ערוך השולחן אורח חיים קמו

אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה

<< | ערוך השולחן · אורח חיים · סימן קמו | >>

סימן זה בטור אורח חיים · שולחן ערוך · לבוש · שולחן ערוך הרב

שאסור לדבר בשעת הקריאה
ובו שמונה סעיפים:
א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח

סימן קמו סעיף א

אמרינן בברכות (ח ב):

מאי דכתיב "ועוזבי ה' יכלו" – זה המניח ספר תורה כשהיא פתוחה ויוצא.

כלומר: לא מיבעיא בעת הקריאה דאסור, אלא אפילו בין פסוק לפסוק בעת שמתרגם המתרגם כפי המנהג שבימיהם – גם כן אסור, שהרי הספר תורה פתוחה ומיד יקראנה. אבל בין גברא לגברא, שאז אינה פתוחה אלא גוללין אותה או פורסין עליה מפה כמו שכתבתי בסימן קל"ט – אז מותר לצאת אם צריך לצאת לצורך גדול (מגן אברהם סעיף קטן א') ואונס גמור (אליה רבה בשם אגודה וסדה"י).

ומבואר דבאמצע הקריאה אפילו בכהאי גוונא אסור. ואף על גב דאונס רחמנא פטריה, מכל מקום כל כמה שיכול לאנוס עצמו – מחויב לאנוס עצמו ולא לצאת.

ויש להסתפק אם צריך לנקביו דעובר על "בל תשקצו": אם דינו כאמצע פסוקי דזמרה או קריאת שמע וברכותיה ויצא, או דינו כתפילה שגומר תפילתו? ונראה לעניות דעתי דדינו כתפילה, דגדול כבוד התורה ככבוד השכינה, וכמאמרם ז"ל: הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו. וצריך להמתין עד שיגמור העולה, אם רק ביכולתו להשהות עצמו.

סימן קמו סעיף ב

אמרינן בסוטה (לט א): כיון שנפתח ספר תורה – אסור לספר אפילו בדבר הלכה, שנאמר בנחמיה (ח ה) כשפתח עזרא את ספר התורה לקרות בו לפני בני ישראל, כתיב: "ובפתחו עמדו כל העם". ואין עמידה אלא שתיקה, שנאמר באיוב (לב טז): "כי עמדו לא ענו עוד". ועוד כתיב שם בנחמיה: "והלוים מבינים את העם, והעם על עמדם", כלומר: שותקים.

ואפילו להורות הוראה על איזה שאלה – אסור. כן פסק הרי"ף בפרק קמא דברכות (מגן אברהם סעיף קטן ד'). ויש מי שכתב דהוראה לפי שעה מותר (דרכי משה בשם רי"ו). ונראה לי דהרב יראה לפי עניין השאלה: אם היא נחוצה – ישיב, ואם לאו – ירמוז להשואל שימתין. וכן אנו נוהגים, דלפעמים באה שאלה מטעות שנמצא בספר תורה באיזה מניין דההכרח להשיב תיכף, או שאלה על דבר חולי – פשיטא שיש להשיב מיד. אבל סתם שאלות יכול השואל להמתין עד "בין גברא לגברא".

סימן קמו סעיף ג

ודע שזה שאמרה הגמרא "כיון שנפתח ספר תורה אסור לדבר" – הכוונה משעה שמתחילין לקרוא. וכן כתב הרמב"ם בפרק שנים עשר.

ויש שרוצה לומר דמשעה שנפתחה, גם קודם קריאתה – אסור (עיין מגן אברהם סעיף קטן ג'). ואינו כן, דלהדיא פירש רש"י שם: כיון שהתחיל לקרות, עיין שם. וכן פסקו הגדולים (מעיי"ט ואליה רבה סעיף קטן ג').

ודע דרבינו הבית יוסף כתב דאסור לספר אפילו בין גברא לגברא. ויש מתירין בין גברא לגברא, ובפרט האידנא שמאריכין ב"מי שבירך" (ב"ח ומגן אברהם). ובאמת גם כוונת רבינו הבית יוסף הוא מטעם דאתי לאמשוכי (אליה רבה), ולכן עניין קצר – מותר. ובכל זה אין חילוק בין שכבר קרא "שנים מקרא ואחד תרגום" או לא (בית יוסף).

סימן קמו סעיף ד

ודע דבברכות שם אמרינן: רב ששת מהדר אפיה וגריס. אמר: אנן בדידן, ואינהו בדידהו. והקשו רבותינו מסוטה שם שאסור להתעסק בעת קריאת התורה, אפילו בדבר הלכה. ותירץ הבה"ג בהלכות: צרכי ציבור. וזה לשונו: והני מילי דאיכא עשרה דצייתי לספר תורה. אבל ליכא עשרה דצייתי – לא. עד כאן לשונו. ובדרב ששת היו עשרה בלעדו.

והרי"ף בפרק רביעי דמגילה הביא זה, וכתב תירוץ אחר: דשאני רב ששת דתורתו אומנתו, עיין שם. ורבותינו בעלי התוספות תרצו דבקול רם אסור, כדי שלא לבלבל השומעים. ורב ששת למד בלחש, עיין שם. והרמב"ם בפרק שנים עשר מתפילה דין ט כתב דמי שתורתו אומנתו – מותר ללמוד בשעת קריאת התורה, עיין שם. וזהו כהרי"ף. והטור הביא כל התירוצים.

סימן קמו סעיף ה

ותלמידי רבינו יונה כתבו בברכות שם דשאני רב ששת, שהיה סגי נהור ופטור מקריאת התורה, דדברים שבכתב אסור לאומרם בעל פה. אבל כל אדם – אסור.

ובשם רבם כתבו דמי שמכין עצמו קודם הקריאה ללמוד, ומחזיר פניו להראות כי מסלק עצמו מקריאת התורה ורוצה ללמוד – מותר, עיין שם. ורבינו הבית יוסף בסעיף ב הביא כל הדעות בשם "יש אומרים".

ולעניות דעתי נראה דכל רבותינו לא פליגי, דוודאי אם לא נשארו עשרה שישמעו קריאת התורה – בכל עניין אסור. וכן בקול רם – בכל עניין אסור, ורק בלחש. ומי שתורתו אומנתו, ומכין את עצמו לכך קודם הקריאה – מותר. ובוודאי אצלינו בכל עניין אסור, שלא ילמודו ממנו עמי הארץ להקל בקריאת התורה, אם לא מי ששמע כבר קריאת התורה ויושב מן הצד ללמוד, דהכל רואין שזה כבר שמע קריאת התורה.

סימן קמו סעיף ו

ולבד זה לא נתברר לנו לכל תירוצים אלו לשון "אנן בדידן, ואינהו בדידהו". ובילדותי שמעתי שאחד מהגדולים פירש דרב ששת מהדר אפיה וגריס בעת שהמתרגם תירגם הפסוק. ואמר "אנן בדידן" – דאנן לא צריכין להתרגום, "ואינהו בדידהו" – שאינם יודעים הפירוש צריכין להמתרגם. אבל בעת הקריאה – אסור.

ומימינו לא ראינו ולא שמענו שאפילו היותר גדול בתורה ילמוד בשעת קריאת התורה אלא אם כן כבר שמע, וכמו שכתבתי.

סימן קמו סעיף ז

וכתב רבינו הבית יוסף דלקרות "שנים מקרא ואחד תרגום" בשעת קריאת התורה – מותר, כיון שעסוק באותו עניין. ויש מחמירין שלא לסייע להקורא מתוך החומש. ויש שכתב דנכון לקרות בלחש עם שליח הציבור, דבזה יותר טוב לכווין (מגן אברהם סעיף קטן ה').

ועוד כתב רבינו הבית יוסף דכל זה אינו עניין לפרשת "זכור" ופרשת פרה, שהם בעשרה מדאורייתא שצריך לכווין ולשמעם מפי הקורא. והנכון שבכל הפרשיות ראוי למדקדק במעשיו (כן צריך לומר), לכווין דעתו ולשמעם מפי הקורא. ואסור לספר כשהמפטיר קורא בנביא עד שישלים, כמו בספר תורה. עד כאן לשונו.

סימן קמו סעיף ח

כתבו רבותינו בעלי השולחן ערוך בסעיף ד:

אינו צריך לעמוד מעומד בעת שקוראין בתורה. ויש מחמירין ועומדין, וכן עשה מהר"ם.

עד כאן לשונו, וכבר כתבנו מזה בסימן קמ"א סעיף ב, עיין שם.

ואינו צריך לעמוד בפני הספר תורה אלא בשעה שהולכת. אבל כשמונחת על הבימה, אפילו העומדים שם אינם צריכים לעמוד (מגן אברהם סעיף קטן ו'). ובין גברא לגברא פשיטא שמותר לישב (שם). אבל בעת שהקורא אומר "ברכו" ועונין "ברוך..." – צריכין לעמוד, דבכל דבר שבקדושה צריכין לעמוד על רגליהם (ט"ז סוף סעיף קטן א').