ערוך השולחן אורח חיים תי

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן תי | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

דין החזיק בדרך כדי לקנות שביתה
ובו חמישה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה

סימן תי סעיף א

זה שנתבאר בסוף הסימן הקודם דרק למי שהוא בדרך התירו לו לקנות שביתה בריחוק מקום, כגון לומר 'שביתתי במקום פלוני', ולא להיושב בביתו, מיהו לפעמים יש שגם היושב בביתו דינו (כאילו) [כאלו] הוא בדרך.

כגון מי שהיה בביתו, ורצה לקנות שביתה במקום פלוני, והלך לשם להגיע למקום פלוני ולומר 'שביתתי במקום הזה', והחזיק בדרך ופגע בו חבירו בתחלת הדרך, ואמר לו: 'עת חמה היא, עת צנה היא, חזור לביתך', או שמעצמו נתעורר לחזור מפני החמה והצנה, או שנתעכב שם מפני איזה סיבה - דינו כהולך בדרך ויכול לומר 'שביתתי במקום פלוני', וחוזר לביתו ללון ולמחר יש לו אלפים אמה לכל רוח ממקום השביתה שאמר. שכיון שגמר בלבו לקבוע שם שביתתו והחזיק בדרך - נעשה כמי שעמד שם או הניח עירובו שם.

סימן תי סעיף ב

ודע, דזה שכתבנו שיאמר 'שביתתי במקום פלוני' זה הוא דעת רש"י. (נ"ב. בלישנא אחרינא ע"ש)

אבל מדברי הרמב"ם בפרק ז' והש"ע סעיף א' מתבאר דאין צריך לומר כלל 'שביתתי במקום פלוני', דכיון דגמר בלבו לילך ולקנות שביתה והתחיל לילך - הוי כעומד בשם ממש, דאין צריך אמירה.

והטור הביא שני הדיעות ע"ש, והרשב"א פסק כרש"י, דבכהני גווני שאינו על המקום האמירה - מעכב. (ב"י) אבל הרמב"ם ביאר להדיא סוף פרק ז' דאין צריך אמירה וז"ל הרמב"ם:

"וכל הקונה שביתה בריחוק מקום - אין צריך לומר 'שביתתי במקום פלוני', אלא כיון שגמר בלבו והחזיק בדרך - קנה שם שביתה. ואין צריך לומר מי שיצא ברגליו ועמד במקום השביתה - שאין צריך לומר כלום, אלא כיון שגמר בלבו קנה" עכ"ל.

ולפי זה צריך לומר מ"ש שם בראש הפרק: "מי שיצא מערב שבת... ואמר שביתתי במקום זה וכו'" עכ"ל, אורחא דמילתא קתני, או שלא הלך מביתו על מנת כן, ובדרך נתיישב לילך לשם לקנות שביתה.

סימן תי סעיף ג

וכתב רבינו הב"י בסוף סעיף א':

"במה דברים אמורים - בעני שאין מטריחין אותו להניח עירוב, או ברחוק כגון שהיה בא בדרך. אבל אם לא היה עני ולא רחוק - לא" עכ"ל, וזהו מלשון הרמב"ם שם.

ותמיהני, דמלשון זה מבואר דלעני התירו לומר 'שביתתי במקום פלוני' אפילו בלא החזיק בדרך. ונהי שהרמב"ם סובר כן, אבל רבינו הב"י בעצמו כתב בסוף סימן הקודם דלא התירו זה להיושב בביתו, ולא חילק בין עני לעשיר. וזהו באמת דעת הטור שם, וגם הרשב"א סבירא ליה כן כמ"ש המגיד משנה שם, ואם כן רבינו הב"י שם סתם כהרשב"א והטור, ובכאן כדעת הרמב"ם וצ"ע.

סימן תי סעיף ד

וזה שאמרנו שהקונה שביתה בריחוק מקום זהו כשהחזיק בדרך - לא שיצא מן העיר וילך בשדה דוקא, אלא אפילו רק ירד מן העלייה לילך לאותו מקום, וקודם שיצא מפתח החצר החזירו חבירו - הרי זה מקרי החזיק בדרך, וקנה שביתה.

וכל הקונה שביתה בריחוק מקום - אין צריך לומר 'שביתתי במקום פלוני', אלא כיון שגמר בלבו והחזיק בדרך כל שהוא - קנה שם שביתה. ואין צריך לומר מי שיצא ברגליו ועמד במקום שקונה בו שביתה - שאין צריך לומר כלום, אלא כיון שגמר בלבו - קנה.

כן פסק רבינו הב"י בסעיף ב' והוא מדברי הרמב"ם בפרק ז' וכבר כתבנו בסעיף ב' דרש"י והרשב"א חולקים בזה ע"ש. (ובמכיר אילן או גדר - לכולי עלמא צריך אמירה)

סימן תי סעיף ה

אנשי העיר ששלחו אחד מהם להוליך להם עירובם למקום ידוע' והחזיק בדרך והחזירו חבירו ולא הוליך עירובם - הם לא קנו השביתה בהמקום הידוע, שהרי לא הונח שם עירובם, ונשארו על תחום מקומן אלפים לכל רוח. והוא - קנה שם עירוב, שהרי החזיק בדרך ונתכוין לשבות שם. לפיכך יש לו לילך לאותו מקום למחר, ולילך ממנו אלפים אמה לכל רוח.

ולרש"י ורשב"א דוקא כשאמר 'שביתתי במקום פלוני'. אבל להם - אינו מועיל אפילו אמר בעד כולם, שהרי הם רצו בעירוב פת ולא בעירוב רגל.