ערוך השולחן אורח חיים תקה

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תקה | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דיני חליבת בהמה ביום טוב
ובו שבעה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז

סימן תקה סעיף א

גרסינן בשבת (קמה ב): חולב אדם עז לתוך הקדירה, אבל לא לתוך הקערה. דבקדירה יש בה מאכל, והחלב הבא לתוכו הוה משקה הבא לאוכל וכאוכל דמי, ונמצא כמפריד אוכל מאוכל. ואינו דומה למפרק דהוה תולדה דדש. אבל לקערה ריקנית הוה מפרק.

וכתבו התוספות דזהו ביום טוב, דווקא דהבהמה חזיא לאכילה והוה אוכלא דאפרת, ולא בשבת דלא חזי לשחיטה. וכן כתב הרי"ף דמיירי ביום טוב, ופלא על הרמב"ם שלא הזכיר כלל דין זה.

(ואי אפשר לומר דסבירא ליה כר"ח, שדחה זה מהלכה כמו שכתב הרי"ף. שהרי דין דסוחט אשכול כתבה בהלכות שבת פרק רביעי, והר"ח דחה זה גם כן מהלכה. וכבר תמה שם המגיד משנה על השמטתו דין זה בהלכות יום טוב, עיין שם.)

סימן תקה סעיף ב

וזה לשון הטור:

קדירה שיש בה אוכלין – מותר לחלוב בהמה לתוכה להרי"ף, אף על פי שאסור לינק מן הבהמה ביום טוב אלא אם כן היה מצטער – אפילו הכי מותר לחלוב לתוך הקדירה. אבל אם אין בה אוכל – אסור.

עד כאן לשונו, והטעם כמו שכתבתי: דכשיונק הוה מפרק, כמו בחולב לכלי שאין בה אוכל. מה שאין כן כשיש בה אוכל – הוה כמפריד אוכל מאוכל, ומותר.

ולכאורה אין היתר זה רק כשהבהמה עומדת לשחיטה. אבל בהמה העומדת לחלבה – נהי דאין בה איסור מפרק מפני האוכל שבקדירה, מכל מקום הא יש בה איסור מוקצה? והטור שלא חילק בזה – משום דסבירא ליה כאביו הרא"ש ז"ל דגם ביום טוב ליכא מוקצה, כמו שכתבתי בסימן תצה. אבל לדברי הרי"ף והרמב"ם, דקיימא לן שיש מוקצה ביום טוב – אין זה אלא בבהמה העומדת לשחיטה.

סימן תקה סעיף ג

וכן מבואר מדברי רבינו הבית יוסף, שכתב:

בהמה שהיא עומדת לאכילה, ורוצה לחלוב אותה לאכול החלב, אם לקדירה שאין בה אוכלין – אסור. ואם יש בה אוכלין – מותר...

עד כאן לשונו, הרי להדיא כמו שכתבתי.

ואין לשאול: ליתסר משום נולד, דמעיקרא אוכל והשתא משקה? דאין זו שאלה, דכיון דבא לאוכל – כאוכל דמי. ולכן בלא אוכל לבד האיסור משום מפרק – אסור משום נולד, אפילו נחלב מעצמו או על ידי אינו יהודי.

סימן תקה סעיף ד

והעולם נוהגין לחלוב ביום טוב לתוך המאכל, ובפרט בשבועות. ותימה רבה: הרי הבהמות החולבות שלנו עומדות לחליבה ולא לאכילה?

וצריך לומר דהעולם או שסוברין דלית לן מוקצה ביום טוב כדעת הרא"ש, וכן נוטה דעת רבינו הרמ"א בסימן תצה; או דסבירא להו כמו שכתב הר"ן ז"ל בשבת שם בשם הרמב"ן, דאפילו מאן דאית ליה מוקצה – מותר אפילו בבהמה העומדת לחלבה, שאין מוקצה בדבר הבא מאליו כגון זה דלא דחייה בידים כיון שנסתלק מהאיסור נסתלק מהמוקצה.

כלומר: דוודאי אם גם החלב היה עומד לגבן ולייבש הגבינות – היו מוקצים. אבל כיון שהחלב עומד לשתייה, נהי דכשהיא בתוך הבהמה הוה מוקצה, אבל כשנפרדה מהבהמה אזל לה המוקצה.

ולא דמי לכל המוקצות שהאדם עשה המוקצה, כמו שהדליק נר, או הניח לייבש, או לסחורה, או לאוצר. אבל הכא המוקצה מעצמותה, וכשנפרדה מהמוקצה – מותרת. וכן נראה דעת המאור, עיין שם. ואף גם איסור נולד מסתלק מטעם זה, ואף דבריש ביצה מבואר דהוי נולד ביצה שנולדה ביום טוב. ואפילו מאן דלית ליה מוקצה אית ליה נולד, ואם כן הוה נולד. והוא הדין בחלב של בהמה: אפילו אם הותרה מוקצה – מכל מקום הוי נולד על כל פנים. וראיתי באמת מי שהקשה כן (הגאון רבי עקיבא איגר).

מכל מקום נראה דהפוסקים סבירא להו דכל זה הוא בגמרא לפום רהיטא דשמעתא. אבל לפי המסקנא אינו כן, שהרי מסיק בגמרא טעמים אחרים על ביצה, ולא מטעם נולד. וטעמא דביצה שנולדה ביום טוב הוא משום הכנה, כמו שכתבתי לקמן בסימן תקיג. וגם לעיל בסימן שכב לעניין שבת לא כתבו טעם נולד, עיין שם (ומכל מקום צריך עיון). ועיין בסעיף ז.

סימן תקה סעיף ה

כשהותרה לחלוב לתוך המאכל – דווקא שבחליבה זו מתתקן המאכל, כפי מה שצריך למאכל זה. וכל שכן אם החלב נבלע בפירורי המאכל.

אבל אם חולב חלב הרבה, מה שלא נצרך להמאכל כלל, אלא שכוונתו לשפוך החלב אחר כך אל מקום אחר – איסור גמור הוא. וקל וחומר שאסור ליתן קצת לחם בכלי ולחלוב עליו, וחייב מלקות. והעמי הארץ הנוהגים כן – יש למחות בידם בכל מיני כפיות. אלא לא יחלוב רק כפי מה שצריך למאכל שבקדירה זו.

(עיין ט"ז סעיף קטן ב, ולא נתבררו לי דבריו. וכמו שבארנו כן נראה.)

סימן תקה סעיף ו

וכתב רבינו הרמ"א דאינו יהודי החולב בהמה ביום טוב, וישראל רואיהו – יש להקל. אך נהגו בו איסור, ואין לשנות. מיהו ביום טוב של גליות מותר ביום טוב שני. עד כאן לשונו.

והלבוש ביאר דהבהמה היא של האינו יהודי, ולכן אפילו עומדת לחליבה אין בה מוקצה, דשל אינו יהודי אינה צריכה הכן, כמו שכתבתי בסימן תצח בשם הירושלמי, דבשל אינו יהודי לא שייך מוקצה.

והשיגו עליו, דהא נולד יש גם בשל אינו יהודי (מגן אברהם סעיף קטן ג), כמו שכתבתי בסימן תקיז בביצה, עיין שם.

ולי נראה בכוונת הלבוש דוודאי הנולד שנולד מעצמו יש באינו יהודי כמו בישראל, כגון ביצה וכיוצא בזה. אבל חלב, שחלב בעצמו והפרישו מן האוכל, כשם שעל עצמו לא שייך כלל שם נולד, כך כשמוסרו לישראל. כיון שמעשה ידיו הוא והותר אצלו, כיון שהותרה הותרה, ולא תפול על זה עוד שם נולד.

סימן תקה סעיף ז

ויש מי שפירש דמיירי בבהמת ישראל, שהאינו יהודי חלבו. והטעם שאין בזה מוקצה, הוא על פי סברת הרמב"ן שהבאנו בסעיף ד (ט"ז סעיף קטן ג). ואף שזה אינו כדעת רבינו הבית יוסף, והיה לו לכתוב בלשון "יש אומרים" (שם), נראה לי משום דאפשר לומר דכשהאינו יהודי חלבה – הכל מודים שנסתלקה המוקצה והנולד מזה על ידי מעשה האינו יהודי, כיון שאין בזה שום צד מעשה בידים. והסתלקות המוקצה היתה לא על ידי ישראל, ולא מעצמו, כי אם על ידי אינו יהודי.

ויהיה איך שיהיה – העולם נהגו בו איסור, ואין לשנות, דלא סמכינן על סברא זו למעשה. מיהו הנחלב ביום ראשון – מותר בשני, לבד בשני ימים טובים של ראש השנה, ולבד בשבת ויום טוב הסמוכים זה לזה.

ודבר פשוט דאם חל יום טוב ביום חמישי וביום ששי, דחלב הנחלב ביום חמישי מותר ביום ששי, וכל שכן בשבת. וכן כשחל יום טוב ביום ראשון וביום שני, דחלב הנחלב בשבת מותר ביום שני. וזהו ביום טוב של גליות, ולא בראש השנה. וכן הוא הלכה למעשה.

(עוד דינים יש בחליבה, ונתבארו בהלכות שבת.)