגמרי שהרי לרפואה אסור ומותר לסוך על חטטין שבראשו כיון שעושה דרך סיכה אף שמתכוין לרפואה רק לא יתן השמן על מטלית ומהמטלית על הראש:


סעיף יג

עוד שנינו שם לא יתן אדם שמן של שביעית על טבלא של שיש להתעגל עליה וכו' וסך אדם את עצמו שמן של שביעית ומתעגל על גבי קטבליא חדשה ואינו חושש עכ"ל כלומר דלסוך מקודם על גופו שזה התירה התורה מותר לו אח"כ לגולל א"ע אפילו על קטבלא חדשה ולא של שיש שבולעת הרבה כיון דכבר היה השמן על גופו ולהיפך לסוך מקודם על טבלא אפילו של שיש שבולעת מעט אסור דהתורה לא התירה רק לסוך על גוף האדם ונראה דגם שיער ראשו מותר לסוך ואע"ג דבכריתות (ז.) משמע קצת דסיכה לא מקרי רק על בשר הגוף ע"ש מ"מ דרך לתת שמן על הראש כמו על הגוף:


סעיף יד

תניא בתוספתא (שם) שמן של שביעית אין חוסמין בו תנור וכירים והטעם פשוט שלא ניתנה אלא לסיכת הגוף ואין סכין בו מנעל וסנדל ולא יסוך את רגלו שמן כשרגלו בתוך המנעל או בתוך הסנדל אבל סך את רגלו ונותנו למנעל סך את רגלו ונותנו לסנדל והטעם לפי שכשהרגל בתוך המנעל והסנדל לא ימלט שיסוך גם המנעל והסנדל אבל כשאח"כ מכניס הרגל לתוכם לא חיישינן לה כמו שלא חששו כשמתעגל על גבי קטבליא שכל שבאה מקודם על הגוף לית לן בה. ובירושלמי פ"ח סוף הלכה ב׳ איתא דאין סכין את הגוף בשמן כשהוא במרחץ אבל סך הוא את גופו חוץ למרחץ ונכנס למרחץ והביאו הרמב"ם שם והמפרש פי׳ הטעם מפני שזהו בזיון לשביעית לסוך בו במרחץ ולא נ"ל דהירושלמי שם לענין שמן תרומה אומר הטעם מפני בזיון קדשים ע"ש ולא לשביעית ולענ"ד הטעם דכשהוא במרחץ וגופו מלא זיעה לא ימלט

שמפני החמימות והזיעה יפול בעת הסיכה שמן על הארץ לאיבוד משא"כ כשסך חוץ למרחץ לא חיישינן אם אח"כ יפול קצת מעל גופו כמו במנעל וסנדל וקטבליא:


סעיף טו

עוד שנינו בתוספתא שם שמן של שביעית אין סכין אותו בידים טמאות נפל על בשרו משפשפו אפילו בידים טמאות והטעם דאין לטמא לכתחלה פירות שביעית שיש בהן קצת קדושה ומשנפל על גופו אין חוששין עוד כמ"ש. עוד שנינו שם אין מפטמין שמן של שביעית אבל לוקחין שמן ערב לסיכה מכל מקום כלומר דלפטמו אסור דמקלקלו לאכילה כמ"ש בסעי׳ י"ב דאין עושין שמן ערב ומ"מ אם אחד עשה שמן ערב מותר ליקח ממנו לסיכה ולא קנסינן להמוכר שהרי גם הוא כשעשה שמן ערב מותר בסיכה כמ"ש בסעי׳ י"ב. עוד שנינו שם שמן של שביעית אין נותנין אותו לתוך המדורה ואפילו לסוך העץ בשמן וליתנו לתוך המדורה כדי שישרוף יפה אסור דלאכלה ולא לשריפה כמ"ש:


סעיף טז

הדלקה כיצד שמותר להדליק את הנר בשמן של שביעית דלכם לכל צרכיכם אמר רחמנא והנאתו בשעת ביעורו אבל ליתנו למדורה אסור כמ"ש בסעי׳ הקודם שאין זה דרך הנאתו ואפילו מכרו ולקח בהדמים שמן של חול או שהחליף שמן שביעית בשמן חול שניהם אסורים בהדלקה לפי שאיסור שביעית חל על דמי שביעית כמו על השביעית עצמו וגם היא נשארת בקדושתה וכן בכל דבר כל מה שאסור לעשות בשביעית עצמה כלומר בפירות שביעית אסור לעשות בדמיהן ויתבאר בסי׳ הבא בס"ד:

סעיף יז

תניא בתוספתא (שם) מסיקין בגפת ובזגין של שביעית אבל אין מדליקין באגוזים ואין מסיקין בזיתים והטעם פשוט דבאגוזים וזיתים הרי נותן לשריפה האוכל שבהן ובוודאי בקליפיהן מותר וכן בגפת שהוא פסולת של זיתים ובזגין שהוא פסולת של ענבים מותר בהסקה דאע"ג שלא ימלט שיש בהן מעט שמן ומעט יין מ"מ אינם חשובים ומסיקין בהם שכן דרכן של בני אדם והרמב"ם השמיט איסור אגוזים וזיתים דפשוט הוא:

סעיף יח

לצביעה כיצד דברים שדרכן לצבוע בהן אע"פ שהן מאכלי אדם צובעין בהן לאדם דהתורה התירה צביעה כמ"ש בסעי׳ ה׳ אבל אין צובעין לבהמה מפירות שביעית אפילו של מאכלי בהמה שאין קדושת שביעית חלה על צבעי בהמה דאין דרך צביעה לבהמה:

סעיף יט

לצביעה כיצד דברים שדרכן לצבוע בהן אע"פ שהן מאכלי אדם צובעין בהן לאדם דהתורה התירה צביעה כמ"ש בסעי׳ ה׳ אבל אין צובעין לבהמה מפירות שביעית אפילו של מאכלי בהמה שאין קדושת שביעית חלה על צבעי בהמה דאין דרך צביעה לבהמה:

סעיף כ

ואמת שכתב זה ע"ס הירושלמי רפ"ז שאומר מיני כביסות מהו שיהא עליהן קדושת שביעית נשמעיניה מן הדא היירעינן והבורית והאהל יש להן קדושת שביעית וס"ל להרמב"ם דבאלו מותר הכיבוס ורק בפירות אסור ואלו כיון שלאכילה אינם ראוים בע"כ הוי לכם לכיבוס (כ"מ) ואינו מובן כלל דאם התורה אסרה כיבוס מפני שאין הנאתו וביעורו שוה מה לי אם ראוי לאכילה אם לאו:

סעיף כא

ונלע"ד דוודאי לפי הש"ס שלנו דתלוי במה שהנאתו וביעורו שוה היה אסור בכיבוס אבל באמת לפי הש"ס שלנו גם קדושת שביעית אינו חל על דבר שאין הנאתו וביעורו שוה כדמוכח שם ולכן מותר לכבס בהם אמנם הירושלמי לא ס"ל הך דהנאתו וביעורו שוה ושם בירושלמי דריש לכם דבר השוה לכולכם ע"ש ולפ"ז כיבוס וודאי דבר השוה לכולכם דזהו חיי נפש כדאמרינן בנדרים (פ"א.) ולהירושלמי גם שביעית חלה עליהן ולהירושלמי גם בפירות מותר לכבס אלא שבזה פסק כש"ס דילן דאסור ולפ"ז הגירסא העיקרית בהרמב"ם דאין קדושת שביעית חלה עליהן וזהו לפי ש"ס דילן וזה שכתב ההיתר משום לכם לכל צרכיכם זהו לפי הירושלמי שקדושת שביעית חלה עליהן ושני הגירסאות קיימים וכאומר דלהש"ס אין קדושת שביעית חלה עליהן ולהירושלמי שחלה עליהן קדושה הותר מלכם לכל צרכיכם בדבר השוה לכל נפש וזה ברור לדינא:

סעיף כב

כלל גדול אמרו בשביעית כל המיוחד למאכל אדם כגון חטים ושעורים תאנים וענבים וכיוצא בהן אין עושין ממנו מלוגמא אפילו לאדם ואצ"ל לבהמה ואע"ג דכתיב לכם לכל צרכיכם בעינן דומיא דלאכלה שתהא הנאתן וביעורן שוה ולהירושלמי מטעם דבעינן לכם דבר השוה לכל נפש ורפואה אינה אלא לחולה וכל דבר שאינו מיוחד למאכל אדם עושים ממנו מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה דלאדם מותר דדווקא מה שלכם שייך לאכלה בעינן לכם דומיא דלאכלה או השוה לכל נפש אבל מה שאינו שייך לכם לאכלה לא בעינן זה ולבהמה אסור דכתיב ולבהמתך וגו׳ תהיה כל תבואתה לאכול דבר הראוי לבהמה תהיה לאכול לבהמה ולא לעשות לה מלוגמא ודבר פשוט הוא דדברים שהאדם והבהמה אוכלים אותן כמו שעורים דמצינו בריש פסחים שאמר צא ובשר לסוסים ולחמורים כשגידולם בטוב ע"ש מ"מ מקרי מיוחד למאכל אדם ובמאכלי אדם ובהמה נוהג קדושת שביעית:

סעיף כג

ודברים שאינם מיוחדים למאכל כלל לא לאדם ולא לבהמה אין קדושת שביעית נוהג בהן כמו בעצים ומותרין בכל דבר ויש דברים שאינן מיוחדין לאכילה ומ"מ ראויין לאכילת אדם ובהמה אלא שאין דרך העולם לעשות אותן למאכל כמו הסיאה והאזוב והקורנית והם מיני עשבים הדין כך דאם בשעה שלקטן חישב עליהן לעצים הרי הן כעצים אע"פ שאוכל מהן אח"כ או נותנן לבהמתו ואם חישב סתם לאכילה הרי הן כפירות דסתם אכילה הוא אכילת אדם ואם חישב מפורש למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנין על זה חומרי שניהם חומרת מאכל אדם שאין עושין ממנו מלוגמא וחומרת מאכל בהמה שאין שולקין אותו כמ"ש בסעי׳ ח׳ דאסור לשלוק מאכלי בהמה:

סעיף כד

תניא בתוספתא ובירושלמי (פ"ז ה"ב) מוכרין אוכלי אדם ואוכלי בהמה ליקח בהן אוכלי אדם אבל אין מוכרין אוכלי בהמה ליקח בהן אוכלי בהמה וכ"ש שאין מוכרין אוכלי אדם ליקח בהן אוכלי בהמה וכ"כ הרמב"ם שם והטעם לא נתפרש למה אין מוכרין אוכלי בהמה ליקח בהן אוכלי בהמה ואפשר לומר הטעם דהא לסחור בסירות שביעית אסור אלא דמכירה מועטת התירו כמו שיתבאר בסי' כ"ה ולא התירו זה רק באוכלי אדם ולא באוכלי בהמה ופשוט הוא דדין חליפין שוה לדין מכירה וכן משמע בירושלמי שם:

סעיף כה

פירות שביעית אין מוציאין אותן מא"י לח"ל ואפילו לסוריא מפני קדושתן. ודע שזהו משנה ספ"ו וכתבו המפרשים (ר"ש ורע"ב) דהטעם משום דהביעור צריך להיות בא"י וכן משמע בפסחים (נ"ב:) אבל א"כ ה"ל להמשנה לבאר דהאיסור הוא רק בזמן הביעור וגם מהרמב"ם שם שכתב סתם פירות שביעית אין מוציאין מהארץ לח"ל מבואר להדיא דעל כל השנה קאי והטעם נ"ל שחששו שבח"ל לא ישמורו הדינים הנהוגים בפירות שביעית וכן משמע קצת בירושלמי ע"ש (וגם הר"ש כמסתפק בזה ע"ש):

סעיף כו

כיון שאמרה תורה לאכלה ולא להפסד לכן אסור לקצוץ אילני פירות בשביעית כשהתחילו להוציא פירותיהן כמו שיתבאר אבל קודם שיהיה בהם שום פירא מותר לקוצצן בגווני דמותר לקצוץ אותה משום איסור קציצת אילני מאכל שאסרה תורה משום השחתת אילן מאכל כדכתיב לא תשחית את עצה ודין זה נתבאר ברמב"ם הל׳ מלכים פ"ו דין ח׳ ע"ש וכן אם כבר נתגדלו הפירות עד שהגיעו לעונת המעשרות מותר לקוצצו אם אין בו איסור קציצת אילן מאכל כמ"ש דכיון דגמר פירותיו הוה כעץ בעלמא ואין עליו איסור פירות שביעית:

סעיף כז

מאימתי אין קוצצין האילן בשביעית כך שנו חכמים במשנה (ספ"ד) החרובין משישלשלו שמתחילים להכביד על האילן כעין שלשלת והגפנים משיגרעו וזהו בוסר שנעשו גדולים כפול הלבן (פסחים נ"ג.) והזיתים משינצו שיגדל עליהם הנץ ושאר כל אילן משיוציא הפירי והרמב"ם (שם) כתב משיוציאו בוסר וא"כ הם שיעור הגפנים ולמה חלקן אך הרמב"ם בגפנים מפרש משיגריעו מים ע"ש ונראה שזהו מדרך הירושלמי שאומר משיזחילו מים אבל לדרך הש"ס שלנו א"א לפרש בוסר בכל האילנות ויש מי שפי׳ משיוציאו עלין (טרע"ב) וגם זה תמוה דהא עדיין אין שם פירא כלל עליה ולענ"ד נראה כמ"ש משיוציא פירא אפילו קטנה מאד שם פירא עליה (וכ"מ בפסחים נ"ב: בהך דקץ כפנייתא ע"ש):

סעיף כח

איתא בפסחים (נ"ב:) ר׳ אילעא קץ כפנייתא דשביעית שקצץ דקל של תמרים קטנים שלא בישלו ופריך והא אסור לקצוץ כמ"ש ומסיק דר׳ אילעא בדניסחני קץ ופירש"י תמרים של דקל זכר שאינם מתבשלים עולמית ולא אפסיד מידי ע"ש ולשון הרמב"ם כן הוא ואין קוצצין את הכפניות בשביעית מפני שהוא הפסד פירי ואם אין דרכן להעשות תמרים אלא שיציץ מותר לקוץ אותן כפניות עכ"ל ואינו מובן מהו שיציץ ובגמ׳ (מ"ק כ"ח.) מצינו שיציץ קוצים וכן בפסחים שם ואם הם קוצים אינם פירי כלל אלא כוונה אחרת בזה ולא ידעתי:

סעיף כט

אין שורפין בתבן וקש של שביעית שהם ראויין למאכל בהמה ואסור לשורפן ובמוצאי שביעית משתרד רביעה שנייה והוא בשנה בינונית בכ"ג במרחשון נהנין ושורפין בהם לפי שאז מתקלקלין והבהמות והחיות אין אוכלין אותן והוויין כעצים בעלמא:

סעיף ל

כתב הרמב"ם (שם) מרחץ שהוסקה בתבן ובקש של שביעית מותר לרחוץ בה בשכר ואם אדם חשוב הוא אסור שמא יסיקו בה דברים אחרים בשבילו כדי שיהיה ריחה נודף ונמצאו מפסידין פירות שביעית עכ"ל וזהו משנה ספ"ח ואין לשאול דהא אסור לשורפן כמ"ש די"ל דמ"מ אם עבר והסיק מותר לרחוץ ועוד דכבר נתבאר דבמאכלי בהמה מותר למלוגמא לאדם וה"ה למרחץ כיון שלהנאתו הוא (כ"מ) והקשו על זה דהא הרמב"ם כתב אח"כ תנור שהסיקוהו בתבן ובקש של שביעית יוצן ולמה יוצן הרי בישל לאכילה ולא גרע ממרחץ ויש שנשאר בקושיא (מל"מ) ויש שנדחק לחלק בין הנאת מרחץ שאינו ניכר לעין להנאת בישול שניכר לעין (כ"מ בשם הרי"ק) ואין טעם בזה דהא היתר גמור הוא כמ"ש. ולענ"ד נראה דלא מיירי בשבישל נגדם דא"כ למה לו להזכיר תנור ה"ל לומר תבשיל שנתבשל בתבן וכו' והאמת דכאן מיירי שהסיק התנור לאחר עשייתה כדי לחזקה וזה מקרי היסק ראשון של תנור בגמ׳ (שבת קכ"ה.) וההסקה משוי לה כלי כמבואר בכלים (פ"ה) דזהו גמר מלאכתו וא"כ אין זה צורך האדם אלא צורך התנור אבל לבשל שרי וזה שכתב בשכר אינו מבואר במשנה ומדבריו משמע דבחנם אסור ואינו מובן ואולי י"ל דכוונתו דאפילו בשכר מותר וצ"ע:

סעיף לא

והראב"ד הקשה עליו דבאדם חשוב שאסור מטעם שמא יסיקו בה דברים אחרים בשביל ריח טוב א"כ אפילו הוסקה בעצים נמי אסור ולכן סי׳ דמותר לרחוץ בחנם ולא בשכר דהוה כסחורה ואדם חשוב חנם דידיה כשכר דמיא ע"ש ואינו מובן דמה שייך על זה סחורה והרי גם פירות מותר למכור מעט כמו שיתבאר וכ"ש מעה קלה בעד מרחץ וטעם הרמב"ם נ"ל דמשום דמתבן וקש יש ריח רע חיישינן שיתן בהם פירות מריח טוב לבטל הריח הרע שלהם אבל בעצים ליכא חששא דבתבן יש תיבנא סריא שנרקבה (ב"ב י"ט:) וריחו רע:

סעיף לב

הקליפין והגרעינין שמותרין בתרומה לזרים אין קדושת שביעית חלה עליהן והרי הן כעצים אא"כ ראויים לצביעה דעל צביעה יש שביעית כמ"ש והקור והוא הרך מהקליפה הניתוסף על הדקל ובעודו רך ראוי לאכילה קדושת שביעית חל עליו והצורר תבלין של שביעית ונותן לתוך התבשיל ואלו לא צררן כבר נתבטלו אך כיון שצררן עודם הם בשלימותן מ"מ אם בטל טעמן בטלה מהן קדושת שביעית והם כעץ בעלמא אבל אם נשאר בהם קצת טעם עדיין הם בקדושת שביעית ונוהג בהם כל דיני שביעית ואין נותנין תבן וקש של שביעית לא לתוך הכר ולא לתוך הטיט כיון שראויין למאכל בהמה ואם עבר ונתן ה"ז כמבוער ואין מזקיקין אותו להוציאן משם ואפילו מהכר שלא נתקלקלו כיון שישן עליו ה"ז כמבוער אבל כשלא ישן עדיין עליו צריך להוציאן מהכר דכן משמע בירושלמי (וכ"כ הראב"ד ספ"ה והרמב"ם לא הזכיר זה ועכ"מ):